הפסק טהרה לאחר השקיעה

שאלה

אישה התעכבה ובדקה בדיקת הפסק טהרה כמה דקות לאחר השקיעה. האם עלתה לה בדיקתה? ואם כן, מהו שיעור הזמן לאחר השקיעה שעד אליו עולה לה בדיקתה?

תשובה

 

א. בדיקת הפסק טהרה צריכה להיעשות קודם השקיעה. לכתחילה בוודאי שצריך להיערך ולתכנן את הזמן כראוי כדי לבדוק קודם השקיעה. לדעת פוסקים רבים, בדיקה לאחר השקיעה אינה מועילה כלל.[1] מכל מקום בדיעבד, אם התאחרה ובדקה לאחר השקיעה דקות ספורות, כשלוש או ארבע דקות, לדעת כמה מן הפוסקים עלתה לה הבדיקה. זאת עקב הקושי לדייק בקביעת שעת השקיעה, והשינויים בין הלוחות השונים.[2]

יתרה מכך, יש מן הפוסקים שאף מקלים בדיעבד עד כשלוש עשרה דקות לאחר השקיעה.[3] הם סוברים שיש להקל משום ספק ספיקא, ושיש להקל אם עדיין לא קיימו מצוות 'פריה ורביה'.[4]

גם ה'אגרות משה'[5] התיר בדיעבד בדיקה בזמן בין השמשות, וציין שזמן זה הוא עד כתשע דקות אחר השקיעה במקומם. בשו"ת 'במראה הבזק'[6] נכתב להקל במקרה כזה, רק אם החמרה תגרום לכך שהטבילה תידחה בכמה ימים. אך אין נוהגים להקל בכך למעשה אלא במקום צורך ודחק, על פי הוראת חכם. המלצתנו היא שבכל מקרה שבו האישה רואה שנתאחרה לאחר השקיעה, כל עוד היא בתוך שלוש עשרה דקות לאחריה, תבדוק, ותשאל רב לאחר מכן. זאת כיוון שלפעמים ניתן להקל, בפרט בצירוף שיקולים נוספים.[7] עוד מומלץ שבימים שבהם יש חשש שהאישה תהיה עסוקה בזמן השקיעה (בייחוד בחורף) – תעשה בדיקה מוקדמת יותר, אפילו זמן רב לפני השקיעה. כך בדיעבד אפשר יהיה להסתמך על הבדיקה המוקדמת, אם האישה תשכח לבדוק סמוך לשקיעה.



[1].הגר"מ שטרנבוך, תורת המשפחה, עמ' לא; הגר"נ קרליץ, חוט שני, עמ' רמו; הגרי"ש אלישיב, קובץ תשובות, ח"ב סי' מב סעי' א.

[2].תורת הטהרה ב, סי' יא; וכן שמענו בעל פה מהגר"מ אליהו.

[3].עי' טהרת הבית ב, עמ' רסה-רעד.

[4].עי' מעיין אומר, ח"ז הל' נדה סי' רטו; וכך הורה הלכה למעשה הגר"ע יוסף, בתשובה בעל פה לרבני מכון פוע"ה, דרך הרב יעקב סודרי. הערת עורך (א.כ): כך אמנם נכתב בספר פוע"ה כרך א עמ' 134, אולם הרב יהודה נקי שהיה מזכירו האישי של הגר"ע יוסף באותם שנים, טען בפנינו שלמעשה עקב חששות שונים, הגר"ע יוסף אמר במפורש שאין להקל מעבר לעשר דקות.

[5].אג"מ, או"ח ד, סי' סב.

[6].במראה הבזק ז, סי' ע.

[7].עי' נדחי ישראל, לחפץ חיים, סי' מא אות ו; טהרת ישראל, סי' יג סעי' ו; בדי השולחן, סי' קצו ס"ק יג.

הרב עומר שפס | גליון 109 (תשרי תשע"ו) עמ' 7-14