הארכת חייו של חולה

שאלה

שלום לכת"ר
ישנה דעה רבנית שהנשמה הינה פיקדון בגופו של האדם ואין לאדם
או לסובבים אותו רשות בכל תנאי ובכל מצב לנתק את הקשר גופו
ובין נשמתו. והנה בדבר חולה שא"א לרפאותו ידועים דברי הרמ"א
שמותר למנוע את המעכב יציאת הנפש אם חייו מוארכים רק באופן
מלאכותי ונראה לפי דברי הרב משה פינשטייןזצ"ל(ח"מ ב עמ'
שיא) שכל זה כאשר אנו יודעים שיש לחולה יסורים ועוד נראה
מדבריו של הרב פינשטיין (שם בעמוד שטו) שיש לחולה רשות שלא
לבחור בחיי יסורים(סימן עה א), נראה מכל זה שמותר להסיר
המונעים יציאת הנפש כאשר אנו יודעים שא"א לו להתרפא ויש לו
יסורים ואם אינו רוצה לחיות חיי יסורים מראש מותר לו לבחור את
דרכו (עה א) - והנה באשר לחולה שנותק מאותם אמצעים
שהאריכו חייו היום(כד תמוז),שאלותי הינן:
א. אם היה ידוע לרופאים שהיו לו יסורים הדבר היה מותר ואם
ידוע שלא היו לו יסורים הדבר היה אסור, האמנם כך ? שכן לפי
המובן לא היו לו יסורים לכן, הדבר היה אסור.
ב. במידה ואכן היו לו יסורים והוא לא אמר בפירוש מראש שהוא
אינו חפץ בחיי שעה של יסורים האם מותר לאנשים אחרים אף אם הם
מקרובי משפחתו לקבל אחריות על עניין זה ?
אודה לתשובת כבוד הרב.

 

 

 

תשובה

ראשית, הדעה "הרבנית" אינה דעת הרבנים בלבד אלא דעת התורה
כפי שאמר ר"ח בן תרדיון שמוטב שיטלנה מי שנתנה. וע"כ נפשו היא
פקדון בידו ואין הוא או אחרים אדונים לה ליטלה מתי שברצונם.
דברי הרב פיינשטיין אינם קשורים לרמ"א. הרמ"א עסק במעכב
חיצוני ולא טיפולי למחלתו של הגוסס המעכב את יציאת נשמתו. ועל
זה אמר שאין לעשותו. אבל לגבי טיפול רפואי לא דיבר כלל.
כמו כן המדובר באגרות משה הוא במניעת טיפול רפואי ולא בניתוק
ממכשיר הנשמה שזהו רצח אקטיבי!
הרב פיינשטיין כתב שאין חייבים להאריך חיי שעה מלאי יסורים בטיפול
רפואי שלא בא אלא להאריך את חיי השעה. אך לחנוק אדם ע"י
הפסקת החמצן אינו דומה כלל למניעת טיפול רפואי.
לגבי קביעת רגע המוות עי' באנ' רפואית הלכתית ובס' נשמת אברהם
שעסקו בכך בהרחבה.

 

 

 

הרב יעקב אריאל |