דיני שומרים בקיבוץ

שאלה

באחד הימים מצאתי סנדל סמוך לביתי שבקיבוץ שיתופי. הזדרזתי ופרסמתי ב'גרופ' של הקיבוץ שמי שאיבד את הסנדל יבוא לקחתו. כעבור שלושה ימים (שבהם לא ענו לי) הנחתי את הסנדל במקום מרכזי ליד בית הכנסת, בתקווה שהמאבד ימצאנו. למחרת הגיע אחד החברים (המאבד והמוצא – שניהם חברי קיבוץ), ואמר: 'הסנדל שפרסמת בגרופ – שלי היה, אלא שהוא כבר לא נמצא במקום שבו הונח...'.

האם אני חייב לשלם?

תשובה

בהרמת המציאה מתחייב המוצא לשמור עליה. נחלקו הפוסקים[1] אם דינו כשומר חינם או כשומר שכר, אבל במקרה שלפנינו הייתה פשיעה, וחייב לכאורה לשלם. מכל מקום נראה לפטור את המוצא.

שמירה בבעלים בשומר אבדה – שותפים נפטרים מחיובי שמירה, כיוון שהם שכורים האחד לחברו.[2] ישנם שני סוגי קיבוצים. האחד, שבו החברים הם שותפים, ובו לא יהיו חיובי שמירה. האחר, שבו החברים אינם שותפים, ובו יהיו חיובי שמירה. אמנם המהרי''ל דיסקין[3] כתב שאין פטור של שמירה בבעלים בשומר אבדה, כיוון שעדיין מצוות השבת אבדה מוטלת עליו ומחייבת אותו בתשלומין. לעומת זאת מובא ב'אוצר מפרשי התלמוד'[4] בשם ה'אור שמח' שיש פטור של שמירה בבעלים גם באבדה. מחלוקת האחרונים יוצרת ספק שמירה בבעלים, ובספק שמירה בבעלים כשהשומר פשע, פסק השו''ע:[5] '...ואם פשע בה, יש מחייבים ויש פוטרים', והש''ך[6] פסק כפוטרים. אמנם ייתכן שאם בא לצאת ידי שמים, אל לו לסמוך על פטור זה של שמירה בבעלים,[7] ובפרט במקרה זה שבו יש דעה מחייבת ב'שלחן ערוך'.

שומת האבדה – ייתכן שאבדה זו שווה פחות משווה פרוטה, ולכן אין חובה כלל להשיב אותה.[8] 'נתיבות המשפט'[9] קבע כי חפץ השווה פרוטה לבעליו ואינו שווה פרוטה לאחרים, ולכן לא ראוי להימכר, אינו שווה פרוטה. לעומת זאת, אחרונים אחרים[10] כתבו ששווי החפץ נמדד לפי השווי שלו כשהוא אצל בעליו. לסנדל יש ערך כספי רק לבעליו ולא לאדם אחר, ודינו יהיה תלוי במחלוקת האחרונים הזאת. 

הניחו במקום שדרך כולם להניח שם אבדות – יצאנו מנקודת הנחה שהמוצא הניח את האבדה בצורה של פשיעה. אך אם דרך חברי הקיבוץ להניח שם אבדות, ויש הסכמה ציבורית לכך – אין בהנחתם שם משום פשיעה. כל זאת בתנאי שהן המאבד והן המוצא תושבי הקיבוץ. 

לסיכום, במקרה שלפנינו אין לחייבו לשלם, אך יש מקום לפצות או לפייס את המאבד כדי לצאת ידי שמים. 

 

[1].   שו"ע, חו"מ סי' רסז סעי' טז.

[2].   שו"ע, חו"מ סי' קעו סעי' ח'; שו"ת שואל ומשיב תניינא ח"א סי' יא בנוגע לפשיעה.

[3].   שו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס אחרון סי' רמז.

[4].   ב"מ ח"ב הערה 126.

[5].   שו"ע, חו"מ סי' שמו סעי' יא.

[6].   ש"ך, לשו"ע שם ס"ק ט.

[7].   אור החיים שמות כב, יד; ועי' בטל תורה, ב"מ צז ע"א.

[8].   שו"ע, חו"מ סי' רסב סעי' א.

[9].   נתיבות המשפט, סי' קמח ביאורים ס"ק א.

[10]. חזו"א, חו"מ ב"ק סי' ו סעי' ג; ועוד אחרונים; עי' 'השבת אבדה כהלכתה', עמ' כו, וקע.

משפטי ארץ | מתוך אמונת עתיך גיליון 111 ניסן תשע"ו