החייאה לחולה סופני

שאלה

אישה חולה במחלה סופנית עקב גידול מוחי אלים הייתה בתרדמת במצב כמעט סטטי, פרט לחום גופה שעלה וירד לסירוגין. בזמן מסוים היא הפסיקה לנשום עצמאית והחלו לעשות לה החייאה, בהוראת פוסק מובהק, עד שחזר הדופק למשך זמן רב. כחמישים דקות לאחר מכן אירע המוות המוחי, וכעשרים וחמש דקות לאחר מכן קבעו אנשי מד"א את פטירתה הסופית.

'נשמת אברהם'[1] האריך להביא את דעות הפוסקים בעניין הארכת חייו של חולה סופני וגוסס. הוא מסכם[2] שצריך ארבעה תנאים כדי להחליט למנוע החייאה מהחולה: א) אין טיפול למחלתו והוא במצב סופני שלה. ב) החולה סובל קשה פיזית או נפשית, על אף הטיפול בסבלו. ג) כל טיפול שאפשר לעשות רק יאריך את החיי שעה שלו וגם יוסיף לסבלו. ד) פסק הלכה מפוסק מובהק.

לפי דעת הגרי"ש אלישיב שהובאה ב'נשמת אברהם'[3] נראה שבנידון דידן ודאי צריך היה לעשות החייאה. שכן דעתו שהובאה שם היא שכאשר אין החולה סובל מייסורים קשים צריך לעשות ככל האפשר כדי להאריך חייו,[4] כולל החייאה, ואפילו אם מצבו מוגדר מוות מוחי. האם אכן כך הוא?



[1].     נשמת אברהם, יו"ד שלט.

[2].     שם, עמ' תצא.                    

[3].     שם, עמ' תפז.

[4].     ראה מאמר ד"ר סודי נמיר, אסיא ס"ג-ס"ד.

תשובה

השאלה נשאלה על חולה סופנית שהיה ברור כי מדובר בשעות האחרונות של חייה. נסכם כמה עובדות בנוגע לשאלת הייסורים שיש בהחייאה, ואחר כך נביא את דברי הפוסקים בסוגיה.

 

א. עובדות

המרכיב החשוב ביותר בפעולת ההחייאה שעושים אנשי מד"א ואנשי הצלה הוא העיסוי המסיבי של כל החזה, כדי ללחוץ על הלב שכבר הפסיק לפעום, ולדחוף בכך את הדם לאברי הגוף. זו פעולה כואבת מאוד, ואם היא נעשית כראוי, לעתים קרובות מאוד היא שוברת חלק מצלעות החזה של המטופל. מדובר בייסורים קשים מאוד בזמן הפעולה (אם היא מצליחה), וכן כמה ימים אחריה.

 

ב. פסקים

פסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל:

הובא ב'נשמת אברהם' (תשס"ז, חלק יו"ד, סימן שלט, ס"ק ד, 2, א1):

[ל]כן חולה שמצבו ודאי מיואש, שהפסיק לנשום או שלבו הפסיק לפעום, אין כל חיוב לנסות להחיותו או להאריך את חיי השעה שלו, כגון ע"י עיסוי לב או הנשמה מלאכותית, אם פעולות ההחייאה יוסיפו יסורים על יסוריו. (וראה גם בשו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סי' קע(ו)[ד, ענף ג] וכן במאמרו במוריה אלול תשד"מ עמ' נב ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פט אות יא.).

פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל:

רופאים יראי שמים שאלו על כך את הגרי"ש אלישיב. הם הסבירו לו את העובדות ושאלוהו אם לבצע החייאה במקרים כאלה. הגרי"ש ענה להם: 'בשביל מה?' עד כאן לשונו, והורה שלא לבצע החייאה. הרב בעל ה'נשמת אברהם' אמר לי, כי בדיוק במילים אלה ענה לו הגרי"ש אלישיב זצ"ל כמה פעמים במקרים דומים, והורה להימנע מהחייאה. עיין בגמרא (גיטין ע"א) לגבי מאן דבלע זיבורא או דמחו ליה בלונכי פרסאי, שיש להאריך מעט את חייו רק כי אולי יוכל להספיק לצוות את ביתו.

הערה: עדויות בשם הגרי"ש אלישיב מחייבות אימות מדויק, הכולל את הנתונים והעובדות המדויקים שנמסרו לו על ידי השואל. בלא מסירה מלאה של הנתונים הללו, אסור ללמוד דבר מהשמועות בשמו.

פסק הגר"מ פיינשטיין זצ"ל:

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קעד, ענף ג) נכתב:

...אלא ודאי דאסור לעשות אמצעים להאריך חיי שעה באופן שיהיה ביסורים, וסתם עכוב יציאת הנפש בגוסס הוא ביסורים כדמובא בבית לחם יהודה על גליון הש"ע בשם ספר חסידים בטעם שאוסר לצעוק עיין שם.

וכן כתב לאסור הרב אליעזר וולדנברג בשו"ת 'ציץ אליעזר'.[1]

 

מסקנה

לא הייתה שום חובה לעשות את ההחייאה, ואפילו אסור היה לעשותה. לגבי הוראת הפוסק מורה ההוראה: מאחר ופוסק זה הוא תלמיד חכם מובהק מגדולי הפוסקים, אינני מאמין כי הורה לבצע החייאה המלווה בייסורים בכהאי גוונא, אלא אם כן לא היו לפניו כל העובדות, ו'ה' הטוב יכפר בעד'.

 

הערה

בשאלה הוזכרה קביעת מוות מוחי. חשוב להדגיש כי לא ניתן לקבוע כך מוות מוחי, לא על פי החוק ולא על פי הפוסקים המכירים במוות מוחי, אך אכמ''ל.[2]



[1].     ציץ אליעזר, חי"ג, סי' פט, אות יא.

[2].     על שיטות הפוסקים בקביעת מוות מוחי ראה בספר 'רפואה מציאות והלכה – ולשון חכמים מרפא', (מכון שזלינגר ירושלים תשע"ב) סי' יג; ופירוט רחב בספר 'קביעת רגע המוות' (מכון שלזינגר תשס"ח).

הרב ד"ר מרדכי הלפרין | תמוז תשע"ה