נסיעת אחות לבית חולים בשבת וחזרתה לביתה

נסיעת אחות לבית חולים בשבת וחזרתה לביתה

אחות שעובדת בבית חולים חייבת להשתתף בתורניות ביום, בלילה ואף בשבת. לפעמים ההגעה לבית החולים כרוכה בחילול שבת. האם הנסיעה לבית החולים מותרת בשבת? מה הדין לגבי החזרה לבית בתום המשמרת?

הרב אריה כץ | טבת תשע"ה

הצגת הבעיה

אחות שעובדת בבית חולים חייבת להשתתף בתורניות ביום, בלילה ואף בשבת. לפעמים ההגעה לבית החולים כרוכה בחילול שבת. בבית החולים שבו היא עובדת יש בשבת הסעות לאחיות, נהוגות על ידי נהג גוי. אולם האחות מתעתדת לעבור לגור ביישוב מבודד שאליו אין ההסעות מגיעות, וכדי להגיע למקום ההסעה (וכן לחזור משם לביתה) עליה להגיע ליישוב הסמוך, המרוחק כמה קילומטרים מן היישוב שאליו היא מתעתדת לעבור. נשאלות השאלות:

א. האם הנסיעה לבית החולים מותרת בשבת? מה הדין לגבי החזרה לבית בתום המשמרת?

ב. האם מותר להשתמש בהסעות שמארגן בית החולים? האם יש הבדל בין מקרה שהנהג הוא יהודי לבין מקרה שהנהג הוא גוי?

ג. האם יש להשתדל להתארח עם המשפחה בקרבת בית החולים בשבתות כדי להימנע מחילול השבת?

התשובות לשאלות לעיל עשויות להשפיע על החלטתה אם לעבור לגור באותו יישוב. עוד ציינה האחות שעבודתה בבית החולים כנראה תהיה זמנית, והיא מתעתדת לאחר כמה שנים להיות אחות בקהילה, תפקיד שאינו מצריך משמרות וחילולי שבת.

ראשית, נחלק את הדיון בין נסיעה לבית החולים למשמרת בשבת לבין חזרה מהמשמרת בשבת. כמובן, אני יוצא מתוך הנחה ברורה ומוסכמת, שעבודת האחות בבית החולים בשבת יש בה משום פיקוח נפש, ואין מדובר רק על צורכי פרנסה.

 

א. נסיעה לבית החולים

כיוון שאחות בבית החולים מטפלת בחולים, והטיפול נצרך משום פיקוח נפש, אזי הנסיעה לבית החולים מותרת. וכן כתוב ב'שלחן ערוך' (או"ח  סי' שכח סעי' ב):

מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז, הרי זה משובח; והשואל, הרי זה שופך דמים.

אמנם הרמ"א הוסיף שם (סעי' יב): 'אם אפשר לעשות על ידי גוי בלא איחור כלל, עושין על ידי גוי, וכן נוהגים'. ומכל מקום, אם אין אפשרות להגיע לבית החולים על ידי נהג גוי, מותר להגיע על ידי ישראל. אלא שיש לשאול, אם ניתן להגיע לפני שבת למקום קרוב לבית החולים, וכך לא יהיה צורך לחלל שבת; האם צריך לעשות כן? בעניין זה כבר פסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל[1] שאין אדם צריך לטרוח טרחה יתרה לפני שבת על מנת להימנע בשבת מחילול שבת לצורך פיקוח נפש. כיוון שוודאי שהגעה לפני שבת למקום הקרוב לבית חולים כדי להימנע מחילול שבת כל פעם, יש בה טרחה רבה של המשפחה, נראה שמותר לאחות ולמשפחתה להישאר במקומם בשבת, ולנסוע בשבת עצמה למקום ההסעה או לבית החולים, גם אם אין אפשרות לעשות זאת על ידי נהג גוי. אמנם יש להוסיף שיקול נוסף לתשובה: דבריו של הגרש"ז אויערבאך נאמרו במצב של צורך חד פעמי לחלל שבת למטרת פיקוח נפש. בשאלה כאן מדובר על מעין 'התניה', לחלל שבת בקביעות. הניסיון מלמד שכאשר מדובר על חילול שבת מתמיד, גם אם יש בו צורך, המנגנונים הנפשיים של האדם נשחקים, ומקשים עליו מאוד את ההבדלה בין שבת ליום חול. כך הוא עלול לחלל שבת גם במצבים הרגילים שאין בהם פיקוח נפש.[2] לכן הכלל הוא שיש לעשות מאמצים גדולים כדי להימנע מנהיגה עצמית בשבת (כולל השתדלות לנסוע למקום קרוב לבית החולים בשבתות הללו, או מציאת פתרונות אחרים, כגון נסיעה עם סיור בטחוני שנוסע בהיתר בצירים הללו וכדומה). רק אם אין מוצאים פיתרון אחר, ויש צורך להגיע בנהיגה עצמית, יש לעשות כן. בכל אופן, לפני נהיגה עצמית רצוי מאוד להתייעץ עם פוסק על אופן הנהיגה, שכן גם כשיש היתר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, צריך למעט במלאכות האסורות, כל עוד מיעוט המלאכה אינו פוגע בנהיגה בטוחה.

 

ב. חזרה מבית החולים

לגבי החזרה לבית בתום התורנות בשבת, הדברים מורכבים יותר, כיוון שבחזרה עצמה אין כלל פיקוח נפש. אמנם בעניין זה למדנו (שו"ע, או"ח סי' שכט סעי' ט): 'כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם'. וביאר ה'משנה ברורה' (סי' שכט ס"ק כ) על פי הרמב"ם[3] 'כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא שלא ירצו להציל עוד', ונחלקו הפוסקים במהות ההיתר:

דעת ה'מגן אברהם'[4] שדין זה שהתירו 'סופם משום תחילתם' (כגון כאן, שלא ירצו להציל אם לא יתירו להם לחזור), נאמר רק באיסורי דרבנן (כגון חזרה מחוץ לתחום); וכן כתבו פוסקים רבים נוספים. לעומת זאת דעת ה'חתם סופר'[5] שיש להתיר חזרה אפילו באיסורי תורה. למעשה, נחלקו הפוסקים בדור הקודם בדין 'מי שיצא להציל' אם מותר לו לחזור למקומו בשבת, ונאמרו בזה שלוש דעות:

1. דעת הגרצ"פ פראנק[6] שאין כלל היתר לחזור לבית, וכל ההיתר הוא ללוחמים הנמצאים במקום סכנה, אבל בשאר המקרים לא הותר לחזור. אלא ההיתר הוא שאם יצאו מחוץ לתחום (מקרה שבו לאדם רגיל אסור לזוז ממקומו), מותר להם להסתובב בכל העיר שהגיעו אליה ועוד אלפיים אמה, כשאר אנשי אותה העיר.

2. דעת הגרש"ז אויערבך,[7] הגרא"י ולדנברג[8] ועוד פוסקים רבים נוספים, שמותר לעבור איסורי דרבנן כדי לחזור, כגון לחזור על ידי נהג גוי, אבל אסור לחזור על ידי נהג יהודי. בעניין זה יש לציין שכאשר נוסעים יותר מי"ב מיל (כשנים עשר ק"מ) מחוץ לעיר, יש חשש איסור תורה של תחומין.[9] חשש זה ניתן לפתור בכך שנסיעה תהיה ברכב מסחרי, שגובה הרצפה שלו הוא מעל עשרה טפחים (כ-80 ס"מ),[10] שכן אין תחומין למעלה מעשרה טפחים. בכל אופן, מובן שיש לבדוק את גובה רצפת הרכב לפני שבת.

3. דעת הגר"מ פיינשטיין[11] שבמקום שיש חשש שלא יבואו להציל אם לא יתירו להם לחזור, מותר אפילו לעבור איסור תורה כדי לחזור.

למעשה, הדעה שמקובל להורות היא הדעה האמצעית, שמותר לחזור רק באיסורי דרבנן, כגון על ידי נהג גוי. אמנם בשעת צורך גדול מסתמכים על דברי ה'אגרות משה' שהתיר לחזור אפילו בחילול שבת מן התורה. וכך כתב בעצמו ה'ציץ אליעזר' (חלק כא שם), שמי שרוצה לסמוך על היתרו של ה'אגרות משה', יש לו על מה לסמוך ואין מוחים בידו.

אולם אף אם נגדיר את הנידון בשאלה שלפנינו 'צורך גדול', בכל זאת יש כמה סיבות להחמיר בשאלה זו:

1. ה'ציץ אליעזר' במקום אחר (חלק כב שם), כתב שאפשר להסתמך על היתרו של ה'אגרות משה' רק במקרים נדירים, כשאין אפשרות למצוא גוי וכדומה, ולא בקביעות.

2. הגרא"י הרצוג[12] כתב במפורש שיש לחלק בין מתנדבים, שיש חשש שאם לא יתירו להם לחזור - לא ירצו ללכת, לבין מי עובדים לפרנסתם, שחשש זה אינו קיים בנוגע להם. גם תשובת ה'אגרות משה' דיברה על מתנדבי הצלה, ולא על עובדים שזו פרנסתם. אמנם יש מצבים שבהם שיקול דעתו של רופא עלול להשתבש אם יידע שאין מתירים לו לחזור, אך לא זה המצב בשאלה הנידונה. בשאלה כאן מדובר במשמרות קבועות, שאין מנוס מלהגיע אליהן, וכל החשש הוא חשש כללי, שמא לא יהיו אנשים שירצו ללמוד את המקצוע. נוסף על כך, לאחר תקופה קצרה של עבודה בבית החולים, האחות מתכננת להמשיך ולעבוד בקהילה. במקרה זה נראה שאפילו אין חשש רחוק לכישלון בפיקוח נפש בהימנעות מן החזרה בשבת, ולפי זה היה מקום לומר שאפילו על ידי גוי אסור לחזור. אך בכל אופן, בחזרה על ידי גוי לכאורה יש מקום להקל.

3. לפעמים יש אפשרות לגור ליד בית החולים ולהימנע ממגורים במקום שאין בו הסעות, ואז אין צורך בחילול שבת. שו"ת 'ציץ אליעזר' (חלק כא שם) נשאל בדיוק על כגון זה, על רופא שעובד בבית חולים בירושלים ורוצה לעבור לגור באפרת, אלא שלשם כך יצטרך לחלל שבת בחזרתו (במקום מגוריו הנוכחי הוא יכול לחזור על ידי גוי). אם אין היתר לחזרה בשבת, הוא מוכן להישאר לגור בירושלים. כתב לו ה'ציץ אליעזר' שבמקרה זה, גם ה'אגרות משה' יודה שלא יעקור את מקום מגוריו, על מנת שלא יצטרך לחלל שבת בחזרתו ולעבור איסור תורה.

עולה מכאן, שחזרה על ידי גוי ניתן להתיר (אולם אך ורק ברכב שקרקעיתו היא למעלה מ- 80 ס"מ), אולם חזרה על ידי ישראל קשה מאוד להתיר. אם ההסעות על ידי גוי מגיעות רק עד היישוב הסמוך, יש לדאוג לאחת האפשרויות הבאות: 1. יש לדאוג שמשמרות השבת יסתיימו לאחר צאת השבת (אף שיצטרכו לנסוע אליהן בשבת עצמה). 2. כשאין אפשרות – יש לדאוג לשהיית המשפחה בשבת במקום שניתן להגיע אליו על ידי נהג גוי. 3. לחילופין, אם אין בעיה ביטחונית בהליכה לאורך הכביש המוביל ליישוב מן המקום שאליו מגיעה ההסעה (ורק אם אין בעיה כזו!!!), ניתן להקל ולחזור דרכו ברגל, אף שהדרך מהיישוב הסמוך היא יותר מאלפיים אמה, כיוון שזהו איסור דרבנן. בשעת הצורך ניתן אף לטלטל דברים (כגון שתייה וכדומה), בהסתמך על הדעה שאין זו רשות הרבים מן התורה.

למרות האמור לעיל, לעתים מדובר במגורי האחות ביישוב שאין בו איש צוות רפואה זמין, ויש חשיבות בכך שתהיה לפחות אחות מוסמכת ביישוב, לטיפול במקרים רפואיים דחופים. במקרה כזה מותר לאחות לחזור ליישוב ברכבה בשבת, תוך הסתמכות על כך שיש צורך רפואי בחזרתה ליישוב. אף שה'ציץ אליעזר' (חלק ח שם) אינו מקבל סברה זו, בטענה שחולה שיש בו סכנה אינו שכיח, במקום אחר (חלק כא שם) הסכים להתיר לצורך כך.[13] לפעמים מדובר ביישוב קטן בארץ ישראל שנמצא בתחילת התפתחותו, והימנעות ממגורים בו עלולה לפגוע ביישוב ארץ ישראל.[14] אמנם כמובן, לכתחילה יש לדאוג שיהיה במקום איש צוות רפואה במשך כל השבת, ואז כמובן, אין להתיר את חזרת האחות באיסור תורה.

 

סיכום

א. מותר לאחות לנסוע בשבת למשמרת בבית החולים. לכתחילה עדיף שהנסיעה תהיה על ידי גוי, אולם אם אין אפשרות כזו או שהדבר כרוך במאמץ מרובה, מותר לנסוע אפילו על ידי יהודי. במקרה חד פעמי מעין זה, אין חיוב לעשות מאמצים מרובים כדי להימנע מהנסיעה בשבת, כגון לשהות בשבת במקום שבו יש הסעה על ידי גוי. אולם באופן כללי, בהיתר הנסיעה על ידי יהודי יש להשתמש במקרים חריגים, ולא לנהוג כן בקביעות.

ב. מותר לחזור בשבת מהמשמרת על ידי נהג גוי וברכב מסחרי (שקרקעיתו גבוהה – למעלה מ- 80 ס"מ). אין לחזור מהמשמרת על ידי נהג יהודי או על ידי מעבר על שאר איסורי תורה.

ג. במקרה שבו איסור החזרה על ידי יהודי תגרום לכך שהאחות ומשפחתה יימנעו ממעבר ליישוב קטן ומתחדש, ויש בהימצאות האחות ביישוב חשיבות מיוחדת להתפתחות היישוב, הרי שיש להתיר את החזרה ליישוב, בשבתות שבהן לא נמצא ביישוב איש צוות רפואה אחר.



[1].     שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' ז.

[2].     אמנם גם בעבודה בבית החולים יש צורך בחילולי שבת מרובים מחמת פיקוח נפש, אך בכל אופן יש הבדל בין חילול שבת להצלה ישירה ובתוך בית החולים, לבין נהיגה בכבישים בעצם יום השבת בקביעות.

[3].     רמב"ם, הל' שבת פ"ב הכ"ג.

[4].     מג"א, סי' תצז ס"ק יח.

[5].     שו"ת חתמ"ס, ח"א סי' רג וח"ה סי' קצד.

[6].     שו"ת הר צבי, או"ח ח"ב סי' י.

[7].     שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' ז-ח, וח"ב סי' ס אות יח.

[8].     שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח סי' טו, חי"א סי' לט, חכ"א סי' נט, חכ"ב סי' צה.

[9].     ראה שו"ע, או"ח סי' תג.

[10].   אמנם יש דעות (שיטת ה'חזון איש') שעשרה טפחים הם 96 ס"מ, אך מלבד העובדה שהשיטה המקובלת יותר להלכה היא השיטה המסתפקת ב- 80 ס"מ, השאלה אם תחומין של י"ב מיל הם דין תורה או שמהתורה אין כלל איסור תחומין - שנויה במחלוקת, ואין בה הכרעה הלכתית ברורה. ויש לצרף את השיטות הסוברות שבכל מקרה מדובר באיסור דרבנן, ולהקל בגובה של 80 ס"מ. כמו כן, אמנם במקום שיש איסור תחומין מן התורה, אנו חוששים שיש תחומין למעלה מעשרה טפחים (ראה רמ"א, או"ח סי' תג), אך יש כאן ספק כפול – שמא הלכה שאין זה מן התורה, ואם הלכה שזה מן התורה, שמא הלכה שאין תחומין למעלה מעשרה טפחים; ובמקום בו מתירים אמירה לנכרי יש להתיר גם נסיעה למעלה מעשרה טפחים.

[11].   שו"ת אגרות משה, או"ח ח"ד סי' פ.

[12].   שו"ת היכל יצחק, או"ח סי' לב.

[13].   במיוחד הדברים נכונים במצב הביטחון של היום.

[14].   ואף שמשום יישוב ארץ ישראל התירו רק אמירה לגוי ולא לעבור על איסורי תורה, מדובר כאן רק בסניף לצירוף ולא בטעם העיקרי, ומכל מקום טעם זה מספיק להתיר את החזרה באיסורי דרבנן, אף במקום שבו אין חשש של: 'נמצאת מכשילן לעתיד לבוא'.

 

 

על נסיעת אחות לבית החולים בשבת וחזרתה לביתה / הרב גד מכטה

הרב אריה כץ במאמרו (אמונת עתיך 106, עמ' 94-90) ביאר את ההלכה בסוגיית נסיעת אחות למשמרת בבית החולים בשבת וחזרתה, בטוב טעם ודעת. אך יש לי הקטן כמה הערות חשובות. איני מתייחס כעת לפסיקת ההלכה ולמסקנות, כי אם לדרך הבאת הדברים, והשקלא וטריא בנושא. דומני שישנו חוסר דיוק משמעותי בכמה דברים וחובה להעיר עליהם לפני הקוראים.

א. הרב כץ הביא את דברי הרמ"א (סי' שכח סעי' יב) שעושין הצלה על ידי גוי כאשר אפשר בכך, וסתם את הדברים, למרות שישנן בזה מחלוקות גדולות: הט"ז (לשו"ע שם, ס"ק ה) סובר שאפילו כשיש שהות - יעשה על ידי ישראל. וזה מבוסס על פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"ג), וכן דעת השו"ע (סי' שכח סעי' יב), ונראה שאי אפשר 'לדלג' על דעות אלו בלי להזכירם, ולו בהערה. ושוב ראיתי שכך הסביר הראשל"צ הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה ג, עמ' רפא והלאה) שהשו"ע אינו מסכים לדברי הרמ"א, ופסק: 'חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת משתדלים שלא לעשות על ידי נכרים או קטנים אלא על ידי ישראל גדולים ובני דעת', כדעת רוב הראשונים, 'עושים הכל על ידי גדולי ישראל, אפילו אם אפשר על ידי נכרי' (לשון ה'גדולת אלישע' שהביא הגרע"י, ועליהם כתב 'וכן עיקר').

ב. הרב אריה כץ כתב בשם הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה א, סי' ז) ש'אין אדם צריך לטרוח טרחה יתירה לפני שבת על מנת להימנע בשבת מחילול שבת לצורך פיקוח נפש', והוא הוסיף: 'דבריו של הגרש"ז אויערבאך נאמרו במצב של צורך חד פעמי לחלל שבת למטרת פיקוח נפש, בשאלה כאן מדובר על מעין התניה לחלל שבת בקביעות'. חשוב לי לצטט כאן את תלמידו של הגרש"ז, הרב נויבירט, ב'שמירת שבת כהלכתה' (מהד' תש"ע, פ"מ הערה עא):

שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל שמצדד להקל עליו לחזור לביתו אם על ידי זה שהוא יהיה מנותק כל ליל השבת מן הבית יתבטלו הוא ובני ביתו מעונג שבת משום דהרי זה חשיב כדבר מצוה, וכיון שאינו עושה שום מעשה בקום ועשה בערב שבת לגרום לחילול שבת למחר... אך אם אין זה אלא מקרה חד פעמי טוב שלא יעזוב את בית החולים וישאר שם בשבת, עד כאן דבריו.

הרי לפנינו ההפך מהסברה הנזכרת במאמר: ההיתר של הגרש"ז יותר מרווח דווקא במקרה של מציאות קבועה ותדירית, מאשר במקרה חד פעמי. ובמקרה של אחות יש להתיר לשהות במרחק עם משפחתה כפי הנזכר שם.

ג. בעמוד 92 כתב 'חשש זה (של איסור תחומין, ג"מ) ניתן לפתור בכך שנסיעה תהיה ברכב מסחרי שגובה רצפה שלו הוא מעל עשרה טפחים', וחזר על עניין זה כמה פעמים, בלא להביא חולק. אך פוסקים רבים הביאו להלכה שבמקום שתשמישו נוח ורחב ד' על ד' טפחים יש איסור תחומין גם למעלה מעשרה, וכך כתב הב"י (בסי' רסו):

ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד' אע"פ שהוא גבוה י' או יותר כארעא סמיכתא היא ואית ביה איסור תחומין לכולי עלמא אם יוצא חוץ לתחום כדאמרינן בריש פרק מי שהוציאוהו (עירובין מג.) גבי עמוד.

וכן פסק המשנ"ב (סי' רסו ס"ק י; סי' תד ס"ק ד) ועוד רבים. דומני כי חובה להזכיר זאת על מנת שלא תצא מכשלה.

ד. עוד בעמוד 92 הביא את דעת ה'אגרות משה' (ח"ד סי' פ) שמותר לחזור מהצלה אף במלאכות דאורייתא, ובהמשך הביא שה'ציץ אליעזר' כתב שאפשר 'להסתמך' על ה'אגרות משה': 'רק במקרים נדירים כשאין אפשרות למצוא גוי וכדומה ולא בקביעות'. נראה מדברים אלו שה'אגרות משה' עצמו התיר באופן גורף לחזור במלאכות דאורייתא, וה'ציץ אליעזר' הוא שהסתייג מפסיקה גורפת כזו. ה'אגרות משה' עצמו בתשובה שם (ד"ה וכשאירע) כתב סייג זה, ומפני חשיבות הענין אעתיק את לשונו:

אם הוא ביום שמצוי נכרים ובאופן שמכיר שאין לחוש לשמא הוא חשוד לגזילה ולרציחה ודאי טוב שיקח את הנכרי שיוליך את הרכב, אבל כשהוא בלילה ואף ביום כשאינו רואה נכרי שמכירו ודאי אין לו לבקש נכרי שיש לחוש שישתהא איזה זמן... לענין הולכת רכב כשיש צורך שאינו ענין ההצלה ממש ואיכא בזה חלול שבת אף שאין צורך להחולה כגון לענין העמדת הרכב במקום שיניחוהו יותר מצד הנהלת העיר, שענין המחשבה איך לעשות להקל האיסור נמי הוא שיהוי קצת ולא ירגיש בשיהוי זה, וגם בעצם הולכת הרכב לא שייך ענין שיהוי דכל מוליך רכב מוליך במהירות האפשרי, טוב יותר ע"י נכרי כשמצוי ליקחנו תיכף בלא איחור אבל כשיש קצת שיהוי א"צ לחכות אף רגע אלא יוליך בעצמו את הרכב.

ואכן, בתשובה נוספת, שנדפסה מאוחר יותר, לאחר פטירת הרב פיינשטיין, נראה שהחמיר בחזרה ממעשה הצלה בדאורייתא (אג"מ ה, סי' כה), ושם הוסיף העורך את ה'אגרות משה' באותיות קטנות על החומרא בחזרה מהצלה: '(ואין כאן סתירה למה שפסק באו"ח ח"ד סימן פ' דמותר לחזור אף בחילול שבת, דהוא דווקא כשאי אפשר לחזור בעניין אחר)'. וכך כתב רבי מנשה קליין הקטן בתחומין כג (עמ' 90, והסתייע מדברי ה'אגרות משה' ח"ד סי' פ הנזכרים):

על זה פנו אנשי 'הצלה' בשלהי תשנ"ה לפני הדפסת הספר בטענה שתוספת זו איננה במקור, והיא שלא כפי הוראת הגרמ"פ זצ"ל, כפי שהשיב כמה וכמה פעמים. והמדפיסים לא רצו לשמוע להם. לפי עניות דעתי לא ראיתי זה כהשגה כי ודאי הרמ"פ מודה שאם יש נכרי אזי יקחו הנכרי לכתחילה.

ה. בעמוד 93 הערה 14, כתב שבשביל מצוות יישוב ארץ ישראל התיר לעבור על איסורי דרבנן, אף על פי שאין במקרה זה את סברת 'נמצאת מכשילן לעתיד לבוא'. ניכר מדבריו אלו שהרב אריה כץ אינו מחלק בין איסור שבות של אמירה לגוי שהוא הנידון, שמותר בשביל מצוות יישוב הארץ (שו"ע סי' שו סעי' יא), לבין שאר איסורי דרבנן. הפוסקים הגבילו דין זה מאוד וכפי שכתב המג"א (לשו"ע שם, ס"ק יט) בשם הריב"ש והרא"ש, שמעשה הקניין עצמו אסור בשבת, ורק הכתיבה על ידי גוי הותרה, וכך מדויק אף מהרמב"ם (הל' שבת פ"ו הי"א). וכתב ערוה"ש (או"ח סי' שו ס"ק כב) שיש להגיה אף את דברי השו"ע באופן שההיתר הוא דווקא לומר לגוי על הכתיבה אחר הקנייה שכבר נעשתה לפני השבת. וכן נראה מה'פרי מגדים' (לשו"ע שם, א"א ס"ק יט) שיש כאן היתר מאוד ספציפי של שבות זה דווקא, במקום מצווה זו דווקא, ע"ש. אמנם, לא אכחד שראיתי לגרש"ז ב'שלחן שלמה' (סי' שו) שלמד מתוך היתר שבות דאמירה משום יישוב הארץ שמותר לעבור על 'ממצוא חפצך': 'ללכת בשבת לדירה שחושב לקנותה... אם רצונו לקנות דירה מנכרי בארץ ישראל מותר בכהאי גונא'. אכן יש להגדיר בדיוק אלו 'שבותים' הותרו ואלו לא.

 

תגובה לתגובה / הרב אריה כץ

א. ראשית, יישר כח לרב מכטה על הערותיו המחכימות, אשתדל להתייחס אליהן אחת לאחת. בעניין המחלוקת על עשייה על ידי גוי או ישראל – הדיון בשאלה זו ידוע ומוכר, אולם לענ"ד יש כאן שלוש נקודות חשובות לעניין שלנו, שבהן כולם יודו שיש עדיפות לנסיעה על ידי גוי: האחת היא העובדה שמדובר כאן במצב של 'חילול שבת קבוע', ולא במצב חד פעמי (על כך עוד גם בסעיף הבא). השנייה היא העובדה שבעצם ניתן (במאמצים מרובים) להימנע מחילול השבת, שכן הדברים ידועים עוד לפני שבת (וזה גם מתקשר לסעיף הבא). והשלישית היא העובדה שפיקוח הנפש כאן איננו ישיר, אלא הוא הכנה לעבודות פיקוח הנפש שאמורה לעשות אותה אחות. גם למעשה, כל הפוסקים שדנו בדיונים מעין אלו עסקו בשאלה עד כמה יש צורך להתאמץ ולמצוא נהג נכרי, ולא בעצם העדיפות של נהג נכרי. כמדומני שהסיבה לכך היא שאחד החששות המרכזיים של הפוסקים שכתבו בפירוש לא להיעזר בנכרי, היה החשש שבסופו של דבר תיגרם פגיעה בפיקוח נפש. כשמדובר בנסיעה ידועה מראש שהיא רק הכשרה לאותו פיקוח נפש, חשש זה זניח מאוד.

בנוסח הראשון של תשובתי לא היה קיים הסייג המחלק בין חילול שבת קבוע לבין מצב חד פעמי. נוסח זה הועבר לעיונו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין, ראש מכון שלזינגר, ששימש את הגרש"ז אויערבאך פעמים רבות בעניינים מעין אלו. הוא הודיע לי בצורה חד משמעית ושאינה משתמעת לשני פנים שההיתר של הגרש"ז אויערבאך התייחס למצבים חד פעמיים, ושהוא לא הסכים להתיר חילול שבת כזה באופן קבוע, ובעקבות דבריו שונתה התשובה. וע"ע מה שכתבתי לעיל (תגובתי לתגובת הרב דביר).

ב. אינני רואה את הקשר בין דברי ה'אגרות משה' להערה. ה'אגרות משה' התייחס לכך שההיתר נאמר רק כשאי אפשר בעניין אחר (כך אמרנו אפילו בנסיעה לבית חולים, ועל כך הייתה ההשגה בסעיף מספר 1). הדיון כאן הוא אחר לחלוטין: האם ניתן להתיר את הדבר בקביעות (הייתה התייחסות אכן גם לשאלה אם אפשר למצוא גוי, אבל עיקר חידושו של ה'ציץ אליעזר' הוא שאין מקום להתיר את החזרה באופן קבוע, אלא רק בנידונו של ה'אגרות משה' כשמדובר במתנדב הצלה שקראו לו בשבת, ולא ברופא שעושה משמרות קבועות בשבת).

ג. עיקר ההיתר גם כאן נאמר על שבות על ידי גוי (גם לעניין תחומין, אולם כאמור שם יש צד שמדובר בהיתר ולא רק באיסור שבות). אך מלבד זאת, אציין לכמה מקורות מהם רואים שהתירו באופן כללי איסורי דרבנן שונים (ולא רק שלא אמירה לגוי) משום מצוות יישוב ארץ ישראל:

1. בעבודה זרה (יג ע"א) התירו ללכת ליריד של גויים לצורך הצלת שדהו, וכן לכוהן התירו להיטמא בטומאת ארץ העמים (שהיא איסור דרבנן) לשם כך, ורש"י שם כתב שההיתר הוא משום מצוות יישוב ארץ ישראל.

2. שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' קלא) הביא מספר רב של איסורי דרבנן שהתירו משום מצוות יישוב ארץ ישראל.

3. עוד בעניין היתרים שונים שניתנו לצורך מצוות יישוב הארץ (אמנם ע"י גויים, אך בכל אופן היתרים אלו הרחיבו מאוד את הגדר של אמירה לנכרי לצורך מצוות יישוב הארץ) ראה בשו"ת 'מים שאל' (או"ח סי' רמד), שו"ת 'בניין אב' (ח"ג סי' מא), שו"ת 'באהלה של תורה' (ח"ב סי' ל) ועוד.

אמנם, חשוב להדגיש שההיתר במאמר לא היה מבוסס רק על עניין זה, אלא הובא בתור צירוף למקרה שבו לא יצא אל הפועל המעבר ליישוב, וכתוצאה מכך הוא יישאר בלי איש צוות רפואי בשבת.