עקרונות כלליים

תוכן העניינים

פרק א- המלאכות האסורות בשמיטה

פרק ב- היכן נוהגת השמיטה

פרק ג- מלאכות להגנה על העץ והיבול

פרק ד- באלו מינים יש קדושת שביעית

פרק ה- שלב הגידול הקובע לקדושת שביעית

פרק ו- דינם של גידולי שביעית

פרק ז- אוצר בית דין

פרק ח- ייצוא פירות שיש בהם קדושת שביעית לחו"ל

פרק ט- מערכת השיקולים בבחירת המתווה ההלכתי, היתר מכירה או אוצר בית דין

 

 

 ›חזור לתוכן העניינים

פרק א – המלאכות האסורות בשמיטה

עקרונות

א. מצוות השמיטה כוללת מצוות לא תעשה של עשיית מלאכות (כפי שיפורט להלן), ומצוות עשה של שביתת הקרקע  מעבודת אדם שמחויב במצוות.  לכן אסור לבעל שדה לעבוד בשדהו ואף אסור לו להניח לאדם אחר לעבוד בשדהו.

ב. מצוות אלו נוהגות בזמן הזה מדרבנן.

ג. ארבע מלאכות מפורשות בתורה שאין לעשותן בשמיטה : זריעה, זמירה, קצירה ובצירה.

ד. המלאכות החקלאיות האחרות הן תולדות של מלאכות אלו, יש מהן אסורות מדרבנן, ויש מהן מלאכות מותרות. המלאכות האסורות הן מלאכות שמטרתן היא הגברת הצמיחה ('אברויי אילנא'), ומלאכות המותרות הן מלאכות שמטרתן היא שמירה על הקיים ('אוקמי אילנא').

ה. ניתן להקל במלאכות האסורות מדרבנן, אם הן נחוצות למניעת הפסד העץ או היבול. כמו כן, ניתן להקל במקרה שיש סיבה נוספת להיתרן כגון: נטיעת צמח סרק בגוש, ומלאכות דרבנן ע"י גוי.  וכן אם בפעולה עצמה יש שתי מטרות, גם משום שמירה על האילן וגם משום תוספת בפרי. 

ו. את המלאכות האסורות מהתורה אין לעשות גם על ידי גוי או ב'גרמא' (- בדרך עקיפה). במקרים גבוליים, שהמלאכות מותרות רק בדוחק, עדיף לעשותן על ידי גוי או ב'גרמא' מאשר 'בידיים'.

ז. עשיית מלאכה באמצעות טרקטור או מכונה אחרת נחשבת לעשייה 'בידיים'.

ח. אסור לעשות את המלאכות האסורות, גם לא על ידי תכנות מחשב הטרקטור מראש.

 

חרישה ותולדותיה

ט. נחלקו הפוסקים אם חרישה נאסרה מן התורה או מדרבנן.

י. פליחה המטייבת את הקרקע או מכינה אותה לזריעה היא חרישה בוודאות. בעיבודי קרקע אחרים, יש ספק אם הם מוגדרים חרישה,  לכן חריש, קִלטור, דיסק לפני הזריעה, עירוג, תילול (כגון בתפוחי אדמה) - הן פעולות שאסורות.

יא. פעולות המשביחות את הקרקע או מכשירות אותה לזריעה בלא פילוח הקרקע - אסורות מדרבנן,  מפני שהן תולדות חרישה. לכן פעולות כגון ארגז מיישר, השקיה לצורך ריכוך הקרקע, פיזור זבל אורגני בקרקע - אסורות בשמיטה מדרבנן.

 

זריעה ותולדותיה

יב. מלבד זריעה, שהיא הטמנת זרעים בקרקע לשם הצמחתם, ישנן מלאכות נוספות שנאסרו מדין זורע. יש מהן האסורות מן התורה ויש שאסורות מדרבנן:

1. נטיעת עצים או שתילת ירקות, בין שהם חשופי שורש ובין שהם מצויים בגוש.

2. הרכבת עצים.

3. ריבוי על ידי הברכה, וכל אופני הריבוי הוגטטיבי (שלוחות, ייחורים וכדומה).

 

זמירה ותולדותיה

יג. זמירה היא פעולת קיצור ענפי גפן לשם פריצת ענפי פרי חדשים ממנה. פעולה זו אסורה מן התורה.  בשאר העצים ישנה מחלוקת אם זמירה אסורה מהתורה או מדרבנן.

יד. גיזומים אחרים אסורים מדרבנן.

טו. כל הפעולות הגורמות להצמחה - אסורות מדרבנן,  מפני שהן תולדות זריעה או זמירה.

להגדרות שינוי באופן עשיית המלאכה בכרם ראה בפרק כ סעיף ח.

 

קצירה ובצירה

טז. אין לקצור, לבצור, לקטוף או לאסוף את היבול למטרה מסחרית לצורכי שיווק רגילים כפי שהבעלים עושים בכל שנה, מותר לקחת יבול רק לצורכי בני הבית ובכמות מועטה, או במסגרת שליחות מטעם אוצר בית דין.

 

הלכות נוספות

יז. טרקטור שעושה שתי פעולות במקביל (כדישון וזריעה ביחד), יש לראות בפעולות אלו שתי פעולות שונות מבחינה הלכתית, ויש לדון בכל פעולה בפני עצמה.

יח. יש אומרים שמי שעובד בשדהו בשנת השמיטה כרגיל בכל שנה, בלא שינוי, אף שלא עשה מלאכות אסורות - עובר על מצוות עשה של "ושבתה הארץ".

יט. פעולות חקלאיות הנעשות לצורך מטרות שאינן חקלאיות, כגון: עבודות עפר לצורך בניין או גיזום עצים לסכך – מותרות,  ובלבד שהמטרה הזאת ניכרת על ידי שינוי בצורת הפעולה.

כ. מותר לחפור בריכות דגים חדשות, ויש להניח את העפר במקום שאינו מיועד לזריעה, או באופן שניכר שאינו מעוניין לזרוע.

כא. פעולות גיזום למטרות שאינן חקלאיות מותרות רק אם נעשות בשינוי מכללי הגיזום המקצועיים, באופן שאיננו הטוב ביותר לעץ.

 ›חזור לתוכן העניינים

פרק ב – היכן נוהגת שמיטה

א. איסור העבודה בשמיטה חל בכל תחומי ארץ ישראל שנכבשו בזמן בית המקדש הראשון  (גבולות עולי מצרים). לדעת רוב הפוסקים, גבולות אלו כוללים את כל שטח מדינת ישראל כיום, ומעבר לו.

ב. בגבולות ארץ ישראל שלא נכבשו בזמן בית המקדש השני, אין נוהג איסור ספיחין  ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם נוהגת שם קדושת שביעית.

ג. מצוות השמיטה נוהגת גם בבית או במצע מנותק בשטח פתוח. אבל אין השמיטה נוהגת בעציץ שאינו נקוב הנמצא במצע מנותק או בגידולי מים הנמצאים בתוך בית.

ד. מעיקר הדין, אסור לעשות מלאכות אסורות בקרקע של גוי,  אבל אין שם איסור ספיחין  ולא חלה קדושת שביעית.

ראה נספח ז: מפת גבולות הארץ (על כריכת החוברת).

ה. יש אומרים שבאזורים שנכבשו רק על ידי עולי מצרים ולא על ידי עולי בבל, אפשר להקל ולזרוע על ידי גוי.

›חזור לתוכן העניינים

פרק ג - מלאכות להגנה על העץ והיבול

הגנה על העץ

א. בעשיית מלאכות עבור הגנה על העץ או היבול, יש להעדיף בתחילה עשיית מלאכות שאינן נעשות בקרקע או באילן עצמם.

ב. מלאכות שאיסורן מן התורה אסורות גם כאשר הן הכרחיות למניעת נזק.

ג. מלאכות שאיסורן מדרבנן מותרות, כאשר הן באות למניעת נזק משמעותי.

ד. יש פעולות שונות של מניעת נזק לצמחים, ויש לבחור בהן לפי סדר עדיפויות הלכתי. (מן הקל אל החמור יותר):

1. פעולה שאינה גורמת להצמחה אלא מונעת נזק הפוגע בצמח.

2. פעולה שבאה למנוע נזק לשנים הבאות.

3. פעולה שבאה למנוע נזק לטווח קצר.

ה. פעולות הנעשות למניעת נזק – מותרות, גם אם הן גורמות להגברת הצימוח.  אך אם אפשר להשיג את מניעת הנזק באופן שלא יגרום לצימוח - יש לעשות זאת באופן הזה.

ו. פעולה למניעת נזק הנעשית במרחק מן העץ ואינה משפיעה עליו ישירות - אינה מוגדרת מלאכה לעניין שמיטה.

ז. אין לעשות כל פעולה למניעת נזק, אם ידוע שניתן יהיה לתקנו לאחר השמיטה, בלא הוצאה גדולה,  ומבלי שייגרם לעץ נזק מתמשך.

ח. היתר המלאכות משום נזק נאמר גם כאשר הנזק אינו ודאי,  אך יש חשש סביר לכך. ההערכה צריכה להיעשות על ידי מומחה נאמן ירא שמיים.

 

הגנה על היבול

ט. בעניין המלאכות שמותר לעשותן לצורך הפירות, ישנן שלוש שיטות עיקריות בהלכה:

1. לדעה הראשונה (להלן: הדעה המחמירה ביותר) מותר לעשות רק את הפעולות הדרושות לשמירת העץ, ולמען פירות השנה השישית או השנה השמינית. אבל נאסרו מלאכות הנעשות בעץ לשם שמירה על פירות השביעית, שהם הפקר.

2. לדעה השנייה  (להלן: הדעה הממצעת) מותר לעשות את הפעולות הדרושות לשמירת הפירות הקיימים על העץ  אף אם עדיין הם קטנים. אבל אסור לעשות פעולות לשם הגדלת כמות היבול ואיכותו מעבר למה שקיים בעץ, וכן אין לעשות פעולות שגורמות ליצירת פירות נוספים.

3. לדעה השלישית, (להלן: הדעה המקלה ביותר) מותר בשעת הדחק לעשות כל מלאכה האסורה מדרבנן, הנדרשת כדי למנוע פחת גדול. פחת גדול הוא פחת של יותר משישית מכמות היבול ואיכותו שמקובלים בשנה רגילה.  פחת הקטן משישית אינו נחשב פחת משמעותי שמותר לעשות עבורו מלאכות.

י. יש הסוברים שבפירות של בית הדין מותר לכל הדעות לעשות פעולות שמונעות פחת גדול ביבול, יחד עם שמירה על קדושת הפירות.

יא. במטעים ובגידולים שונים יש צורך לעשות מלאכות שונות בפרי (כגון במטעי נשירים שונים וירקות) כדי לייצר פירות שאפשר יהיה לחלקם במסגרת אוצר בית דין.  לכן המגדלים הקשורים לבית דין יכולים לנקוט כדעה השלישית ולעשות מלאכות אלו, בהנחיית רבני אוצר בית הדין.

יב. במטעים ובגידולים שונים שבהם בלאו הכי לא נעשות מלאכות משמעותיות עבור ייצור הפרי בכל שנה (כגון במטעי הדרים, ואבוקדו) יש לפעול על פי הדעה המחמירה יותר.

יג. יש לבחון מהם הצרכים של כל ענף במשק ולדון בכל ענף בפני עצמו, מהי הדרך ההלכתית הטובה ביותר בשבילו בנוגע לעשיית מלאכות עבור הפירות, תוך התייעצות עם הרב המקומי, במקרה הצורך ניתן לפנות לוועדת השמיטה על מנת לבחון את הדרך המתאימה ביותר עבורו.

יד. לדעה הממצעת ולדעה המקלה, אין הבדל בין צמחים חד שנתיים לצמחים רב שנתיים, ומלאכות שמותר או אסור לעשותן עבור פירות האילן - מותר או אסור לעשותן עבור הירקות.

›חזור לתוכן העניינים

פרק ד - באלו מינים יש קדושת שביעית

יסודות ההלכה

א. יש קדושת שביעית רק במינים שההנאה מהם והכילוי שלהם מהעולם באים יחד.

ב. קדושת שביעית חלה על היבול אם מתקיימים בו התנאים הבאים:

1. היבול ממין שקדושת שביעית נוהגת בו, וכפי שיפורט להלן.

2. היבול שייך לשנת השמיטה, וכדלהלן.

3. היבול גדל בקרקע השייכת ליהודי.

ג. קדושת שביעית נוגעת לכל הדינים הנוהגים בפירות השביעית: הפקר, איסור קצירה ובצירה, איסור הפסד, איסור סחורה וחובת ביעור.

 

המינים שיש בהם קדושת שביעית

ד. יש קדושת שביעית בכל גידול המיועד  למאכל בני אדם (גם בתבלינים),  למאכל בהמה (כגון תחמיץ וחציר ממינים שונים),  לצורכי קוסמטיקה (כגון חוחובה), לצביעה ולכביסה.

ה. אין קדושת שביעית בצמחי נוי שאינם מיועדים לריח, בצמחי מרפא, בענפי קישוט (כגון רוסקוס), בעצים שמיועדים להסקה,  ובירקות שמגדלים אותם לזרעים ומשאירים אותם בשדה עד שאינם ראויים למאכל אדם ובהמה.

ו. בפרחים שמיועדים לריח,  כגון נרקיסים ריחניים, יש ספק אם נוהגים קדושת שביעית, ולכתחילה יש להחמיר.

›חזור לתוכן העניינים

פרק ה - שלב הגידול הקובע לקדושת שביעית

 יסודות ההלכה

א. התאריך הקובע את שייכות הגידולים לשמיטה הוא ראש השנה.  גידולים השייכים לשנה השישית, כפי שיבואר להלן - אין חלים עליהם דיני שביעית, אף אם הם נקטפים בשנת השמיטה.  אך ירקות ואתרוגים משנה שישית שנקטפו בשמיטה - חלים עליהם דיני שביעית.

ב. גידולים השייכים לשנת השמיטה - חלים עליהם דיני שביעית גם בשנה השמינית.

ג. שלב הגידול הקובע את קדושת השביעית בגידולים השונים תלוי בחלוקה ההלכתית לשלושה סוגי גידולים:

.1 אילנות. .2ירקות. .3תבואה וקטניות.

 

שלב הגידול הקובע בפירות האילן

ד. שלב הגידול הקובע לעניין קדושת שביעית במינים השונים של פירות האילן הוא החנטה.  ראה נספח ב לגבי זמני החנטה והביעור של הפירות.

 

שלב הגידול הקובע בירקות ובצמחים חד שנתיים

ה. שלב הגידול הקובע במיני הירקות השונים הוא הקטיף.

ו. ישנם מינים שיש מחלוקת בין הפוסקים האם הגדרתם היא אילן או ירק, כפסיפלורה ודומיה. מכיוון שיש ספק בשאלה זו, ניתן להקל, ולנהוג בהם קדושת שביעית בתחילת השמיטה משלב 'עונת המעשרות', ובסוף השמיטה הפירות הראשונים שיחנטו לאחר השמיטה, אין צורך לנהוג בהם קדושת שביעית.

ז. שלב הגידול הקובע בתבואה וקטניות הוא שליש הגודל (בדגנים, שלב זה קרוב ל"הבשלת דונג").

ח. תבואה וקטניות הן כל הגידולים החד-שנתיים שהחלק הנאכל העיקרי בהם הוא הזרע שלהם,  כגון: תירס, חומוס, חמניות, קימל, בוטנים וכדומה. הגדרה זו אינה חופפת בהכרח את ההגדרה הבוטנית.

ט. גידולי קיץ (ירקות) כגון: בצל לזרעים, פפריקה, דלעות וכדומה, שהפסיקו להשקותם לפני ראש השנה בסוף הגידול, והשארתם בקרקע היא לצורך ייבושם בלבד או משיקולי נוחות של זמן איסוף – ירקות אלו שייכים לשנה השישית, אף על פי שהם נאספים בשנה השביעית, ובתנאי שאין בהשארתם בקרקע הוספת צימוח.

י. אבטיחים שמגדלים אותם לשם שימוש בגרעינים - הולכים בהם אחר גמר הגידול של הגרעינים, אם אכן האבטיחים נרקבו לפני ראש השנה.

יא. במיני הירקות השונים יש קדושת שביעית גם בשנה השמינית (אם אין בהם איסור ספיחין), עד שיתברר שרוב גידולו של הירק ממין זה היה לאחר השמיטה.  ראה נספח ג: לוח קדושת שביעית וספיחין בירקות.

 

שלב הגידול הקובע בענפים ופרחים

יב. שיחים רב-שנתיים- דינם כאילנות, השלב הקובע שלהם הוא תחילת הגידול של הענף.

יג. בפרחי-ריח הגדלים על שיחים כאלו, השלב הקובע שלהם הוא הופעת הניצן של הפרח.

יד. ענפי ריח ותבלין בשיחים רב שנתיים חלה בהם קדושת שביעית מתחילת היווצרות הענף. בדרך כלל ניתן להבחין בין ענפים צעירים לענפים מבוגרים בעיקר מהאביב ואילך. הענפים המבוגרים שייכים לשנה השישית, הענפים הצעירים שייכים לשנה שביעית.

›חזור לתוכן העניינים

פרק ו - דינם של גידולי שביעית

 הפקרת הפירות

א. הפירות והירקות השייכים לשנה השביעית קדושים בקדושת שביעית, ויש להפקיר אותם.  ההפקר הוא לכל אדם מישראל.

ב. אין חובה להפקיר על ידי דיבור, אלא צריך לנהוג בפירות לא כפי שהבעלים נוהג בפירותיו.

ג. מכיוון שהפירות הם הפקר, אסור לגדור את השדה ולמנוע מיהודים לקטוף מהפירות. יש להרשות לכל אדם מישראל להיכנס לשדה  ולקטוף פירות לצורכי משפחתו.

ד. מותר למנוע כניסת בני אדם שעלולים לגרום נזק לעצים ולציוד בשדה.  כמו כן מותר למנוע כניסת גויים לשדה  ולגודרו בפני בעלי חיים.  בשעת הצורך, מותר לגדור את השדה ולהודיע היכן ניתן לקבל את המפתח.  וכן מותר לתלות בקשה בכניסה לשדה לקטוף רק בשעות מסוימות.

ה. מותר לגדור את השדה בלילה בפני בני אדם שאינם יודעים לשמור על קדושת הפירות, כאשר אין אפשרות להודיע להם את הדבר.

 

קטיף הפירות

ו. בצירה שאינה עבור שימוש בפירות אלא לצורך תיקון האילן, או לצורך תוספת בפירות הנותרים,  אסורה מן התורה.

ז. אסור לקטוף פירות הקדושים בקדושת שביעית בדרך שבה הבעלים קוטף בכל שנה, ובכמויות מסחריות,  מותר לקטוף רק כמות קטנה לצריכה ביתית,  איסור זה חל על אדם פרטי.

ח. קטיף לצריכה ביתית צריך להיעשות בשינוי מאופן הקטיף הרגיל.

ט. מותר לקטוף פירות שביעית רק מרגע הגיעם לשלב שהם ראויים לאכילה בדוחק  או על ידי הבחלה מלאכותית.

 

השימוש בפירות

י. אסור לסחור בפירות שביעית למטרות רווח.

יא. לשליחים של "אוצר בית דין"  מותר לקטוף פירות שביעית בדרך הרגילה ובכמויות מסחריות, ולחלק אותם לציבור תמורת גבייה של הוצאות הטיפול.

יב. לגבי יצוא הפרי, ראה להלן פרק ח.

יג. אין לתת פירות שביעית לגוי.  אך מי שמארח גוי בביתו רשאי לתת לו פירות שביעית לאכילה.

יד. פרי שבכל שנה משמש גם לעשיית מיץ (כגון אשכוליות ותפוזים מזן 'ולנסיה') מותר לסוחטו גם בשמיטה.

טו. מותר לתת לבהמות קליפות ושאריות של פירות שיש בהם קדושת שביעית (כגון קליפות הדרים ושאריות משימוש תעשייתי).

 

מיון הפירות

טז. משק שממיין את התוצרת בבית אריזה מיון המותר (כגון הוצאת פירות קטנים ביותר שאינם ראויים כלל לחלוקה על ידי אוצר בי"ד), מותר לו להשמיד את הפירות הקטנים ב'גרמא'. לשם כך, יש להשאיר את הפירות במקום מסודר בתוך מכלים לכמה ימים ולא להכניסם לקירור. לאחר שהפרי מתחיל להרקיב מותר לפנותו לפח האשפה.

 

המצוות התלויות בארץ בפירות שביעית

יז. הפירות השייכים לשנת השמיטה פטורים מתרומות ומעשרות.  פירות האילן שהגיעו לשלב הגידול הקובע לתרומות ומעשרות בתחילת השנה השמינית לפני ט"ו בשבט - יש להפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה.  ויש להפריש מהם מעשר שני.

יח. אם המטע הוא ערלה או נטע רבעי החייב בפדיון, יש לשים שלט המודיע על כך לבאים לקחת את הפירות.

יט. פירות שהם נטע רבעי - פודים אותם בשנת השמיטה, כרגיל בכל שנה.

 

השמדת הפרי

כ. מותר להשמיד את שאריות הגידול לאחר הגידול, אך אם יש על הצמח פירות שעדיין לא נקטפו מותר לבצע השמדה זו רק לאחר שהפירות יתחילו להרקיב.

כא. אסור להשחית פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית.

כב. אסור למסור פירות שביעית להשמדה, גם במקרה של עודף פרי. וקל וחומר שאסור למסור פירות להשמדה כדי לשמור על מחיר גבוה.

כג. לאחר סיום הקטיף, במקרה שיש צורך לקטוף את הפירות הנותרים על מנת להגן מפני מזיקים, יש לקוטפם ולהניחם במקום מסודר, עד שיתחילו להרקיב, ולאחר מכן ניתן להשליכם.

›חזור לתוכן העניינים

פרק ז - אוצר בית דין

 יסודות ההלכה

א. כאמור לעיל פרק א סעיף טז, אסור לקטוף את יבול השמיטה כדרך שהבעלים קוטף בכל שנה. וכן אסור מן התורה למכור פירות שביעית בדרך המסחר הרגילה.

ב. אם היבול נמסר לבית דין, שהוא נציגות הציבור, מותר לשליחי בית הדין לאסוף את הפירות בדרך הרגילה ולחלק אותם לציבור.  על שליחי בית הדין להשתדל לקטוף את כל הפרי הקיים, ולחלקו בכמות המרבית האפשרית, אך אין חיוב לקטוף את כל הפירות.

ג. ישנם כמה תנאים להיותו של החקלאי שליח של בית הדין:

1. בית הדין ימנה את החקלאי בכתב לשליחו לביצוע הפעולות הדרושות לטיפול בפירות השביעית.

2. ההתקשרות עם אוצר בית הדין צריכה להיעשות מוקדם ככל האפשר, ולא יאוחר מתחילת העבודות הנעשות בשנת השמיטה לצורך פירות השביעית.

3. בית הדין לא ישלם לחקלאי שכר עבודה והחזר הוצאות על מה שלא נעשה בשליחותו.

4. בית הדין לא ישלם לחקלאי תמורת השקעות בהחזקת המטע לצורך השנים הבאות.

5. על החקלאי לפעול במדויק על פי הנחיות בית הדין בלבד.

ד. חקלאי המעוניין לשווק תוצרת במסגרת אוצר בית דין, עליו להתייעץ עם בית הדין לפני שתילת השדה בערב השמיטה, כדי לבחון איזו תוצרת נצרכת לצורך הציבור, ואותה יש לשתול.

 

הטיפול ביבול בשליחות של אוצר בית הדין

ה. מותר לארוז ולשקול את הפירות שברשות אוצר בית הדין.  אם יש חשש שהצרכנים יימנעו מלקחת פירות שאינם ממוינים - מותר למיין אותם לפי רמות איכות. אך יש להשתדל לשווק את כל הפירות, כולל אלו שאיכותם ירודה, ולקיים בהם "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג, ה).

ו. יש להודיע למקבלי הפירות שאלו פירות שביעית. יש לשים תווית על האריזה, המציינת שפירות אלו קדושים בקדושת שביעית ושייכים לאוצר בית דין.  מומלץ לצרף הנחיות הלכתיות לשימוש נאות בפירות שביעית.

ז. יש לאפשר לכל אדם לקחת מפירות המטע אף שהם ברשות אוצר בית דין.  במקרה זה הקוטפים צריכים לשלם לבית הדין את חלקם בהוצאות הטיפול בפירות.

ח. חלוקת התוצרת תהיה באמצעות מערכת החלוקה של בית הדין ולפי הנחיותיו.

ט. מותר להוביל פירות שביעית ולחלקם בכל רחבי הארץ, כולל במקומות שלא נתקדשו בתקופת הבית השני.

י. בית הדין רשאי לגבות מן הציבור את הוצאות הטיפול בפירות ולשלם לשליחיו החזר הוצאות, דמי שימוש בציוד  ושכר עבודה, לפי הכללים שיקבע. שכר החקלאי לא יהיה קשור לכמות היבול ולאיכותו.

יא. מותר לשלם על הפרי ישירות לשליח בית הדין (המגדל), אך מוטל עליו לדווח לבית הדין דיווח מלא על כל התשלום שהועבר לו.

›חזור לתוכן העניינים

פרק ח - ייצוא פירות שיש בהם קדושת שביעית לחו"ל

יסודות ההלכה

א. אין לייצא פירות שביעית לחו"ל.  הדברים אמורים במיוחד בפירות שברשות אוצר בית הדין.

ב. מותר לייצא תוצרת חקלאית שאין בה קדושת שביעית, כגון: גידולים השייכים לשנה השישית,  פרחים שאינם מיועדים לריח,  ופירות שנמכרו ב'היתר מכירה'.

ג. אסור למכור פירות שביעית לגויים.

ד. מותר לייצא אתרוגים למצווה לאחר זמן הביעור,  או זמן רב לפני הביעור - ובאופן שברור שהפירות לא יישארו בחו"ל עד זמן הביעור.

ה. מותר לייצא פירות שביעית שגדלו בחממה.

 

ייצוא לצורך גויים (בשעת הדחק)

ו. יש הסוברים שמותר לייצא גידולים השייכים לגוי, אף אם גדלו בקרקע של יהודי.

ההולכים בדרך זו יפעלו על פי ההנחיות דלקמן:

1. יש למכור מראש את הפירות לגוי באמצעות מעשה קניין המקובל בין הסוחרים,  כגון: חתימה על חוזה. הדרך העדיפה לכך היא לנסח בהתאם את חוזה ההתקשרות עם הקניינים בחו"ל.

2. החקלאי יתמנה לשליחו של הגוי תמורת שכר קבלנות,  ויטפל בפירות משלב קטיף הפירות ועד המסירה לקונה בחו"ל.

3. הקטיף ייעשה על ידי פועלים גויים.

4. ההובלה לחו"ל תיעשה בבעלותו ובשליחותו של הגוי, ועל ידי חברת ספנות זרה.

5. על ארגזי הפרי תוטבע חותמת שהתשלום אינו עבור הפירות אלא בעד חומרי האריזה והוצאות המיון וההובלה.

6. אין לייצא לפני זמן הביעור גידולים שאין ודאות שייאכלו לפני זמן הביעור, כגון תמרים מיובשים ומוצרי תעשייה. מוצרים כאלה מותר יהיה לייצא רק לאחר שיעבור זמן הביעור, שהוא לאחר הקטיף האחרון בזן האפיל ביותר הגדל בארץ מאותו מין.

›חזור לתוכן העניינים 

פרק ט- מערכת השיקולים בבחירת המתווה ההלכתי; אוצר בית דין, היתר מכירה, או השבתה.

 

א. המטרה המרכזית שיש לשקול אותה בבואנו להחליט לאיזה כיוון הלכתי יש לנקוט בשמיטה היא כיצד המשק הפרטי יוכל מחד גיסא לשמור שמיטה באופן המלא והטוב ביותר, ומאידך גיסא יוכל להמשיך ולהתנהל מבחינה כספית באופן תקין.

ב. באופן הציבורי יש גם כן לשקול, כיצד אספקת התוצרת החקלאית לכלל האוכלוסיה תוכל להמשיך להתבצע באופן סדיר, וכן מהן ההשלכות על ענפי המשק הנוספים, מפעלי עיבוד מזון וכדומה.

 

אוצר בית דין

 

ג. אוצר בית דין הוא פתרון שיש לו יתרונות וחסרונות, מאידך גיסא העיקרון כי ישנה יכולת ביד הציבור לדאוג לכך שלצרכנים תהיה אספקת תוצרת חקלאית תקינה במהלך השמיטה, הובאה כבר בתוספתא, וכן באופן זה ישנה התמודדות מעשית עם שמירת קדושתה של הארץ. אך מאידך גיסא, על מנת לחלק פרי, שהצרכנים יהיו מוכנים לקלוט אותו יש לעשות פעולות רבות עבור הפירות, פעולות שלעיתים יש קושי רב להתירן.

 

היתר המכירה

ד. היתר המכירה הוא היתר שיש לו יסודות הלכתיים ברורים ויציבים, והסומך על היתר זה יש לו על מי לסמוך.

ה. עם זאת, יתרונו הגדול הוא גם חסרונו, כשאדם מוכר את הקרקע משמעות הדבר היא שמצוות השמיטה לא מתקיימת בשדהו, על כל ההשלכות בכך; הפקעת המצווה, אין קדושה בפירות וכיוצא בזה.

 

השבתה

ו. אפשרות נוספת שעומדת בפני החקלאי היא השבתת המשק באופן מלא או חלקי, על החקלאי לבחון עד כמה ניתן לעמוד בהשבתה זו מבחינה כלכלית (הכנסה סדירה, תשלום משכורות לעובדים, החזר הון וכו').

ז. בגידולי שדה חד שנתיים ניתן להשבית את הגידולים באופן מלא, לפעולות המותרות והאסורות בקרקע על מנת לשמור אותה מנזק ראה בפרק שמירת אדמות מוברות.

ח. במטעים ופרדסים יש להמשיך ולטפל בהם על מנת שלא יגרם להם נזק ארוך טווח, לצורך כך מותר לעשות את הפעולות הנדרשות לקיומו של העץ כגון השקייה, וגיזום מינמאליים.

 

שיקולים מעשיים

ט. המשמעות המעשית להגדרות אלו היא שנעדיף בתחילה לפעול באופן שמצוות השמיטה מתקיימת, ורק במקרים בהם הדבר יגרום הפסדים כלכליים כבדים, או היתרים הלכתיים דחוקים ביותר, נעדיף את היתר המכירה.

 

י. על כל חקלאי להתייעץ עם הרב המקומי ולברר אם אכן מותר לו להשתמש בהיתר המכירה, ובאלו מגבלות.  במידת הצורך אפשר לפנות לוועדת השמיטה שליד הרבנות הראשית.

יא. אין להשתמש בהיתר המכירה במקרים הבאים:

1. גינות נוי.

2. גידולים שכדאיותם הכלכלית מוטלת בספק (יש לבחון בכל שמיטה מהם גידולים אלו).

3. גידולים שיש אפשרות מעשית לשמור בהם את השמיטה במלואה בלא צורך בעשיית מלאכות אסורות, כגון מיני הדרים, שהשוק העיקרי שלהם הוא מקומי, בכפוף ליכולת שיווק הפרי, כדלקמן.

4. גידולים שניתן להקדים את הפעולות שעושים עבורם לשנה השישית, או לדחותן לשנה השמינית:

 

יב. היתכנות שיווק הפרי: יש לבחון היטב האם ניתן לחלק את הפרי במסגרת אוצר בית דין, או שמא יש הכרח להפנותו לשוק הרגיל.

יג. בענפים בהם ניתן לחלק את הפרי במסגרת אוצר בית הדין, אין צורך בהיתר מכירה, אולם במקרים בהם הפרי ימכר לשוק הרגיל, יש למכור את השטח בהיתר מכירה, ולא לסחור בפירות שקדושים בקדושת שביעית.

יד. גידולים שדורשים עשיית פעולות רבות בעץ או בפרי על מנת לייצר פרי ראוי לשיווק כגון יצירת יין איכות, מומלץ למכור את השטח בהיתר מכירה, ניתן למכור יין איכות דרך אוצר בי"ד במחיר העלויות בלבד.

טו. גידולים שהשוק העיקרי שלהם הוא ייצוא, עדיף להשתמש בהם בהיתר מכירה, מאשר באוצר בית דין.

טז. במקרים של הסכמי שיווק ארוכי טווח עם קניינים שונים בעולם, מותר לסמוך על היתר המכירה, על מנת לשמור על הסכמים אלו.

יז. בגידולים שיש צורך לזריעת ושתילת צמחים חדשים בשמיטה על מנת ליצור רצף שיווקי (מיני פרחים מסוימים, ירקות קצרי טווח) יש למכור את השטח בהיתר מכירה.