סירוס פלפלים

שאלה

צמח הפלפל הוא צמח דו מיני, דהיינו באותו פרח יש גם את החלק הנקבי - עמוד העלי וצלקת, וגם את החלק הזכרי – אבקנים. ישנם חקלאים שמעוניינים לקבל יבול איכותי ולכן מורידים מהפרח את החלקים הזכריים וכן את עלי הכותרת של הפרח, ומאביקים אותו באבקה שהם מעוניינים בה, ולא באבקה של הפרח עצמו. הגדרתה המקצועית של פעולה זו היא 'סירוס פלפלים'. נשאלת השאלה האם מותר לעשות פעולה זו בשמיטה. יש לדון בכמה שאלות:

א. האם מותר לעשות האבקה בשמיטה?

ב. האם פעולת סירוס זו מוגדרת פעולה שעומדת בפני עצמה או שמא היא חלק מפעולת ההאבקה?

ג. מה הדין בעשיית מלאכה זו כשהשטח נמכר בהיתר המכירה?

תשובה

מובא בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ד) 'אין מרכיבין דקלים מפני שהיא עבודה' וביאר הרש"ס (לירושלמי שם) שמדובר בהאבקת הדקלים.[1] האבקה זו נחוצה על מנת ליצור פרי. מלאכה זו אסורה מדרבנן בשמיטה, משום שהיא איננה נחוצה לקיום העץ עצמו, והיא אסורה מדין 'אברויי'.[2] לכן עקרונית אין לבצע האבקה בשמיטה. אם כן נשאלת השאלה איך מוגדרת פעולת הסירוס, האם היא חלק מפעולת ההאבקה או שמא היא פעולה בפני עצמה?

יש להדגיש כי הסירוס כשלעצמו מזיק לפרח, שהרי בסיומו הצמח אינו יכול להפרות את עצמו. אלא שהוא הכנה לפעולה שתגרום ישירות ליצירת פירות טובים יותר בשיח.

ייתכן שהיה מקום להשוות עשיית פעולה זו לדין 'זומר וצריך לעצים', שחייב משום נוטע וזורע, מכיוון שפעולה זו בהכרח תגרום לתוספת צימוח בעץ. אלא שיש לחלק ולומר שכשאדם זומר, אזי אין צורך במלאכה נוספת כדי לקבל את התוצאה הרצויה, אלא היא תגיע מאליה. אולם בנדון דידן עדיין נחוצה פעולה נוספת, חיצונית, כדי שהתוצאה הרצויה תגיע.

נראה לומר שבשמיטה, הגדרת פעולה בתור פעולה מותרת או אסורה היא לפי מטרתה, כפי שמצאנו ברמב"ם:[3] 'החורש והחופר לצורך הקרקע'. כלומר האיסור בחפירה וחרישה הוא רק כשהן נעשות לשם תיקון הקרקע, אך אם אינן נעשות לצורך הקרקע אלא לצורך מטרה אחרת, מותר לעשותן בשמיטה.[4] ובהמשך דבריו,[5] לאחר שמנה את כל המלאכות האסורות מדרבנן, כתב: 'וכן שאר כל עבודות האילן'. מובן שכל מלאכה לצורך האילן אסורה. לכן במקרה זה, מכיוון שהמטרה בפעולת סירוס זו היא ביצוע האבקה, האסורה בשמיטה, אין לעשות פעולה זו.[6] אולם אם השטח נמכר בהיתר המכירה, מותר לעשות פעולת סירוס בפלפלים שבשטח זה. שהרי לאחר ששטח נמכר בהיתר המכירה מותר לעשות בו מלאכות האסורות מדרבנן על ידי יהודי, וגם האבקה נכללת בהיתר זה.



[1].     הדקל הוא צמח דו ביתי, דהיינו ישנם עצים זכריים ועצים נקביים, וכדי לקבל יבול נאות יש לקחת את האבקה מהעצים הזכריים ולהאביק בהם את העצים הנקביים.

[2].     לכן, למקלים כשיטת החזו"א לגבי דיני 'אוקמי פירא', אם ללא האבקה זו לא יהיה יבול מסחרי במטע, מותרות פעולות האבקה שונות, עפ"י סדר עדיפויות מוגדר, ראה שבת הארץ, עמ' 210, ומדריך שמיטה לחקלאי (תשע"ה), עמ' 52 ועמ' 58-57.

[3].     רמב"ם, הל' שמטו"י פ"א ה"ד.

[4].     ראה בהרחבה מאמרו של הרב יואל פרידמן, 'מלאכות שאינן חקלאיות בשמיטה', התורה והארץ ו, עמ' 148-143.

[5].     שם, סוף הלכה ה.

[6].     הערת עורך, י"פ: אמנם נכון שמלאכות שאינן חקלאית מותרות בשמיטה גם בלא להזדקק להיתר של 'אינו מתכוון', והמטרה היא חלק אינטגראלי מהגדרת המלאכה, אך רק מן ההיבט של ההיתר, שעשיית פעולה כזו שאינה 'עבודה שבשדה ושבכרם' – מותרת. אך אין זאת אומרת שיש לאסור פעולה בגלל תכליתה, אף שהפעולה כשלעצמה אינה אסורה. והראיה שנחלקו הגרצ"פ פראנק, הר צבי, זרעים ב, סי' לב-לג, וחזו"א, שביעית סי' כה ס"ק לח, ד"ה החורש, לגבי זריעה וחרישה בגרמא. הגרצפ"פ סבר שאם אלו המלאכות נעשו בגרמא, אינן אסורות מדאורייתא. ומכאן שהמעשה הוא הקובע ולא התוצאה, שאם לא כן בוודאי אין להתיר מדין גרמא. ואף החזו"א לא התיר, כי סבר שאין זה גרמא וזו דרך המלאכה. וע"ע במש"כ מו"ר הגר"י אריאל, באהלה של תורה ג, סי' ה. ולפי"ז ייתכן שהסירוס כשלעצמו אינו אסור ואסורה רק ההאבקה.

הרב דוד אייגנר | אדר תשע"ה