נתינה הכשר לירקות המוחזקים בתולעים

נתינה הכשר לירקות המוחזקים בתולעים

הרב ויטמן דן באריכות באמונת עיתך (37 עמ' 41), להתיר לכתחילה להגיש במסעדות בעלות תעודת כשרות רגילה, ירקות המוחזקים בתולעים, שעברו טיפול אשר אינו מבטיח את ניקיונם המוחלט של הירק

הרב משה ויא | חשוון-כסליו תשס"א גליון 38

הרב ויטמן דן באריכות באמונת עיתך (37 עמ' 41), להתיר לכתחילה להגיש במסעדות  בעלות תעודת כשרות רגילה, ירקות המוחזקים בתולעים, שעברו טיפול אשר אינו מבטיח את ניקיונם המוחלט של הירק.

אין בדעתי להיכנס במסגרת זו לוויכוח הלכתי בנושא ובפרט שכבר הארכנו בספרנו "בדיקת המזון כהלכה" ברוב הנושאים הנידונים במאמר:

1. בנידון שגם לאחר ניקוי שאינו מושלם, הירק נשאר בגדר מוחזק בתולעים (חלק ההלכה פרק ד, סעיף ז).

2. בעניין שתולעים אינם בטלים בתערובת (פרק ז והערות 1,2)

3. בעניין גודל החרקים האסורים (פרק ב, ובהערה 6 שם, הבאנו את לשונו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, כפי שהורה למעשה, ולא כמצוטט במאמר מתוך מכתב שהגרשז"א הדגיש שאינו להלכה)

ברצוני להתמקד על הבסיס המרכזי של המאמר המבסס את דבריו על דברי הכרתי ופלתי (יו"ד סי' ק ס"ק ד), שיש ביטול ב- 960 או ב- 1200, והביאו בספר ערוך השולחן.

אבל הכותב הנכבד לא ציין שכל דבריו של הכרתי ופלתי הם לימוד זכות על כלל ישראל, בדבר שלפי המציאות בתקופתם לא היה לו פתרון, כגון מילבן (אקריות) זעירים ביותר שהיו מצויים בכל מאכל יבש כגון: קמח, גריסים, פירות יבשים. ואם הם אסורים על פי ההלכה, כמעט ולא נותר להם מה לאכול, היות ואין דרך לנקות מאכל הנגוע במילבן ומסכם את דבריו, והעתקנו את לשונו בספרנו (פרק ז הערה 2):

"וחס וחלילה (שלא) להקל, רק על כל פנים יש התנצלות וכו' וכתבתי כתריס בפני הפורענות אבל חס וחלילה לסמוך על זה כפי האמור בשו"ע ובפוסקים", וכן הביא בערוך השולחן שהוא לימוד זכות.

 

* ולא אבין איך שייך ללמוד מלימוד זכות של בדיעבד במקום שאין עצה אחרת (היות ואין דרך לנקות מאכל הנגוע במילבן) לגבי מתן הכשר לכתחילה לירקות מתולעים.

* כל אדם הרוכש מאכל שעליו מתנוססת תעודת כשרות – גם בכשרות רגילה, סומך על כך שנותן ההכשר עשה את המקסימום כדי שהמאכל יהיה כשר על פי הדין ולא מאכילים אותו מאכל שיש בו איסורים דאורייתא (!) על סמך "לימודי זכות" או ביטולים של בדיעבד.

* ובפרט בימינו שירקות "ללא תולעים" מצויים בכל מקום וניתן להשיגם בקלות, ובכמה רבנויות כבר הנהיגו שירקות אלו הם תנאי גם עבור כשרות רגילה, והדבר מתקבל בהבנה גם אצל בעלי מסעדות ובתי מלון. אם כן למה נרפה ידיהם של העושים מלאכתם באמונה, ולהפך מוטל עלינו לחזק אותם מקומות שידם רפה, כדי שיחייבו גם הם תקנה זו.

* לסיום ברצוני להבהיר את דעתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, היות והכותב הנכבד מביא כבסיס לדבריו את דברי הגרמ"פ זצ"ל בעניין גודל התולעים (כפי שהובא בשו"ת אגרות משה בחלק יו"ד ח"ד סי' ב) שם מובא: "שאפשר שדבר שלא נראה למעשה [להדיא] לעינים אינו אסור" המעיין שם יראה שהמילה "להדיא" מופיעה באותיות יותר קטנות, והיא תוספת של העורכים ולא מדברי הגרמ"פ (ראה שם בהקדמה עמ' 1) ותוספת זו משנה את כל המשמעות הדברים, ובנוסף הוא אינו מכריע להיתר בתשובה זו.

לעומת זאת בתשובות שהודפסו בחייו אוסר באופן החלטי התולעים הקטנות המצויות בחסה (כנימות עלה) (חלק או"ח ח"א סי' צג, ג). וכן אוסר את התולעים הקטנים המצויים בכרוב (תריפסים) ומציין שרבים נמנעו מלאכול כרוב מחמת קושי הבדיקה מהחרקים הקטנים ואוסר גם לשווק סלט כרוב שלא נבדק כראוי (ולא סומך על ביטול) (חלק יו"ד ח"א סימן לה), ובתשובה אחרת (חלק יו"ד ח"ב סימן כה) כותב: "וראמנע לעדעס (חסה ערבית) מצוי תולעים טובא וגם שהתולעים הם ירוקים כמראה העלים וצריך לבודקם בעיון גדול ללא בדיקה אסור אפילו בדיעבד".

 

ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

 

 

נתינת כשרות בירקות עלים שלא מגידול מיוחד (תגובה)/

הרב יואל פרידמן

 

אין ברצוני להאריך בדברים בתגובה למאמרו של הרב ויטמן (אמונת עתיך 37 עמ' 41), שכן לענ"ד נראה שהדיון מוצה, עם זאת ברצוני להיות כמראה מקום מתוך החיבור "פסקי הלכה – הלכות תולעים" שאנו מפרסמים מדי חודשיים, ולהעיר שתי הערות.

 

א. בעניין גודל החרק – חרק קטן, אם נראה כשהוא זז, ואפי' אם נמצא במקומות מסתור – אסור, עי' אמונת עתיך 31 סעי' י-יג ובהערות.

ב. כל זמן שהחרקים שלמים – יש להם דין בריה, עי' אמונת עתיך 34 סעי' א-ב ובהערות.

ג. חרקים קטנים, כיון שאפשר למוצאם ואפי' שיש בכך טורח וקושי נחשבים כניכרים ואין כאן תערובת, עי' אמונת עתיך 34 סעי' ד והערה 9.

 

ד. הרב ויטמן במאמרו (שם עמ' 44 סוף פרק ג) מסכם לאחר שדן בדין אין מבטלין איסור לכתחילה, ש"אם הוצאת החרקים כרוכה בטרחה רבה, מותר לטחון את הירק ולבשלו, או להשתמש בו באופן כזה שהחרקים שוב לא יהיו ניכרים (כגון בסלט בו יש גם גרגרי פלפל כמון וכדומה), וע"י כך לבטלם ברוב היתר…".

דבריו מסתמכים על פסק השו"ע (יו"ד סי' פד סעי' ט) שאם עבר ובישל בלא בדיקה, אם אינו יכול לבדוק – מותר. נקודת המוצא ששכיחות החרקים בירקות עלים היא של מיעוט מצוי בלבד כפי שציין הרב ויטמן (עמ' 47 הערה 8). ואכן דין  זה של השו"ע הוא רק במציאות של מיעוט מצוי כמבואר בדברי הרשב"א[1], ולכן יש להתייחס למציאות זו כאל ספק[2]. אך מבדיקות מעבדה שערכנו (עי' בעיקר אמונת עתיך 8 עמ' 46, אמונת עתיך 11 עמ' 44) מסתבר שהנגיעות בירקות עלים היא בוודאי למעלה מ-50% ולרוב ישנם כמה וכמה חרקים בכל ראש כרוב, חסה וכדו'[3].

בנוסף, למדנו מדברי הרשב"א שיש להתיר רק במקרה של עבר ובישל, וזאת מפני שמלבד הספק אם היה חרק ייתכן שהוא נימוח. אך לשיטתו של הרב ויטמן שחרקים בטלים בתערובת (בסלט וכדו') לשם מה הצריך הרשב"א את הבישול, ולשם מה יש צורך שיהיה נימוח?

ה. נראה לענ"ד שיש לחלוק על כל הקונספציה של הרב ויטמן, שכן הוא מוכיח בתחילה שחרק שמצוי בסלט, זו תערובת כיון שאין החרק ניכר. הוא דן בדין אין מבטלין איסור לכתחילה ובדין בריה, ולבסוף מסיק שהיה מקום להתיר אפי' כאשר היה בוודאי איסור בתערובת, אך בנד"ד כיון שאין זה אלא מיעוט המצוי הוה ספק.

כל התשובות שהרב ויטמן מביא עוסקות בדין תערובת ובמציאות של בדיעבד. השאלה שהרב ויטמן דן בה היא לכתחילה שכן הרב הנותן את ההכשר הריהו לוקח על עצמו את התפקיד של האדם האוכל[4] שחייב לבדוק את הפרי לפני שהוא אוכל אותו כמבואר בשו"ע (שם סעי' ח): "כל מיני פירות שדרכן להתליע… לא יאכל עד שיבדוק…" – וכי יכולים הרב או האוכל לסרב לבדוק ולאחר מכן להתיר מטעם ביטול איסור בתערובת?! על כגון דא כתב בפרי תואר (מובא בדרכ"ת סי' פד ס"ק קכב) שאין להתיר מטעם עבר ובישל וקונסים את מי שלא בדק[5].

ואמנם נכון שאנו דנים במקרים שההנחיות של הרבנויות הן לנקות ולבדוק את הירקות לפני הבישול, אך כו"ע יודעים שאין שום אפשרות שהמשגיח הנמצא במקום ישתלט על ניקוי ועל הבדיקה כדבעי. גם אם יש מקום לדיון על המידה ועל הרמה של הבדיקה שחכמים חייבו, ואכן מסתבר שאין צורך לשכור את שירותיו של עובד מעבדה לשם כך, אך בוודאי שכאשר מלכתחילה האדם שבודק יודע שבדיקתו אינה יעילה, והוא עצמו, וכלפי עצמו, לא הוציא הספק מלבו - בוודאי שאין בדיקתו מועילה, וכדברי הרשב"א (חולין ט ע"א) שאם אוכל ללא בדיקה הוה מעלים עיניו מן האיסור[6].

 

נתינת הכשר לירקות המוחזקים בתולעים/הרב זאב וייטמן

כפי שכבר כתב ידידי הרב יואל פרידמן שליט"א (להלן: הרי"פ) אני מסכים כי הנושא מוצה והמתעניין והמעיין יוכל למצוא תשובות והתייחסות לרוב ההערות והתגובות על דברי בדברים שכתבתי בגליון הקודם, ואין טעם לחזור ולדוש בדברים1. אלא שמכיוון שממאמרי הקודם הושמט ציטוט דברי ה"כתב סופר" (סי' סג) אני מוצא לנכון להביא את דבריו כאן, במיוחד, שדברים אלו מתאימים כדי להשיב על עיקר דברי המשיגים:

"מצאתי את שאהבה נפשי בפלתי סי' ק' שירד להציל נפשות רבות מחרון אף ה' ביום הדין כי כמעט אין מנוס לעזרה בימים חמים שכמעט אין מזון ומחיה שאין בו רחש וכמעט א"א לבודקו ועשה סנגורים ומגבב שיטות דבריה בטילה ב960- בצרוף שיטות הרי"ף ורש"י דבריה בטילה והנה ירד להציל ע"פ כמה שיטות, ובכל זאת אין יוצאים י"ח המחבר דפוסק בהחלט דבריה אינה בטילה ולא הזכיר כלל שיטות החולקים, וכן הרמ"א לא הביאה בשם י"א ומאין יבוא עזרנו לשיטתו ופסקו של המחבר והרמ"א אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים להלכה ולמעשה…? ולכן שינסתי מותני להוסיף מיא וקמחא ויגעתי ומצאתי לצאת ידי שמים לכל שיטות ראשונים ולפסק הלכה".

ובמסקנת דבריו כתב:

"ועלה בידינו כי לכל הדיעות אין לחוש לרחשים אשר שיער הפלתי כי יש 960 ויותר ורחשים אלו פגומים הם, ולרוב השיטות לדברינו אין צריכים ביטול כלל, ולכל היותר בטילים ב960- ואנחנו נמלטנו. ואודה לה' אשר הודיענו את כל זאת, את עמלי ויגיע כפי ראה אלקים, וזכני להיות סניגור… שיוצאים ידי שמים אליבא דכל הדעות, וה' יראנו מתורתו נפלאות".   

 

דהיינו, לדעת ה"כתב סופר", גם במציאות בה המזון היה מלא בשרצים אסורים באופן שלא ניתן לנקותו מהם, יוצאים ידי שמיים אליבא דכל הדעות ולא מדובר כאן רק על לימוד זכות ויציאה ידי חובה אליבא דכמה שיטות כפי שמשמע מהכרתי ומאחרים. וגם אליבא דהכרתי ברור שאין הצדקה ואין אמת בהאשמתו של ידידי הרב משה ויא (להלן: הרמ"ו) שכביכול לגישתי "מאכילים מאכל שיש בו איסורים דאורייתא (!) על סמך לימודי זכות או ביטולים של בדיעבד" (סימן הקריאה במקור), שהרי לא יעלה על הדעת להעליל על גדולי ישראל שעל סמך לימודי זכות האכילו איסורים דאורייתא. וכבר הוכחתי בדברי שלא מדובר על ביטול איסור לכתחילה, ולא על איסור דאורייתא מכיוון שמדובר בתערובת ובריה אינה בטילה בתערובת רק מדרבנן, ושגם באיסורים חמורים ביותר כגון חמץ סומכים על ביטולים בדיעבד ונותנים הכשרים על סמך ביטולים כאלו. והכל סומכים על ביטול בדיעבד של חרקים האסורים מהתורה שסביר להניח שנימוחו ושנתרסקו, ולא מצאנו מי שחוששים שמכיוון שחלקי השרצים ניכרים אין זו תערובת כלל, וזאת אפילו לגבי כשרויות למהדרין, ואינני מבין מה תלונתו של הרמ"ו כנגד מי שסבורים כי הדין של בריה שאיננה בטילה לא נאמר לגבי תריפסים וכנימות, כפי שהבאתי בדברי הקודמים, וממילא יש לדון בהם כפי שהרמ"ו דן לגבי חרקים שאינם שלימים, ורק על בסיס עובדות ויסודות הלכתיים אלו סמכו גדולי ישראל שלימדו זכות2.

 

כמו"כ, הדגשתי שדברי אמורים רק לגבי מציאות בה ביצעו בירקות טיפול מסוים (השרייה במלח, שטיפות וכדו') אם כי לא טיפול מספיק ומושלם, וכיוון שכן אין מקום להערתו העיקרית של הרב יואל שיש להתייחס למציאות כאל וודאי ולא כאל ספק, מכיוון שגם אם עדותו נאמנה עלי מבחינת מצב הנגיעות בכרוב לא מטופל, הרי ברור שלאחר שטיפות וטיפולים אפילו אם הם אינם מספיקים כדי להבטיח ניקיון מוחלט מחרקים, לא מדובר בודאי איסור וגם לא ברוב. וכמו"כ, מכיוון שהירקות עברו בדיקה וטיפול מסוימים הרי גם טענתו של הרב יואל בדבר אי מילוי חובת הבדיקה המוטלת על הרב כעומד במקום האוכל איננה רלוונטית, מכיוון שכפי שכתבתי סביר להניח כי גם בבדיקה כזו יוצאים ידי חובת בדיקה בדיעבד. 

 

כאמור, אע"פ שלדעת ה"כתב סופר" "לכל הדיעות אין לחוש לרחשים אשר שיער הפלתי כי יש 960 ויותר ורחשים אלו פגומים הם, ולרוב השיטות לדברינו אין צריכים ביטול כלל", אני מודע לכך שיש דעות שונות מה"כתב סופר" ושדברי הכרתי הנן לימוד זכות בדיוק בגלל העובדה שאינם אליבא דכו"ע, ולכן אני שוב מוצא לנכון לחזור ולהדגיש שבניגוד לדברי הרמ"ו והרי"פ דברי לא נאמרו לכתחילה ולא למי שרוצה להקפיד על מהדרין, וכל שאמרתי הוא שאע"פ שאשרי כל מי שמקפיד על ירקות מגידול מיוחד, אין מקום לשלול תעודות כשרות ואין להוציא לעז על אלו שלא משתמשים בירקות אלו ולומר שהם מגישים מזון לא כשר. ולדעתי, מי שמקילים בשימוש בחלב נכרים, בג'לטין, בבשר לא חלק, בבשר קפוא, בירקות מהיתר מכירה, ובהסתמכות על רוב בחשש ערלה, ועל קולות בבישולי נכרים, בהכשרות, בשאלות חשש יין נסך, והסתמכות על הכשרים הניתנים ללא השגחה וביקורת מספקת ועוד ועוד, יכולים גם לסמוך על המקילים בנושא הנ"ל. ולכן אין זה נכון לכתוב שלדעתי הדבר מותר לכתחילה, שהרי כל טענתי היא שבדיעבד אין מקום לאסור או לשלול כשרות ממי שלא מסכימים ולא מוכנים להשתמש רק בירקות מגידול מיוחד, ואין כל מקום להוציא לעז על רבים וטובים בקיבוצים דתיים, בבתים שומרי כשרות, בצבא ועוד ועוד המשתמשים בירקות עלים רגילים, שהם אוכלים ומאכילים איסורי דאורייתא, מכיוון שסוף סוף יש להם על מי ועל מה שיסמכו.

 

ואצטט כאן עוד קטע שהושמט ממאמרי הקודם:

בכל מקרה, נראה כי קודם לדרישה חד משמעית לשימוש בירקות מגידול מיוחד לצורך כשרות רגילה שם סומכים על היתרים רבים נוספים, נראה בעיני שיש להזהיר את הרבנויות הנותנות הכשר למסעדות, מטבחים וקייטרינג להקפיד שהמטבח בו מכינים את האוכל יהיה נקי מחרקים מעופפים, וכמו-כן חדר האוכל או המקום בו נערך האירוע. ולא פעם ולא פעמיים הייתי נוכח באירועים שנערכו בשעות הלילה במדשאה מוארת בה התעופפו עשרות שרצים שחלקם עשו את דרכם לסלטים שנעשו תחת הכשרים מהודרים מירקות מגידול מיוחד "ללא כל חשש חרקים ותולעים", והמעופפים הללו שקעו בתוך הסלטים ונאכלו ע"י הסועדים המקפידים על כשרות מהדרין בלבד, ובוודאי שאין כל טעם להקפיד על ירקות מגידול מיוחד אם לא דואגים ומקפידים הקפד היטב שבמהלך הכנתם עד לאכילתם לא ייכנסו לתוכם שרצים וחרקים שלגביהם אין כל ספק שהם אסורים מן הדין.

 

ובשולי הדברים אני מוכרח להעיר גם על גישתו המחודשת של הרי"פ שהרב המכשיר עומד במקום האדם האוכל. אני אינני רואה את הדברים כך, ולדעתי, הרב המכשיר חייב לפסוק אמת בשאלה העומדת לפניו - האם ללא שימוש בירקות מגידול מיוחד המזון איננו כשר אם איננו עובר טיפול יסודי ובדיקה מקצועית, או שמדובר בהידור. ולענ"ד, אי אפשר לומר על מזון שיש רבים שמוצאים לו דרכי היתר שהוא אסור ואיננו כשר ולהפסיד ממונם של ישראל. עם זאת ברור, שהרב המכשיר חייב לציין שהכשרו איננו אליבא דכל הדעות ולכן עליו להדגיש שמדובר בכשרות רגילה ולא למהדרין, והאוכל והקונה יכול לבחור האם ברצונו לסמוך על קולות ועל נושאים הנתונים במחלוקת, או ברצונו להדר ולאכול רק דבר הכשר אליבא דכל הדעות.

 



1 ובכל אופן, קשה לי להתאפק ולא לומר מילה לגבי המשפט בדברי הרב וייא בהתייחסו לדעת הגרש"ז אויערבך שהוזכרה בדברי: "שם (בספר בדיקת המזון כהלכה) הבאנו את לשונו של הגרש"ז אויערבך כפי שהורה למעשה ולא כמצוטט במאמר מתוך מכתב שהגרשז"א הדגיש שאיננו להלכה". עכ"ד. הדברים שהובאו בשם הגרש"ז אויערבך בספרו של הרב וייא צוטטו מתוך מאמר של הרב אלייקים שלנגר שמסר דברים ששמע כנראה מהגרש"ז אויערבך. ועם כל הכבוד לדברים הנאמרים "בשם גדולי ישראל הלכה למעשה", הרי שבמקרה של סתירה כביכול, אני מעדיף דברים שנכתבו מפורשות ע"י גדולי ישראל כתשובה לשאלות הלכתיות מעשיות, למרות ההסתייגות המקובלת שהדברים לא נאמרים הלכה למעשה, על פני דברים הנכתבים בשם גדולי ישראל ע"י מי שמעידים ששמעו את הדברים מפיהם (ולא מפי כתבם) הלכה למעשה (אם כי כשלעצמי אינני חושב שיש סתירה בין הדברים ודו"ק).

וכיוצ"ב לגבי מה שמשמע מדבריו של הרב וייא שדברי הגרמ"פ שהובאו במאמרי אינם מוסמכים ובתשובות אחרות כתב בניגוד למה שציטטתי בשמו. כל המעיין בדברים יראה שבכל התשובות שציטט הרב וייא הגרמ"פ אינו עוסק בגודל התולעים הנאסרים, ושכל התשובות הינן דווקא תשובות להקל למעשה בירקות שלא נבדקו בארה"ב שם לדעת הגרמ"פ החרקים אינם מצויים כפי שהיו מצויים באירופה (ועל כך לא כתב דבר למעשה), והתשובות שהובאו אינן סותרות בהכרח את התשובה המצוטטת במאמרי, שכל מגמתה לסתור את אלו שאמרו סברות מתוך דיוק בדבריו של הגרמ"פ, כפי שעושה הרב וייא, ובדיוק כנגד זאת כתב, שאין רצונו להמנות עם האוסרים שימוש בירקות עלים שסביר להניח כי לא מצליחים לנקותם באופן מוחלט ושאדרבה דעתו להקל בכך, ועיי"ש.     

2 ואין כל פסול בכך שהדברים נאמרו כלימוד זכות, ומצינו שרבים (כולל כל הרבנויות נותנות ההכשרים) סומכים על לימוד הזכות לסמוך על הערוב בשבת על בסיס הדעה שאין לנו בימינו רשות הרבים, ועל לימוד הזכות על בנות ישראל הטובלות בלילות שבת בחמין, ורבים סומכים על לימוד הזכות שלא לישן בסוכה, ועל לימוד הזכות לצאת בתכשיטין לרשות הרבים, ועל עוד מאות לימודי זכות שמצינו שהובאו בפוסקים וסומכים עליהם הלכה למעשה.



[1] תורת הבית (בית ג שער ג עמ' פד), ודברי הרשב"א הם המקור לשו"ע.

[2] ועי' ש"ך (סי' פד ס"ק כט).

[3]  במיעוט מצוי חובת הבדיקה היא מדרבנן בלבד, עי' אמונת עתיך (35 סעי' ה) אך בשכיחות של רוב ויותר חובת הבדיקה היא מדאורייתא עי"ש (סעי' ג). 

[4]  אנו מדברים על מוצר שראוי לאכילה מיידית ואין אפשרות לבודקו, ולכן חובת הבדיקה אינה יכולה להיות מוטלת על האדם האוכל אלא על הרב המכשיר.

[5]  וכעין זה עי' אמונת עתיך (37 סעי' ז והערה 14) בשם הפמ"ג.

[6] סברה זו היא בנוסף לחובת הבדיקה מטעם מיעוט המצוי.