דף מידע בנושא ערלה

בהלכה, איסור ערלה הוא מצוות לא תעשה האוסרת לאכול את פירות העצים בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם. מקור המצווה בויקרא יט, כג. אולם, שלוש השנים הללו נמנות לפי שנות העולם ולא שנות הפרי - כלומר אחרי שממתינים שבועיים לקליטת הנטיעה בקרקע. ועוד 30 יום נוספים או יותר ומגיע ראש השנה, הרי שמונים כבר שנה אחת ובראש השנה הבא ימנו שנתיים וכן הלאה. כך יוצא שדי בשנתיים ו-44 יום כדי להגיע בראש השנה השלישי, לשלוש שנים. מראש השנה, לאחר שלוש שנים אלו, הפרות כבר אינן ערלה, אך אז יש להן דין של נטע רבעי. יש ממדקדקי העברית שפירשו כי כל דבר שהוא מיותר וגם יסתיר תחתיו דבר הכרחי יקרא בשם ערלה.

 

חלות האיסור

איסור עורלה חל רק על הפירות של עצי מאכל, ולא על חלקים מהעץ שאינם ראויים לאכילה. בשלוש השנים הללו הפירות אסורים לחלוטין ונאסר ליהנות מהם. בסיום שנים אלו חל על הפירות דין נטע רבעי. ישנם פירות שאין בהם חשש ערלה. עץ התמר, לדוגמה, אינו מניב פירות בשלוש השנים הראשונות.

לדעת חז"ל, איסור ערלה חמור עד שאפילו בגד שנצבע בקליפי פירות ערלה "ידלק" (דהיינו ישרפו אותו), מטעם שאיסור ערלה אסור בהנאה.

 

בחוצה לארץ

עורלה היא מהמצוות התלויות בארץ, אך בניגוד לשאר מצוות אלו, היא המצווה היחידה שאף שהיא תלויה בארץ ישראל, היא נוהגת גם בחוץ לארץ (בהקלות מסוימות). דין זה הוא הלכה למשה מסיני. ואילו לדעת רבי אליעזר בן הורקנוס, אין איסור ערלה בחוצה לארץ כלל -ואף ודאי ערלה מותרת גם באכילה וגם בהנאה

אולם, בסגנון המשנה מבואר שרק במקרה של "ספק" ערלה בחוצה לארץ, רשאי איש ישראלי ליהנות מפירות שדה ערלה -ורק בתנאי שלא יראה בעיניו שלקטו מהשדה פירות הללו.

לדעת הספרא, ההלכה קובעת כי איסור ערלה נוהג גם בחוצה לארץ. ובסגנון התלמוד ירושלמי, פירות שהן ודאי ערלה אסורות בחוצה לארץ מטעם הלכה למשה מסיני.

 

ספק ערלה בחוצה לארץ

תלמוד הירושלמי קובע כי ספק ערלה בחוצה לארץ מותר.   אולם, לפי המובא בתלמוד בבלי, התנא רבי יוחנן החמיר לחלוטין באיסור ספק ערלה בחוצה לארץ. כפי תשובה ששלח אל רב יהודה הורה בחריפות:

"סתום ספיקא, ואבד ודאה, והכרז על פירותיהן שטעונים גניזה. וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו נין ונכד משליך חבל בגורל בקהל השם" (מסכת קידושין, דף לט עמוד א)