שאלה

אם בית המקדש ייבנה בין פסח ראשון לפסח שני, האם הציבור יקריב פסח שני או לא?

תשובה

שאלה זו תלויה בהכרעה בכמה מחלוקות. היחס בין פסח ראשון לשני נתון מחלוקת תנאים: לדעת רבי, פסח שני הוא 'רגל בפני עצמו', כלומר אין הוא תלוי בפסח ראשון, ומי שלא הקריב במזיד מתחייב כרת על כל אחד מהפסחים. לדעת רבי נתן, הפסח השני הוא תשלומים למי שלא עשה את הראשון, אבל אינו מתקן כרת למי שהזיד בראשון. ולדעת רבי חנניא בן עקיבא פסח שני מתקן את הכרת.[1]

הרמב"ם[2] פוסק כרבי, וכן דעת הסמ"ג[3] והמאירי,[4] ואילו הראב"ד פוסק כרבי נתן.[5] לכן לדעת הרמב"ם,[6] גר שהתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים – חייבים להקריב פסח שני. לעומת זאת, לדעת הראב"ד,[7] כיוון שהפסח השני הוא תשלומים לפסח הראשון, מי שלא התחייב בראשון, פטור גם מהשני.

בתוספתא[8] נאמר:

גר שנתגייר בין שני פסחים צריך לעשות פסח שני דברי רבי. ר' נתן אומר אין צריך לעשות פסח שני שכבר לא נתחייב בראשון. ניתן להן לישראל לבנות בית הבחירה, היחיד עושה פסח שני, ואין הצבור עושה פסח שני. ר' יהודה אומר אף הצבור עושה פסח שני.

נראה היה לומר ששתי המחלוקות קשורות זו לזו, ולדעה שפסח שני הוא חיוב בפני עצמו – גם הציבור חייב (רמב"ם), ולדעה שהוא תשלומים – הציבור פטור (ראב"ד). בספר 'שערי היכל' מראה כי שתי השאלות אינן תלויות זו בזו, והובאו יחד מפני הדמיון החיצוני שבהן. המחלוקת בין תנא קמא לבין ר' יהודה היא אם חיוב פסח שני תלוי בקיום הראשון על ידי הציבור. לדעת ת"ק יש דין מיוחד שאין עושים פסח שני אלא כאשר היה ציבור שעשה את הפסח הראשון, ולר"י אין דין כזה.[9]

בראשונים עסקו בסוגיה דומה: קהל שבו כולם זבים (טומאה שאינה נדחית בפסח) בפסח ראשון, מה דינו בפסח שני? שאלה זו משיקה לדיון דידן, מפני שגם כאן לא היה ציבור שהקריב את הראשון. יש מהראשונים שכתבו שקהל זבים לא עושה לא פסח ראשון ולא פסח שני,[10] ולשיטתם צריך לומר שגם ציבור שנבנה בימיו המקדש בין הפסחים לא עושה פסח שני. בדעת הרמב"ם הדעות חלוקות בין האחרונים.

בשו"ת יוסף אומץ[11] הכריע בשאלתנו, וכתב שהציבור חייב לעשות את הפסח השני. ב'מנחת חינוך' סובר עקרונית שציבור אינו עושה פסח שני, אבל לעניין מקדש שנבנה בין הפסחים, חידש שמאחר שבראשון 'לא היו ישראל שם ולא היה מקדש' – עושים פסח שני.[12]

ההכרעה בסוגיה זו קשה, משום שמצד אחד הקרבה של קרבן שאינו מחויב היא איסור מפורש של חולין בעזרה,[13] ומצד אחר ביטול קרבן פסח הוא ביטול של מצוות עשה שיש בה כרת. אך הואיל ובדברי חז"ל הדברים מפורשים שלדעת חכמים הציבור אינו עושה פסח שני במקרה כזה (תוספתא), וכן דעת הראשונים במקרה דומה (קהל זבים) – נראה כי 'שב ואל תעשה עדיף'.

 

[1].    פסחים צג ע"ב.

[2].    רמב"ם, הל' קרבן פסח פ"ה ה"א-ה"ב; וראה גם לשונו בספר המצוות עשה נז.

[3].    סמ"ג, עשה רכד.

[4].    מאירי, פסחים שם.

[5].    ראב"ד, בהשגות לרמב"ם שם ה"ב.

[6].    רמב"ם, הל' קרבן פסח שם ה"ז.

[7].    אומנם הראב"ד לא השיג על הלכה זו, אך מסתבר שסמך על דבריו בהלכה ב.

[8].    פסחים ח ע"ב, וכן בירושלמי פסחים פ"ט ה"א.

[9].    שערי היכל (הוצ' מכון המקדש), מסכת פסחים, מערכה קט; שם, מערכה קנד.

[10].  מאירי פסחים פ ע"א; ר"י מלוניל, פסחים צה ע"ב.

[11].  שו"ת יוסף אומץ, סי' ו.

[12].  מנחת חינוך מצווה שפ; אלא שלאחר דבריו הביא את המחלוקת מהתוספתא הנ"ל והשאיר הדברים ללא הכרעה ברורה.

[13].  קידושין נז ע"ב; רמב"ם הל' שחיטה פ"ב ה"א; אם איסור זה הוא מן התורה או מדברי סופרים: ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חלין בעזרה'.

הרב יוסף אלבז |