אכילת רגלי דבורים שבדבש

אכילת רגלי דבורים שבדבש

כבוד הרב פסק, שאין לאכול דבש דבורים ללא סינון והוצאת רגלי הדבורים המעורבים בו, ולענ"ד ישנה מחלוקת בין הפוסקים בכך, ולרובם הדבר מותר

הרב יעקב אפשטיין | סיון-תמוז תשס"ג

 

לכבוד הרב הגאון הרב…  שלום וברכה!

כבוד הרב פסק… שאין לאכול דבש דבורים ללא סינון והוצאת רגלי הדבורים המעורבים בו, ולענ"ד ישנה מחלוקת בין הפוסקים בכך, ולרובם הדבר מותר.

 

א. הראשונים המתירים

מקור הדברים  בראשונים, שכתבו תוספות (ע"ז סט ע"א ד"ה ההוא): "יש לתמוה עכשיו היאך אנו אוכלים דבש דבורים והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש, ואף על גב דהוי פגם מ"מ השרץ עצמו דאיפגם מיתסר לכ"ע. לכ"נ לר"ת דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים, דהא העצמות טהורים דתנן במס' (ידים פ"ד מ"ו[1]) עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורים כעצמות החמור, והא דאמרי' אברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ, היינו לענין טומאה וכגון דאיכא בשר עלויה הא לאו הכי טהורין ולענין אכילה שפיר דמי".

וכן כתב גם הרא"ש (ע"ז פ"ה סי' יא): "תימה היאך אנו אוכלין הדבש והלא רגלי הזבוב (=דבורים) מעורבין בו והיינו אימרטוטי אימרטוט. ואפילו יפגום הדבש השרץ מיהא אסור. והיה אר"ת אף ישאר בו רגלי הזבוב או כנפים אינו חשוב כשרץ אלא עפר בעלמא. ותנן (ידים פ"ד מ"ו) עצמות החמור מותרין".

מבואר ששאלתם ותשובתם היתה ביחס לאכילת רגלי הדבורים המעורבות בדבש. והם הישוום לעצמות חמור המותרות באכילה ולהלן נבאר דבריהם. כן משמע מבאר הגולה (יו"ד סי' פא אות כ"ח) שהשאלה היתה לגבי אכילתם, שכתב כמקור לשו"ע (שיובא להלן): "טור בשם סמ"ג (אף על גב דהשרץ עצמו דאיפגם אסור לכ"ע שאני רגלי דבורים דעצמות בעלמא נינהו תוספות בע"ז דף סט)". וכן בהגהות מוהר"א אזולאי (על הלבוש סי' פא אות ז) כתב: "היו רגלי הדבורים בדבש אוכלו כמות שהוא, דעצמות נינהו ואין בהם טעם. תוספות והרא"ש בפרק בתרא דע"ז".

 

ב. אכילת עצמות בהמות וחיות טמאות

מקור האיסור בתורה (ויקרא יא,  ד-ח) "אך את זה לא תאכלו… ואת השפן… ואת הארנבת… ואת החזיר… מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם".

בספרא (שמיני פרשתא ב פרק ד, ח): "מבשרם ולא מן העצמות ולא מן הגידין". ובפירוש הראב"ד: "מבשרם לא תאכלו ולא מן העצמות ולא מן הגידין... פי' שאינו עובר עליהם באכילתם".

בדומה לראב"ד, פרש רש"י (ויקרא יא, ח): "מבשרם לא תאכלו - אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחומר ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו': מבשרם - על בשרם באזהרה, ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים". משמע מפורש שמן התורה אין איסור באכילת עצמות בהמה טמאה.

עולה מפשט הדברים שאין איסור מן התורה על אכילת עצמות חמור (לכל הפחות יבשות,  אבל לחות עם מח עצמות אולי יאסרו בגלל הבלוע בהם ומשום היותם כבשר).

באשר לפסיקת הרמב"ם (מובא בהמשך), כתב בשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל ב סי' טז): "אמנם ע"כ לא נתמעטו העורות והעצמות ודכותייהו מדין איסור נבלה רק שלא לחייב מלקות על אכילתן, אבל איסור דאורייתא יש בהם, ודבר זה מתורתו של הרמב"ם למדנוהו בפ"ד מהמ"א כתב וז"ל: האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור מן העצמות ומן הגידין מן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו, אעפ"י שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אינם ראוים לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ"ל. ומדקדוק לשונו מוכח דיש איסור תורה באכילת דברים אלו כו'. איברא דבעיני יפלא ונעלם ממנו זאת מנין לו ואולי איזו תוספתא מצא, ונאמן עלי הדיין הנה אמר משה (ולע"ד יראה דזה למדו הרמב"ם ז"ל ממ"ש בפכ"ה דף קיד ע"א גבי בשר בחלב תניא העצמות והגידין והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור ופסקה הרמב"ם פ"ט מהמ"א דין ו ובי"ד סי' פז וכתב הש"ך דאיסורא איכא בין בבישול בין באכילה יע"ש)".

שו"ת גינת ורדים סובר א"כ כי לפי הרמב"ם יש איסור תורה באכילתם אך לא לאו, ואע"פ שלא מצא לו מקור לכך. אחר בקשת המחילה לא נראו לי דבריו. הלא הוא הביא בעצמו מבישולם בחלב שפטור, וא"כ מנלן דאיסור דאורייתא בכך? ואף הראיה שהביא מהש"ך לאיסורא לא משמע אלא שאיסור דרבנן בכך.

כן מצאתי שכתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' לז), וז"ל: "ול"ד (=עור) לעצמות וגידים ועיקרי קרנים וטלפים הרכים שאף שנתמעטו מטומאת וחיוב נבלה שייך לאוסרם מדרבנן לבשלם ולאוכלם בחלב משום ששייך שם בשר עלייהו שהם בתוך הבשר, וגם הם נותנים טעם כבשר ודרכם לבשל כדי ליתן טעם ולכן בכלל בשר הם בעצם, ורק שפטור מה"ת משום שנתמעטו גם מטומאת ואיסור נבלה… אבל עכ"פ כיון שבכלל בשר הם שייך לאסור מדרבנן...".

 

ג. ראיות להיתר

כך פסק בלקט יושר (חלק ב (יו"ד) עמוד ז ענין ד): "[כתב מהר' יעקב מיישטרי יצ"ו]… מ"מ נר' דבהא ליכא מאן דפליג דעצם הבא מדבר טמא אין בו שום איסור להשתמש בו דאפי' בגידין אין בהן נ"ט כ"ש בעצם, והיתר פשוט להשתמש בסכין דקתייהו מעצמות של חיות טמאות. אין צורך להאריך בזה דלא דמי כלל לההיא דא"ז, דכלי אבנים וכלי חרס אע"ג דאין בעצמם שום טעם מ"מ בלעי ופלטי".

הא קמן שלא חששו בטעם העצמות אף של חיות טמאות[2].

ראיה נוספת להיתרא ממש"כ בספר האגור (הלכות איסור והיתר סימן אלף רעא): "רבינו שמשון כתב שאפילו עצמות האסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האסור שנפל לקדרה. וכן הוא מסקנת הרא"ש".

כן פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' צט סעי' א): "חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר, עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור, ואצ"ל שעצמות ההיתר מצטרפין עם ההיתר, אבל המוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור. וגוף הקדירה אינה מצטרפת, לא עם האיסור ולא עם ההיתר. הגה: ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל (הגהה אחת בש"ד בשם א"ז) ובמקום הפסד יש לסמוך אמקילין ומתירין, כי כן עיקר".

הא קמן שאף השו"ע עצמו הסכים כי לדינא עצמות נבלות וטרפות מצטרפות עם ההיתר להתיר בתערובת ולא אוסרות בעצמן, וקצת משמע שאף איסור דרבנן אין בהם. וא"כ כאשר מעורבות בתערובת, אף לדעה המחמירה יותר מר"ת נראה שאין חיוב להוציאם.

 

ד. הסתירה בפסיקת שו"ע

מכאן תימה על דברי הב"י בסוף סי' פא שכתב לגבי הדבש: "וכתב בספר המצות אף על פי שגופי הדבורים מעורבים בו וכו'. כ"כ המרדכי בפ"ב דביצה (סי' תרעד) בשם ר' אליעזר ממיץ (יראים סי' סט), וסיים בה סמ"ג (לאוין קלב מה ע"ג): ועוד דהא דבורים הם כנבלה סרוחה מעיקרא שמותרת אפילו למאן דאמר (ע"ז סח ע"א) נותן טעם לפגם אסור וכתבוהו הגהות מיימון בפרק ג' (אות א) בשמו. וכתבו התוספות בפרק בתרא דע"ז (סט ע"א ד"ה ההוא) תימה היאך אנו אוכלין דבש והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש ואף על גב דהוי פגם מכל מקום השרץ עצמו דאיפגם מיתסר לכולי עלמא. לכן נראה לרבינו תם דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים דהא העצמות טהורים דתנן במסכת ידים פרק ד' (מ"ו) עצמות החמור טהורים ורגלי הדבורים כעצמות החמור עכ"ל. וכ"כ שם הר"ן (לב ע"ב ד"ה ההוא) והרא"ש (סי' יא) והמרדכי (סי' תתנד) בשם רבינו תם גם כן. ומצאתי כתוב דהכי פירושו: כמו רגלי החמור שאין להם טעם ומבאישין ופוגמין כל דבר, אבל איתא בהדיא בגמרא שרגלי החמור אסורים".

נראה שהבין שעיקר הדיון לגבי טעם הדבורים המתות שבדבש. והוקשה לו מרגלי הדבורים שלפי ר"ת הם כעצמות חמור, וכתב שרגלי חמור אסורים באכילה. וקשה הרי אף הב"י פסק שמצטרפים להתיר בתערובת. וכנראה שבגלל שקשיא ליה לא הביא להלכה היתר רגלי  הדבורים באכילה, אלא כתב רק להתיר טעם הדבורים כאמור בשו"ע (יו"ד סי' פא ס"ח): "דבש דבורים, מותר, ואף על פי שגופי הדבורים מעורבים בו, וכשמפרישין הדבש מהם מחממין ומרתיחין אותן עמהם, מותר, משום דהוי נותן טעם לפגם". וכאמור לא התיר אכילת רגלי הדבורים המעורבים בדבש[3].

כן פסק הרמ"א (סי' ק"ג ס"ב): "הגה: י"א אף על גב דהאיסור נ"ט לפגם והמאכל מותר, מ"מ הקדרה אסורה ואם בשלו בה אח"כ תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח, נאסר התבשיל השני אם לא היה בו ס' נגד האיסור הראשון… וכן בדבר שאין לו טעם כלל, כגון היורה שמתיכין בו הדבש, אע"פ שיש שם רגלי הדבורים, לא נאסרה היורה וכל כיוצא בזה. (שם בארוך)".

אולם האחרונים הבינו שרגלי הדבורים עצמם ולא רק טעמם הותרו באכילה. כך כתב הפר"ח (סי' פא אות כז): "משום דהוי נותן טעם לפגם שהדבורים פוגמין הדבש ונותן טעם לפגם מותר וכדלקמן בסי' קג. ואף שרגלי הדבורים נשארין בדבש מותר הדבש אף דליכא ששים ואף בלא סינון משום דכיון דלית בהו בשר אלא עצמות בעלמא נינהו לאו בני אכילה נינהו ושרו ע"ש. ומ"מ יש להזהיר לבני הבית שלא לאכול דבש בלא סינון תחלה  או מפני הדבורים שנמצאים בתוכו או מפני הנמלים דשכיחי טובא בדבש וכן אני נזהר...". הא קמן שכיון שאינם ראויים לאכילה, אי"צ מעיקר הדין להוציאם ולסננם[4].

 

סיכום

רבים הפוסקים אשר התירו במפורש אכילת דבש על אף שמעורבות בו רגלי הדבורים מפני שאין בהם טעם, ובעצמות שאין בהן טעם אין איסור אכילה מן התורה. ומהיות טוב כדאי לסנן, ועם זאת אם אין זה ניתן מותר לאכול את הדבש כמות שהוא. 

 

 

 

 



[1] ואולי כונתו למשנה במסכת טהרות (פרק א משנה ד): "ובבהמה העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות…".

[2] ומכאן תמיהה על כל המחמירים בג'לטין הבא מחיות טמאות (שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ה', הגר"י אברמסקי בפתיחה לשו"ת ציץ אליעזר ח"ד). שהרי אף קודם שעיבדו אותם אין בהן אלא איסור  דרבנן.

כ"כ בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' לג). ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' לב) כתב: "ואיסור דזעלאטין הוא רק ספק איסור או הוא רק איסור מדרבנן שהלאו דנבלה ליכא על עור ועצמות, ורק שהרמב"ם כתב בפ"ד ממ"א הי"ח אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור, ולא ידוע לנו האיסור אם הוא מדאורייתא מאיזה למוד אך לא לאיסור לאו, או שהוא איסור מדרבנן". וכן בתשובת צי"א (פתיחה לח"ד). וע"כ בשו"ת דברי יוסף (סי' ו). וכ"כ ביבי"א (ח"ח יו"ד סי' יא אות ו): "ונמצא שיש מחלוקת בעצם הדין אם יש איסור בעצמות האיסור, ודעת הרשב"א והר"ן שאין איסור כלל בעצמות ואפי' מדרבנן. ולפי דעת מרן הש"ע שקבלנו הוראותיו אפי' עצמות רכים אין בהם שום איסור אפי' מדרבנן, וכמבואר בהרשב"א והר"ן. וא"כ הג'לאטין שנעשו מעצמות של נבלות וטרפות וטמאות אין בהם חשש כלל". וכ"כ בתשובה ארוכה בקובץ "זכרון יהודה".

 

[3] אולי יצא לחלק בין עצמות חמור לרגלי חמור, שברגלי חמור יש בשר גידים ועצמות וע"כ הם אסורים באכילה מהתורה, אבל רגלי הדבורים הושוו לעצמות החמור, מפני שאף בהם טעם, ואולי טעם פגום יש בהם.

[4] ע"ע אמונת עתיך 33 עמ' 39 הערה 7 שהסיק שצריך לסנן את הדבש.