ביטול הזמנת מוהל לברית מילה

שאלה

משפחה סיכמה עם מוהל שימול את בנם, ובעקבות הסיכום הוא דחה הזמנה לברית אחרת שהייתה מתוכננת לאותה שעה. בסופו של דבר ביטלה המשפחה את ההזמנה, ולמעשה הוא הפסיד שתי בריתות. המשפחה רוצה לפצות את המוהל על עגמת הנפש וההפסד שנגרמו לו. השאלה היא האם ניתן לפצות על אובדן מצוות אלו, והאם ניתן להעריך זאת בכסף? ועוד, האם עדיף למוהל לקבל פיצוי, או שעדיף לו להסתפק בנאמר בדברי חז"ל (ברכות ו ע"א): 'חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'? 

תשובה

בניסוח השאלה לא ברור האם רצון המשפחה לפצות את המוהל הוא על הפסד קיום המצוות או על ההפסד הכספי. גם יש לברר מה הייתה כוונתו של המזמין: האם הוא התכוון לקחת את המוהל בתור פועל, על כל המשמעויות ההלכתיות של הגדרה זו, או שהוא התכוון לזכות אותו במצווה. גם אם הוא התכוון לזכות אותו במצווה, אין זה סותר נתינת סכום כסף ראוי ומכובד למוהל, כפי שנראה לאב, וכמקובל (ועל זה המליצו המוהלים: 'מל ולא פרע [= אבי הבן] כאילו לא מל...'). מובן שאם הכוונה הייתה לזכותו במצווה, לא יכולה להיות למוהל כל תביעה ממונית נגד האב, כיוון שאין זה 'תשלום' אלא 'מתנה'.

1. אם נראה בתשלום למוהל פיצוי על ההפסד הכספי שנגרם לו, כיוון שביטל הזמנה לברית אחרת בגלל ברית זו, הרי הדין מבואר בדיני פועלים; שם פוסק ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שלג סעי' ב):

במה דברים אמורים שאין להם עליו אלא תרעומת בשלא הלכו, דוקא בשלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם בעל הבית זה; אבל אם היו נשכרים אמש, ועכשיו אינם נשכרים כלל, הרי זה כדבר האבוד להם, ונותן להם שכרם כפועל בטל.

כלומר לפי דברי ה'שלחן ערוך', פועל שעקב התקשרות מעסיק עמו נמנע להתקשר עם אחרים, וחזר בו המעסיק מן ההתקשרות – חייב מדינא דגרמי לשלם לפועל על עבודתו שנתבטלה, כ'פועל בטל'. שיעור התשלום ל'פועל בטל' הוא בדרך כלל כמחצית מן הסכום המקובל באותו מקום או באותה חברה. על פי הרבנות הראשית, התעריף המומלץ למוהל מוסמך (שאינו מומחה) הוא אלף ₪ לברית, ואם כן, יוצא שעל האב לשלם חמש מאות ₪. אולם לא ברור שהמלצה זו התקבלה בתור מנהג המדינה, ולכן צריך לברר אצל המזמינים אם כוונתם הייתה גם להזמנת פועל, ולא רק לקיום מצווה, ואם כן – על איזה סכום סיכמו עם המוהל. גם יש לדון בכך שלכאורה אין כאן הפסד למוהל אלא מניעת רווח, ובעניין זה הסיק ספר 'פתחי חושן'[1] שאין להוציא מהמוחזק.

2. אם התשלום הוא על הפסד המצווה שנגרם למוהל, הרי מצאנו פיצוי על לקיחת מצווה בשיעור של עשרה זהובים,[2] שהוא סכום גבוה מאוד, ומחירו שווה לשמונים גרם זהב בערך. אך לענ"ד, כמדומה שבזמן הזה אין תביעות כספיות כאלו.

לסיכום, אם התביעה היא על אובדן שכרו של המוהל, אזי הוא יכול לתבוע חצי מהתשלום שהיו אמורים לשלם לו עבור ברית המילה. כל זה אם המזמינים ראו במוהל פועל. אך אם הם ראו בו עושה מצווה, אין באפשרותו לתבוע תביעה ממונית, כיוון שבזמן הזה לא נהגו לתבוע על איבוד ברכת המצוות. עם זאת, ראוי שיפצו את המוהל, וגם מותר לו לקבל מהם וימחל להם. זאת כדי שלא ייחשבו ל'מחוסרי אמנה' שאין רוח חכמים נוחה הימנם ויש אומרים שאף נקראים רשעים. אמנם מצד המוהל, אם הוא מסוגל למחול בלב שלם מבלי שתישאר אצלו כל הקפדה גם בלי פיצוי כספי, עדיף שיקיים 'כל המעביר על מידותיו...'.



[1].     פתחי חושן, הלכות שכירות פרק י הערה י.

[2].     עי' ש"ך, יו"ד סי' רסא ס"ק א.

הרב יעקב הילדסהיים | תמוז תשע"ה