תורה וקדושה!

תורה וקדושה!

במשך כל הדורות ידוע היה שתלמידי חכמים ורבנים הם הדמות שלאורה אנו רוצים לחנך את ילדינו, שהם מאור לדרכנו ואות ודמות מופת לנו. פעמים בודדות פגשנו באדם שנשא את משרת הרבנות, או משרה רבנית אחרת, והתברר שאין תוכו כברו, ובמעשיו התברר פגם, כיצד ראוי לנו לנהוג במצב זה?

הרב יצחק גרינבלט | טבת תשע"ד

התורה היא תורת חיים, והיא מובילה את האדם להיות צדיק ותמים. כך היו כמעט כל גדולי ישראל שבכל הדורות. זכינו למאורי עולם שהאירו את העולם בגדלותם ולהיות אור לגויים. אלא שיצר לב האדם רע מנעוריו, ופעמים שאף במרומי הקודש חדרו היצרים, ואף בהם נפגעה הקדושה. כאשר אנו שומעים על רב שעבר עבירה כזו או אחרת ליבנו מזדעזע, אך האם הדבר חדש? אכן נדיר הוא, אך לא חדש, כבר מכירים אנו את אותו הנזק הנורא שגרם אותו משיח שקר (ש"צ ימ"ש) לעם ישראל במשך דורות רבים, ובמקרה זה ודאי שצריך לנדותו ולהרחיק ממנו בכל אופן, בפרסום ובמלחמת חורמה (רבינו חננאל, הרא"ש (סי' יא) והשלחן ערוך מבארים ש"סנו שומעניה" היינו מי שמתעסק בספרי מינים ושותה במיני זמר כפי שנאמר על "אחר" במסכת חגיגה (טו, א), וכן מי שחבריו מתביישים ממנו ושם שמים מתחלל על ידו, כמבואר במסכת יומא (פו, א). לעומתם כותבים התוספות (ד"ה וטרקיה), הריטב"א, תלמיד ר"י מפריס ובעל הקונדריסין (שער ה) שהכוונה למי שנחשד בזנות והשו"ע פסק כשיטה הראשונה).

אך כאשר מדובר בחטא של תלמיד חכם, של רב, שממשיך לחיות כיהודי כשר, אלא שברור הדבר שיצרו תקפו, ויראת השמים שלו לא עמדה לו בשעת צרה, כיצד עלינו להתייחס אליו? שאלה כואבת וקשה זו כבר זכתה להתייחסות בגמרא. ריש לקיש שזכה לעבור את התהליך מהכיוון ההפוך, ומכיר את מעלת התורה מתוך מה שהיא פעלה בו, מלמד אותנו במקומות שונים בש"ס ש"ת"ח שסרח אין מנדים אותו בפרהסיא. שאף במצב זה מחוייבים אנו בכבודו, ואף שכבוד זה לא יוותר על הנידוי, אך אנו נמנע את הפרסום, כדי לא לפגוע בתורתו. דבריו אלו של ריש לקיש נפסקו להלכה ברמב"ם (ת"ת א, ז) ובשו"ע (יו"ד שלד, מב). אלא שמצאנו הבדל משמעותי בין דברי הרמב"ם לבין דברי הטור. הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע העמידו את דינו של ריש לקיש שמדובר דוקא ב"חכם זקן בחכמה", ולא בכל תלמיד חכם ואילו הטור כתב דין זה בכל תלמיד חכם שסרח. בפסיקת השו"ע כדעת הרמב"ם אנו רואים שלהלכה מדובר רק באמת בתלמיד חכם גדול ולא בכל העוסק במשרת הרבנות. אדם כזה אף שלא נקפוץ לנדות (כפי דברי הגמרא שם) אך אם יש צורך נעשה זאת אף ברבים.

אך מהי ההגדרה של תלמיד חכם שסרח? באופן פשוט משמע שעשה דברים שעליהם ראוי לנדותו עליהם, שזהו הדיון בגמרא. אמנם מעניין שברשב"א בתשובה מצאנו דבר נוסף שכתב: תלמיד חכם שאינו נוהג כשורה, שאינו נוהג כדרך תלמידי חכמים שהולכים בנחת עם הבריות, ומשאם ומתנם עמהם באמונה, אין חייבים בכבודו, שהוא עצמו מבזה ומשניא את עצמו ואת תורתו. וכבר דייקו בא"ת שדבריו מדוברים רק בנושא חליקת כבוד אליו, ולא בשאר דברים, ובודאי שאסור יהיה לבזותו (וידוע גודל האסור בביזוי ת"ח ועונשו הגדול וממילא חובת הזהירות בנושא). ובשו"ע נפסק ש:"תלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבצבור".

במצב שבו אותו אדם קיבל את עונשו כתב הרמב"ם בתשובה ובעקבותיו בשו"ת הרדב"ז: "תלמיד חכם שסרח והלקוהו, מאחר שלקה שוב אין לחסר דבר מכבודו". אנו מאמינים שאף לאדם גדול עלולה להיות נפילה, אלא שנפילה זו תוביל אותו לחזרה בתשובה ולשינוי דרכו, וכפי שכתב הבן איש חי, ובעקבותיו הגר"מ אליהו זצ"ל, שתשובה גדולה צריך הוא לעשות, אך אנו מאמינים שהתורה משפיעה על האדם קדושה ומגדת אותו, ואף אם נפל, ודאי שנפילה זו הייתה זמנית, ובודאי שחזר בתשובה על כך, תשובה גדולה ואמיתית.

ואף שנאמר ברמב"ם שאחר שלקה חוזר לתפקידו שהיה לו קודם לכן, כבר מקשה על כך החתם סופר שמצאנו שראש ישיבה שהורידוהו מגדלותו מחמת עבירה לא מחזירים אותו יותר לתפקידו ומסביר הרדב"ז בתשובה שהחילוק הוא בין דבר שבפרסיא, ובו יש חילול ה', לבין עבירה שעבר בצנעה. בעברה בפרהסיה יש חילול ה' וממילא במצב זה לא יוכל לחזור לתפקידו, שכן בעיני הבריות לעולם ישאר הכתם עליו, ואין הוא ראוי להיות מאלו שמובילים בעם ישראל וכדמות מופת, אך בדיין וכדומה, שאף שחטא, אם לא התפרסם הדבר, אלא רק התברר הדבר בבית דין, יכול יהיה לחזור לתפקידו. כיום כאשר התקשורת מחפשת את הדברים האלו, קשה יהיה שדבר זה לא יתפרסם ולכן נראה שלא יהיה הבדל בין תפקיד זה לאחר, אלא בפרסם הדבר בלבד.

בדורנו שזכינו לאריכות לראות רבים המאריכים ימים, ראינו גם תלמידי חכמים שבעת זיקנותם הגיעו למצב שבו שכחו את לימודם, שלא באשמתם, אלא בשל גילם המופלג או ממחלות שונות, במצב זה כבר נאמר בגמרא שאנו חייבים בכבודם שכן לוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

ביסדם של דברים חשוב תמיד שנזכור, שבניגוד לאותו פילוסוף שאמר שדעות אינן אמורות להוביל את חיי המידות, היהדות מלמדת אותנו שכל שיראתו קודמת לחכמתו, אז תורתו משתמרת, והגדלות התורנית שומה עליה להיות מופיעה מתוך כלי מתוקן של מידות מתוקנות ונקיות כפיים הראויה להוות דוגמא לעם ולעולם.