לימוד אמונה יומי: כ"ו טבת « הקודם | הבא »

אובייקטיביות בביקורת המדעית: ביקורת המקרא

מתוך הספר 'הלכה בימינו' | הרב יעקב אריאל

את יסודה של ביקורת המקרא יש לייחס לשפינוזה (במסכת התיאולוגית-מדינית שלו). אפשר היה לטעון, ששפינוזה לא היה אובייקטיבי דיו בביקורתו זו. מן הסתם נותרה בו מרירות נפשית כתוצאה מהחרמתו והוצאתו מכלל ישראל, ולכן טבעי הדבר שזרק מרה בתורת ישראל. הראי"ה אינו הולך בדרך זו. הוא מאשים את שפינוזה בסובייקטיביות עמוקה יותר, שאולי היא שגרמה לו להתעמת עם הקהילה היהודית באמסטרדם.

 

טענתו העיקרית של שפינוזה היא, שהמצוות נועדו לשם קיומה של מסגרת פוליטית יהודית ייחודית. לכן בגלות אין עוד צורך לקיים מצוות. אולם הגלות היא רק מצב זמני. עם ישראל שואף לחזור לארצו. ואם כן, אפילו לשיטתו יש צורך בקיום מצוות משום "הציבי לך ציונים". אלא שלדעתו של הראי"ה שפינוזה התייאש מן הגאולה, ולכן איבד את הטעם שבצורך להמשיך בקיום המצוות. כל גישתו הביקורתית והצגת היהדות כמסגרת פוליטית שאבד עליה כלח, חלילה, נבעה מדעה קדומה, סובייקטיבית, של ייאוש מעתידו של עם ישראל. ושפינוזה אינו אלא דוגמא לכל ה'מדע' שנוצר בעקבותיו.

על ידי ביקורת המקרא מתערער מקורן הא-להי של המצוות, וממילא סמכותן המחייבת למעשה. ערעור זה כשלעצמו חשוד בסובייקטיביות של רצון לפרוק את עולן המעשי של המצוות, או להציב את היהדות במעמד נחות. אולם הראי"ה אינו רואה בכך בלבד את חומרת הבעיה. חמורה יותר בעיניו התוצאה שהיא המשך קיומו של עם ישראל. הנחתו הנכונה היא, שללא קיום מצוות תתפרק המסגרת הלאומית. ואם כן, מבקרי המקרא שוללים בעצם את קיומו הנצחי של עם ישראל.

 

וליתר עומק:

שאיפת הגאולה של עם ישראל זהה לשאיפה המוסרית. כי מטרת הגאולה היא תיקון העולם במלכות ש-די, בה יכון הצדק המוחלט. "והיה הצדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. וגר זאב עם כבש... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כל מי שיש לו חוש מוסרי מפותח, מאמין בכל לבו שרק תיקון מוסרי של העולם מצדיק את קיומו. זו המשמעות היחידה שיש לחיים. אמונה זו פירושה שהנבואה היא התגלות א-להית אמיתית, ולכן חייבת להתממש. ודבר א-להינו יקום לעולם. לכן ה' אמת ונביאיו אמת. מי שמודע לאמת פנימית זו – שהיא עבורו אמת ודאית, מוחלטת, אובייקטיבית – אינו מסוגל להתייחס לכתבי הקודש כפי שמתייחסים אליהם מבקרי המקרא, ולכן מסקנתו המדעית האובייקטיבית היא: משה אמת ותורתו אמת.

 

אדם כזה אינו זקוק לתשובות על שאלותיהם של מבקרי המקרא. לאדם כזה ודאותו הפנימית המוחלטת מסלקת את כל השאלות על הסף. הוא יחקור את המקרא בעיון, אולם מתוך הנחת יסוד אקסיומטית, שהמסרים של המקרא הם אמיתות מוחלטות ומחייבות ומקורן א-להי.

יכול אדם לטעון: נניח אמנם שהנחותיהם המוקדמות של מבקרי המקרא היו דעות קדומות סובייקטיביות. אולם כשהם שואלים שאלות הגיוניות אין להתעלם מהן.

מי שמכיר את שאלותיהם של מבקרי המקרא יודע שרוב רובן בנויות על הנחות יסוד שרירותיות. כגון שמות ה' המתחלפים במקרא עליה בנויה עיקרה של תורת התעודות שהמציאו המבקרים מדמיונם הקודח. הנחת היסוד שלהם שבכל דור יש לה' רק שם אחד. כידוע כבר חז"ל עמדו על כך ואמרו:

לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים... הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן.

עמדו על כך סיפורים חוזרים בשינויים שפרשני מקרא כבר עמדו עליהם. ומעל לכל, הם אינם מוכנים להכיר בהתגלות, לא בנבואה ולא בסיני, ומכאן נובעות שאלות סרק, וכהנה רבות. ועל אותן שאלות ענייניות, שכל לומד בעיון שואל – אין צורך בתשובותיהם.