אוצר בי"ד או היתר מכירה

שאלה

שמעתי שרבנים שונים בציבורנו מעדיפים ’אוצר בי"ד’ על ’היתר מכירה’. ולא הבנתי זאת, משום שאע"פ שאוצר בי"ד מקורו בתוספתא (רפ"ח דשביעית, - הובאה ברמב"ן ויקרא כה,ז), מ"מ הדרך שבה מבצעים את זה היא ע"י הערמה גדולה, וגובים על הפירות מחיר כמעט רגיל.

בנוסף, בעה"ב הוא שליח בי"ד (מה שלא נזכר בתוספתא) והוא סוחר את הפועלים. ברוב המקרים, בי"ד אף משלם לו על מלאכות הנעשות לאוקמי אילנא - אע"פ שזהו אינטרס של החלקאי, ולא של הציבור (בתוספתא הציבור משלם רק על הקטיף). ועוד קולות נוספות.

לעומת זאת, היתר מכירה - אף שיש בו דוחק מסויים, מ"מ איסור שמור ונעבד שנוי במחלוקות ראשונים (וא"כ הוא ספיקא דרבנן), וכאן הייתה מכירה והארץ שייכת לגוי (וא"כ הוא ספק ספיקא באיסור דרבנן), ועוד שאיורים אלו הם קנסות, שאין לקנוס אדם שנהג עפ"י דעת א’ מהפוס’ שנדחתה מהלכה (כ"מ במ"ב ר"ס שיח), כ"ש כאן שכך מורים רבותיו?

תשובה

עיין בחוות בנימין ח"ג סי' צח בו הגר"ש ישראלי זצ"ל מסביר את כל שאלותיך ושם מוכח שב"ד גם משלם על פעולות של אוקמי וכן פעולות קודם הקטיף. ברור שזאת היא הדרך הנכונה לתלמידי הרב קוק זצ"ל והרב ישראלי זצ"ל ללכת בה. יש להעיר שגם הרב צבי יהודה זצ"ל כתב שיש הידור כשרות באוצרות בית דין.

בברכת התורה והארץ
הרב יהודה הלוי עמיחי

הרב יהודה הלוי עמיחי |