עיבוד מזון שיש בו נגיעות - חלק ג'

עיבוד מזון שיש בו נגיעות - חלק ג'

במפעלי מזון רבים עלולים לעמוד בפני מצב בו חומרי הגלם הטבעיים, נגועים בחרקים, לעיתים או באופן קבוע, נגיעות מרובה או מועטה. בדרך כלל אי אפשר לברור ולנקות היטב את כל חומר הגלם הטבעי, בגלל הכמות המרובה, ומסתפקים בניקוי "סביר", שלפעמים הוא חלקי בלבד. האם דרך זו מותרת עפ"י ההלכה?

הרב יגאל הדאיה | התורה והארץ ג'

ונראה שבנד"ד אף אם בבדיקה שתערך בכניסה למפעל, יימצאו מספר תולעים במשלוח פרי או ירק, יש לצדד שלא להחשיב את כל הירק לוודאי איסור אלא לספק. אמנם ג' תולעים שבתבשיל מחזיקות את כל התבשיל לודאי איסור, אעפ"כ, במשלוח שטרם בושל יחד אין להחשיבו כנגוע בודאות, דאין מחזיקין מפרי לפרי וכמו שכתב החכמת אדם (כלל לח בינת אדם ס"ק נג) במקרה דומה. לכך יש להוסיף, מה שכתב המנחת יעקב (כלל מו ס"ק ל) שגם בתבשיל, מספר התולעים שמחזיקים את התבשיל כנגוע אינו שלש בדווקא, אלא לפי גודל התבשיל, וככל שהתבשיל גדול יותר נדרש מספר גדול יותר בשביל לאסור, ובנד"ד מיירי במשלוחים גדולים. ואעפ"י שרוב האחרונים חלוקים על גישתו של המנחת יעקב וסבורים שמכח חזקת ג' קאתינן, מ"מ יש לסמוך על חידושו בנד"ד, שהחרקים אינם נשארים בשלמותם ובטלים, לענין שלא יחשב כמבטל איסור ודאי לכתחילה. 

ועדיין ליבי נוקפי, דשמא כל מה שדברו האחרונים בהגדרת ספק איסור וודאי איסור, הוא דוקא במי שמבשל כמות ביתית קטנה, שעל זה אמרו שאף שיש מיעוט המצוי של מתליעים באותו המין, מ"מ יש להתייחס לכמות הביתית כספק איסור ולא כוודאי איסור. אבל כשמעבדים ביחד כמות תעשייתית גדולה מאוד של פירות, הרי אף אם רק מיעוט המצוי מכלל המין מתליע, מ"מ קרוב לודאי שבתוך כמות גדולה של פירות יש פירות מתולעים! ואין זה דומה לנידונו של בעל תרוה"ד, שאף שגם שם היתה כמות גדולה של חיטים מ"מ אפשר שטחינתם נעשית מעט מעט בריחיים, ולכן כל כמות קטנה שנטחנת ביחד מוגדרת כספק איסור, משא"כ בעידן המודרני שבבת אחת נטחנות כמויות גדולות.

ונראה שכיון שבמפעלי עיבוד לירקות עלים (שמרסקים או קוצצים היטב את העלים) שוטפים את הירקות במים זורמים מספר פעמים תוך כדי החלפת המים, אפשר שיחשבו לספק איסור, כיון שחלק מהחרקים המצויים בירקות העלים (כגון "טריפסים", "אקריות", ו"פרודניה") אכן יורדים בשטיפות כאלו. ואעפ"י שישנם גם סוגי חרקים שאינם יורדים בשטיפה כיון שהם חודרים אל תוך העלה ("מנהרנים") או נצמדים אליו חזק (אחוז מסויים מכנימות העלה עלול להשאר גם אחרי שטיפות), אפשר שגם זה לספק איסור יחשב, כיון שאין הכרח שימצאו גם כאלו בירק שלפנינו כעת.

מאידך גיסא יש לומר שאין זה בכלל ספק, כיון שאפשר לברר ע"י דגימה מקצועית מתוך המשלוח שלפנינו אם אכן קיימים בירק שלפנינו חרקים שבודאות לא ירדו בשטיפות (כגון ה"מנהרנים") וכל שאפשר לברר, לא מקרי ספק ולפי זה, משלוח כזה צריך לפסול כיון שברור מראש שאנו הולכים לעבד ודאי איסור.

אולם למעשה נראה שאם ניתן לבצע עיבוד כדוגמת טחינה, שוודאי לנו שירסק ויבטל לגמרי את החרקים שבירק, הרי שגם אם ידוע שבמשלוח מסויים קיימים חרקים בודאות - המיקל יש לו על מה שיסמוך, הלא הם הפוסקים שהובאו בפרק הקודם, המתירים עיבוד כשאינו מתכוון לבטל אף באיסור ודאי.

ולפי זה נראה שעיבוד פירות טריים, שבזמנינו הם בדרך כלל נקיים בגלל אמצעי ההדברה, וגם הסוגים הנגועים אין בהם אלא מיעוט המצוי לכל היותר, ובפרט שמקובל בפירות גדולים להעביר את הפירות על גבי מסוע חשמלי ולברור את כל הפירות שניכר מבחוץ שהם מקולקלים או נגועים - הרי הם בבחינת ספק איסור ולא ודאי איסור ומותר לעבדם באופן שלא ישארו בהם חרקים שלמים, כגון לסחוט מהם מיצים או להכין מהם תרכיזים.

אולם הכנת ריבות וקונפיטורות שבהם נשארות חתיכות שלמות של פירות ואין בהן ריסוק מוחלט, וכן קציצה גסה של ירקות עלים (שאינה פוגעת בהכרח בחרקים) - הרי שאם יש באותו המין מיעוט מצוי, אי אפשר להתירם עפ"י מה שנאמר עד כה, ויש לדון בהם מדיני ספק ספיקא, וכפי שיבואר בפרק הבא.

סוג אחר של ספק איסור הוא ספק בדינו של החרק, כדוגמת החרקים שבקטניות שבהחלט יתכן שהחרקים נוצרו בגרגרים בזמן האיסום לאחר הקטיף, שאז אינם נחשבים לשרץ הארץ עד שיפרשו (שו"ע סי' פד סעי' ח), וגם אם סוג זה של קטנית נגוע כבר בהיותו בשדה, אפשר שהחרקים שנמצאים בו בזמן העיבוד הם דור שני ושלישי, שנוצר בקטנית בזמן האיסום. דוגמא נוספת היא הטפילים הנמצאים במעי הדגים ועל ביצי הדגים שדינם מוטל בספק אם נוצרו בתוך הדג וטרם שרצו במים, ולכן הם מותרים, או שהם טפילים מקוריים שחדרו אל הדג מן המים והם אסורים (שו"ע סי' פד סעי' טז, ש"ך ס"ק מג).

ובכל מקרה כזה בו ההלכה מסופקת בדינם של החרקים בגלל שאין חוות דעת מדעית מדוייקת על היווצרותם של החרקים (כגון כשקיימים מספר דורות של חרקים או כשעלולים להיות סוגים שונים של חרקים), יש לומר שמציאות כזו חשובה כספק איסור לענין זה שאין בפעולת העיבוד משום ביטול איסור לכתחילה.

ז. הסתמכות על ספק וספק ספיקא

  1. ספק בריה

והנה מעתה יש לדון איזו צורת עיבוד מותרת דהיינו אם דווקא ריסוק הדק היטב שדומה לטחינה שוודאי מרסק את התולעים וכדוגמת נידונו של בעל תרוה"ד שדבריו נידונו עד כה, או שדי אפילו בריסוק עבה כפי שנעשה בריבות למיניהם או קציצה עבה שמקובל לעשות בירקות עלים מסוגים שונים לשם תבלין (ישנם גדלים שונים שבהם מקצצים את הירק והם נעים בין 1-8 מ"מ לחתיכה), שעדיין הם רק בספק שמא נתרסקו התולעים.

ולכאורה יש לומר שריסוק שהוא רק בגדר ספק אם נתרסקו התולעים, ג"כ מספיק, כיון שכל דין בריה שאינה בטלה הוא רק מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא. וראיה לכך שאפשר לומר ספק דרבנן לקולא היא מה שמצינו לראשונים שהקלו בדין בריה שנחסר לה אבר, שפסקו להקל, אעפ"י שבגמרא איבעיא ולא איפשיטא, ומשום דספיקא דרבנן לקולא (עי' ב"י יו"ד סי' קא ובש"ך סי' ק ס"ק ו וכ"כ הט"ז סי' ק ס"ק א), דספק אי הווי בריה או לא, הווי ספק דרבנן ובטל.

וכיוצ"ב מצינו שכתב בשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל א סי' יח) אודות תבשיל שעשוי מגרגרי פול מרוסק (ובפולים מצויים תולעים), שאף אם יש ספק שמא התולעים לא נתרסקו, מ"מ ספק בריה להקל. וכן ראיתי לבעל ספר קול אליהו (מובא בשו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סי' ט) שכתב בענין תולעים שמצויים במים, ויבשלו את המים (עם אבקת קפה) בלי סינון - יש להתירם משום ספק שמא נימוחו וספק בריה להקל.

אמנם בשו"ת רב פעלים (שם דף כז ע"ד) הקשה על דבריו:

דהן אמת שהעיקר הוא נקטינן בריה לא בטלה הוא מדרבנן... אך מ"מ חז"ל עשו דין זה כדין איסור תורה ולא אזלינן ביה לקולא אלא נקטינן לחומרא כדין שאר איסור תורה, ורק אם יש ספק אם היא בריה אם לאו בזה אזלינן לקולא כדין ספיקא דרבנן, אבל אם היא ודאי בריה אלא שיש ספק מצד אחר כגון ספק אם נימוחה או לאו, יש לזה איסור תורה דאזלינן ביה לחומרא, וזה ברור ופשוט.

אולם אחר המחילה רבה, נראה שמה שכתב הרב פעלים שהוא ברור ופשוט, עדיין צריך עיון, שהרי אף הגמ' שהסתפקה בבריה שחסרה אבר, מיירי שהיתה בריה שלימה ואח"כ נחתכה, ואעפ"כ פסקו הראשונים לקולא משום דספק בריה הווי ספיקא דרבנן. ועי' פמ"ג (יו"ד סי' ק, שפ"ד ס"ק ה) שאף אם ספק לנו אם נחתכה הבריה ע"י בישול או נחתכה ע"י סכין נקטינן לקולא, יעו"ש - הרי שאף שמתחילה היתה בריה בוודאות, והספק נולד אח"כ מצד אחר - נקטינן לקולא.

אלא שלכאורה ספק דחסרון ידיעה לא מקרי ספק ואין לסמוך על העיבוד במקום שאפשר לברר את יעילותו. ולכן קציצה גסה של ירקות עלים בעודם חיים, תחשב למקרה בו אפשר לברר, באלו רמות חיתוך עדיין החרקים נותרים שלמים. אולם היינו דוקא בדבר שהבקיאים יכולים לברר, אבל במקום שהוא ספק לכל העולם כגון בריבות למיניהן שלאחר עיבוד המזון ע"י ריסוק ובישול גם אנשי מעבדה אינם יכולים להבחין אם ישנם חרקים שלמים, יש לומר שאכן נחשב לספק.

  1. ספק ספיקא

ולמעשה אין כל כך הכרח להסתמך רק על הסברא האמורה שספק בריה לקולא, אלא אפשר לצרף כאן ספק ספיקא. שהרי המקרים בהם אנו עוסקים חשובים כספק איסור עוד לפני העיבוד, אם מחמת שהפירות והירקות אינם תמיד נגועים ואם מפני השטיפות והמיון שהם עוברים לפני העיבוד, וכמו שנתבאר בפרק הקודם. וא"כ לכאורה אפשר להתיר את עיבודם מכוח הסתמכות על ספק ספיקא במקום שאין לפנינו ספק של חסרון ידיעה: ספק שמא הם נקיים, ואת"ל שהם עדיין נגועים, שמא נחתכו התולעים או נימוחו בזמן העיבוד. ומסתבר שאף התרוה"ד לא יכול היה לקבוע בבירור שהתולעים נטחנים לגמרי, וסמך על צירוף של כמה ספיקות.

והנה כנגד כל האמור עומדת בפנינו סתירה מדברי הרשב"א ושאר ראשונים ומרן השו"ע (סי' פד סעי' ט), שבבואם לדון על מי שעבר ובישל קטניות ללא בדיקה לא התירום מכוח ספק אחד דשמא נימוח אלא בהסתמכות על ספק ספיקא (שמא הקטניות נקיות ואת"ל שהם נגועות שמא נימוחו החרקים), אבל בלא"ה לא התירו (כגון כשמצא ג' תולעים בסיר דהוחזק כל הסיר בתולעים וליכא אלא ספק דנימוחו) והכל חייב בדיקה. ואם א"א לבדוק הכל אסור ולא סמכו על ספק דשמא נימוח! וקשה מכולם, שלא מצינו שהתירו לבשל לכתחילה ע"י ספק ספיקא אלא התירו רק בדיעבד!

ונראה שהטעם שלא סמכו על ספק נימוח בלבד הוא משום דס"ל שזהו ספק שאינו טוב כ"כ, כיון שהתוצאה משתנה מצורת בישול אחת לאחרת, שפעמים שהתולעים נימוחות ופעמים שאינם נימוחות, ואולי ישנם מקרים בהם יכולים הבקיאים להבחין אם נימוחו אם לאו, והווי ספק דחסרון ידיעה, או דס"ל שאף ספק שהוא לכל העולם אינו נקרא ספק כל שהוא נובע מחסרון ידיעה. אמנם לענין לצרפו לספק ספיקא ס"ל שדי אף בספק גרוע כשמצרפים אותו לספק שני טוב.

והטעם לכך שלא סמכו על ספק ספיקא אלא בדיעבד ולא לכתחילה נראה שהוא משום שאין לגרום לספק ספיקא ע"י עשיית מעשה שיוליד את הספיקות, ולכן אם יבשל לכתחילה על דעת הספק ספיקא, נמצא שהוא עושה הספק ספיקא בידיים. והרי זה חמור יותר ממבטל איסור לכתחילה שהותר במקום שאינו מתכוון וספק איסור, כיון ששם בסופו של התהליך ברור שהתולעים נטחנו או שקרוב לודאי שנטחנו וכנידונו של התרוה"ד. אבל במקום שבסופו של התהליך אין אנו משוכנעים כלל שהחרקים בטלו, אלא שאנו תולים כך מכח כמה ספיקות, וכל ההיתר תלוי על ספיקות - אין לגרום להיתר כזה בידיים.

נמצא מכל האמור שלא נוכל להתיר לכתחילה לרסק או לטחון מזון באופן שעדיין יש ספק שמא לא נתרסקו התולעים, אף ע"י הסתמכות על צירוף של שתי ספיקות לס"ס, כיון שאין עושים ספק ספיקא בידיים, אלא במקום שקרוב לודאי שנטחנו כל התולעים או נימוחו ע"י כל תהליך עיבוד המזון.

  1. גדר בריה שנימוחה

אמנם נראה שגם כאשר העיבוד הוא קציצה גסה לחתיכות גדולות, אם החתיכות עוברות גם בישול או ייבוש בחום - יש לומר שאף אם לא נחתכו, אפשר ששייך בהם ביטול אם אכן לא יוכרו בתוך המזון. דהנה כשאנו אומרים שתולעים ש"נימוחו" אינן חשובות בריה, אפשר שהכוונה היא גם כשהתולעים נשארו שלמות אך נתמעכו ונתרסקו עד שבטלה מהם צורתן ותוארן. וכן יש לדייק במה שכתב השו"ע (סי' קא סעי' ו): "אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן" - שריסוק ואיבוד צורה היינו אפילו בנשאר שלם. ועי' פמ"ג (סי' ק שפ"ד ס"ק ו) שכך נטה לפרש במשמעות דברי השו"ע, אולם למסקנא מפרש ד"נחתך" - היינו ע"י סכין, ו"נתרסק" - היינו ע"י בישול, ולעולם פירושו שלא נשאר שלם. וכך נראה מדברי הגר"א. אולם החכמת אדם (כלל נג בינ"א ס"ק נג) החזיק בפירוש הראשון שמיעוך וריסוק מבטלים מתורת בריה אף כשנשארה שלימה. גם מדברי חזו"א (יו"ד סי' יד/א ס"ק ו) נראה ש"נימוח" הוא גם במצב שנשאר בשלמות שכן כתב:

והלכך בהני כיני דגים יש לצרף ספק נימוח, דמסתבר דמתבטלת הכרתן ע"י הבישול והווי כמו רוב להיתר, ואף אם יש ספק שהם שלמים אין כאן רק ספק דרבנן של בריה, אבל מסתבר כיון שבטלה הכרתה, חשיב בלבול צורה ובטל דין בריה.

ואם כן קרוב לוודאי שכאשר החרקים עוברים תהליכי בישול או ייבוש, הרי שהם מאבדים את תארם גם אם הם נשארים שלמים. וא"כ בריבות וכדו' סביר שגם אם התולעים נשארו שלמות אבל עכ"פ נשתנה תארן מחמת שינוי צבען וטשטוש צורתן ומיעוך שנגרם להם ע"י הבישול, ובכל כה"ג יש לומר דספק בריה להקל.

ומלבד זאת נראה שבתולעים קטנות מאוד, יש לצרף את דברי הסוברים שאין להן גדר "בריה", והרי הם בטלות אף אם לא נתרסקו. וכן דעת המשכנות יעקב (מובא בערוה"ש יו"ד סי' ק סעי' טז) שכתב:

דוקא אם היא עומדת בעינה וניכרת. אבל אם מעוצם קטנותן נאבד ממשן והוא דבר המתערב ממש, ונדבק בפת או בתבשיל ואי אפשר להפרידן כלל, כמו המילבין הקטנים ולא יהיה לעולם בעין בפני עצמו, רק תמיד בתערובת לא נודע מקומם איה - לא נאמר עליו דין בריה שאני, כיון שאין לו מקום בפני עצמו.

נמצא שלמעשה גם בצורות עיבוד שאינן גורמות בהכרח לחיתוך החרקים אלא רק לטשטוש צורתם או מעיכתם, יש מקום להקל ולעבד לכתחילה מזון באופן שהחרקים יהיו בטלים במוצר הסופי ואינם ניכרים ומזוהים.

ח. סיכום

במאמר זה ניסינו לדון באופן עקרוני בבעיות ההלכתיות העלולות להופיע בתהליך העיבוד של מזון נגוע או ספק נגוע ובפתרונותיהם. לא התיימרנו לדון בכל צורת עיבוד לפרטיה, כי קצר המצע מהשתרע. אולם דומני שלמעשה אפשר לחלק את המקרים לשלש קבוצות עקרוניות:

א. הקבוצה הראשונה כוללת את המקרים בהם מתבצעת טחינה מושלמת של חומרי הגלם, כטחינת החומוס לאבקת פלאפל, או מעיכה מושלמת עד כדי ממרח (כגון ממרח חומוס או ממרח ביצי הדגים שנקרא: "איקרא"). בכלל זה גם סחיטת חומרי הגלם לצורך הפקת מיצי שתיה או הפקת תמציות מאכל.

בכל המקרים האלו אין חשש להישארותם של חרקים שלמים ולכן מותר לבצע בהם את העיבוד המקובל, כל עוד מדובר רק בספק איסור. לספק איסור יחשבו מקרים בהם מעבדים חומרים שעלול להיות בהם רק מיעוט המצוי או שהחומרים עוברים תהליכי ניקוי סבירים לפני התחלת העיבוד או משום שההלכה מסופקת אם החרקים שבאותם חומרים אכן אסורים (כמבואר בסוף פרק ו).

בנידון של סחיטת מיצים מפירות שעלולה להיות בהם נגיעות של מיעוט המצוי - יש צורך לסנן את המיצים לאחר הסחיטה, כיון שאם ימצא בהם חרק הוא אינו בטל בהיותו ניכר.

ב. הקבוצה השניה כוללת את המקרים בהם מתבצע ריסוק חלקי ונוצרת תערובת סמיכה, כגון ריבות שנשארים בהם חלקי פירות, עלי כוסברא שנטחנים למימרח חריף ("סחוג ירוק"). כאן ישנם חששות הלכתיים כבדים יותר, מכיון שיש חשש להשארות חרקים שלמים, אולם כשתהליך כזה מלווה בבישול או תהליכים אחרים שגורמים לחרקים להמעך או לטשטוש צורתם, (ומכ"ש להחתך או לאבד אברים מגופם) - יש מקום להקל ולעבד את המזון בצורה כזו, ובתנאי שמדובר במקרה של ספק איסור (מיעוט המצוי או תהליכי ניקוי סבירים).

ג. הקבוצה השלישית כוללת מקרים בהם הריסוק הוא חלקי והתוצאה היא פירורים נפרדים, כדוגמת ירקות עלים שנקצצו לחתיכות שכל אחת גודלה מספר מילימטרים (1-8 מ"מ). כאן הבעיה היא שאין החרקים מוגדרים כנמצאים בתוך "תערובת", ויש חשש שישארו חרקים בין העלים או על גביהם. ההיתר במקרה כזה יכול להיות רק אם החרקים הפכו ל"עפרא בעלמא" בזמן הייבוש החם, וזהו מצב שקשה להשגה בלי לפגוע במזון עצמו. ולכן יש להחמיר שלא לעבד לכתחילה באופן כזה, אא"כ יש אפשרות לערוך ניפוי או מיון באמצעים הבנויים על המשקל הסגולי השונה שיש לכל גוף זר שנמצא בירק, או לטחון את הירק הדק היטב.

למותר הוא לציין שכל הדוגמאות שבמאמר ובסיכום, אינן מדוייקות בהכרח בתיאור הצורות והתהליכים של העיבוד, בנוסף לעובדה שדרך העיבוד עשויה להשתנות ממפעל אחד למשנהו, ולכן יש להתייחס לעקרונות בלבד.

 

למעבר לחלק ב'