תיקון פירות שלו שאינם בשליטתו - חלק ב'

תיקון פירות שלו שאינם בשליטתו - חלק ב'

האם בעל הפירות יכול למנות את משגיח הכשרות להפריש תרו"מ גם בניגוד לדעתו של המחזיק בהם? ומה הדין אם המחזיק הוא גוי, שאינו בר שליחות, או יהודי שאין לו כל ענין בהפרשה? הה דין הפרשה מכוח אדם שהפירות שלו אך אינם ברשותו?

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ג'
  1. הפרשת חלה ע"י הבעל

דוגמא מפורשת יותר להפרשה ע"י הבעלים כאשר התבואה נמצאת בשליטה של אדם אחר, מצאנו בהפרשת חלה. האו"ז (חלה סי' רכה, השני) דן על חיוב האשה בהפרשת חלה, ומסיק שמצוות הפרשת החלה מוטלת על האשה דווקא. ומתוך כך כתב לגבי הבעל:

וחוששני לומר שלכתחילה לא משוי שליח להפריש חלה, הואיל ומצוות אשתו היא.

ומכאן משמע שהבעל מפריש חלה רק מכוח זה שהוא כשליח של אשתו, ולכן אינו יכול למנות שליח אחר לשם כך. דברי האו"ז לא הובאו להלכה ע"י הפוסקים. ולהיפך, בערוה"ש מפורש שגם הבעל יכול לעשות שליח להפרשת חלה.

לכאורה ניתן היה להוכיח מכאן שאדם יכול להפריש תרו"מ וחלה מתבואתו אף אם יצאה מרשותו. אך נראה שהפרשת חלה היא מקרה מיוחד. הקשר של האשה למצוה זו אינו נובע מזכות שיש לה בעיסתה מבחינה ממונית. אין כל ספק שהעיסה שייכת באופן מוחלט לבעלה של האשה. הקשר של האשה להפרשה נובע מכך שהאחריות להפרשה הוטלה עליה, וזוהי מצוה שלה. אך אין הדבר מפקיע שום דבר מזכות הממון של הבעל בעיסה, ולכן יכול הוא להפריש חלה גם בלי לבקש את רשותה של אשתו.

  1. אריס

נאמר בתוספתא (תרומות פ"א ה"ח):

אריס שתרם ובא בעה"ב ועיכב, אם עד שלא תרם עיכב - אין תרומתו תרומה. ואם משתרם עיכב - תרומתו תרומה, אבל אין רשאי להוציא מעשר וליתן ללוי... אלא על חלקו בלבד.

אוקימתות רבות נאמרו לתוספתא זו. אחת האוקימתות היא של מהר"י קורקוס (תרומות פ"ד ה"י) בפירושו הראשון:

ואע"ג דאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין מא ע"ב)... "אתם ולא אריסין" - אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בעל הבית, והכא בתורם על חלקו של עצמו. וכן סיימו בתוספתא: אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד.

כלומר, שמה שאמרה התוספתא שאריס אינו יכול להפריש תרו"מ אם בעל הבית מעכב - היינו כאשר הוא מתקן את חלקו שלו. ומדוע? כל זמן שבעל השדה לא נטל את חלקו - עדיין כל התבואה משועבדת לו. וכל זמן שתבואתו של האריס משועבדת לבעל השדה - אין האריס יכול להפריש ממנה תרו"מ. מאידך גיסא למדנו מדברי התוספתא, שכל זמן שבעל השדה אינו מביע התנגדות מפורשת - יכול האריס להפריש מחלקו ללא הפרעה.

אם דברי מהר"י קורקוס הם להלכה - תצא מכאן מסקנה חשובה למקרים בהם אדם מפריש תרו"מ מפירות המשועבדים לאדם אחר, והיא: שבעל הפירות יכול להפריש מהם רק כל זמן שהמשעבד אינו מתנגד לכך.

פירוש זה של מהר"י קורקוס הוא דעת יחיד. גם מהר"י קורקוס עצמו מביא פירוש אחר וכותב עליו שהוא הפירוש הנכון בדעת הרמב"ם. לפי הפירושים האחרים אין האריס מוגבל כאשר הוא רוצה להפריש תרו"מ מחלקו שלו בלבד. השאלה מתעוררת כאשר הוא רוצה להפריש גם מחלקו של בעל השדה. אך ייתכן מאד לומר שאף שדברי מהר"י קורקוס אינם מקובלים להלכה בדינו של אריס, יש לקבל אותם כהגדרה כללית לדינה של תבואה המשועבדת לאדם אחר.

אך נראה שאין ללמוד מכאן לנד"ד, שכן שיעבוד הוא לא שליטה מלאה, ואין לדמות סתם שיעבוד למשכנתא או שכירות (לעיל סעי' 2).

  1. בעל מניות

הדוגמא המעשית הקיצונית ביותר לאדם שיש לו תוצרת חקלאית שאינה בשליטתו היא בעל מניות בחברה העוסקת בגידולים חקלאיים. כיום ישנם שני סוגים עיקריים של בעלי מניות: האחד הוא בעל מניות שיש לו זכות הצבעה. אדם זה הוא שותף מסויים בניהול של החברה ובקבלת ההחלטות. השני הוא בעל מניות שיש לו זכות ממון בלבד ללא זכות הצבעה. לא כאן המקום לדון במעמדה ההלכתי של החברה בע"מ. רק נציין שבבתי הדין הרבניים מקובל כיום להגדיר אותה כשותפות גמורה. לכן בעלי המניות חייבים לדאוג לביעור החמץ של החברה בפסח. רק הסכמת הצדדים ומנהג המדינה גורמים לכך שבעל המניות לא יהיה ערב אישית מבחינה ממונית על פעולותיה ולא יוכל להתערב בכל החלטה של ההנהלה. מכל מקום, למעשה, מי שאין לו זכות הצבעה - אין לו שום שליטה על הנכסים.

יש לעיין א"כ, אם להשוות את בעל המניות הנ"ל לנגזל, שאינו יכול להפריש מן הפירות הנמצאים ברשות הגזלן (לעיל סעי' 1). ותחילה נדון בבעל מניות שאין לו זכות הצבעה.

מחד גיסא יש מקום לחלק בינו לבין הנגזל, ולומר שדווקא בנגזל, שהשליטה בנכסים נלקחה ממנו בכוח, והגזלן מחזיק בהם מכוח עצמו - אז אנו אומרים שאינו יכול להפריש. אבל בבעל מניות, שההנהלה מחזיקה את השליטה בנכסים מכוחו - יש לומר שיוכל להפריש. וכמו שמצאנו בפיקדון, שכל זמן שהשומר אינו כופר בפיקדון - יכול המפקיד להקדישו. מאידך גיסא יש מקום לדמות בכל זאת את המקרה הזה לנגזל, שמכיון שסוף סוף עתה אין בכוחו של הבעלים לקחת את השליטה בחזרה באופן מיידי (ואף אם הדבר אפשרי, הוא כרוך בתהליך ארוך, ועד אז הפירות לא יישארו) - אין לראות את ההנהלה כבאה מכוחו, ויש להכיר בכוח העצמאי שיש לה. אך אין מקום לדמות מקרה זה להלוואה, שכן מלוה להוצאה ניתנה, בעוד שכאן כל רכוש החברה הנמצא בעין הוא בבעלותם של בעלי המניות.

הדוגמא היותר קרובה לחברת מניות היא חפץ מושכר או ממושכן, שיש לאדם אחר זכות ממון בו. וכבר אמרנו19 שהקדשות וקונמות אינם תופסים כאשר הם פוגעים בזכויות ממון ובזכויות שימוש של הזולת. בחברת מניות, לא ההנהלה, שבאה מכוחו של בעל המניות, היא שמעכבת את שליטתו של בעל המניות על הפירות שברשות החברה. למנהלים אין זכויות שימוש בנכסי החברה אלא סמכויות ניהול. המעכבים בעלי הזכויות הם בעלי המניות האחרים, שאינם מסכימים לכך שאותו אדם יקח מיד את הפירות, תוך שיבוש סדרי המינהל התקין שנקבעו בעת ייסוד החברה. יתרה מזאת! אמנם ההלכה מגדירה את החברה בע"מ כשותפות, אבל ההלכה מכירה בהשלכות הממוניות של הגדרת החברה בע"מ כאישיות משפטית עצמאית. מכיון שכך, מוסכם בין בעלי המניות שאין לבעלים אלא זכות ממון לקבל רווחים ולא שום שליטה בנכסים. ויתור עקרוני ומוחלט זה על השליטה, קשה לומר שהוא משאיר בידי הבעלים זכות לבצע הפרשת תרומות ומעשרות.

לכן נראה שבעל מניות אינו יכול להפריש תרו"מ מן התוצרת החקלאית שברשות החברה.

לגבי בעל מניות שיש לו זכויות הצבעה, אמנם יש לו יותר שליטה על פעילות החברה, והיה מקום לדמות אותו לשותף, שמפריש (ראה מאמרנו: "הפרשה מכוח שליטה בנכסים", סעי' 2). אבל למעשה נראה שאף הוא לא יכול להפריש. הוא לא דומה לשותף העוסק ברכוש המשותף בצורה ישירה. מחזיק המניות מסר את סמכויות הניהול להנהלת החברה, ונדרש תהליך ארוך כדי להחליף את ההנהלה או לפרק את השותפות. ומכיון שיש להניח שהפירות לא יחזיקו מעמד עד לסיומו של התהליך, יוצא שלמעשה אין בכוחו של בעל המניות לקחת לרשותו הפרטית את אותם פירות. וא"כ דינו כנגזל.

  1. מסירה לסיטונאי ולבית אריזה

אם ננקוט שבעל מניות אינו יכול להפריש, יש מקום לדון, מהי ההגדרה של "אינו ברשותו" לענין זה? מה יהיה הדין במי שמסר את פירותיו לסיטונאי על מנת שימכור אותם, ובכך הפקיע את זכותו למכרם בעצמו? ומה דינו של המוסר את תוצרתו לבית אריזה והטיל עליו אחריות מלאה לשמירת התוצרת ואף לאונסין. האם הוא מוסמך להרשות למשגיח להפריש ממנה תרו"מ לאחר שכבר יצאה מרשותו?

גם מקרה זה דומה לשכירות ולמשכון. הסיטונאי או בית האריזה אינם פקידים בעלמא. הם בעלי זכויות. יש להם זכות להרויח את חלק ה"קומיסיון" באותם פירות. יש להם גם את הזכות לבחור קונה שישלם מחיר גבוה יותר מאחרים או שיספק להם רווח צדדי אחר ע"י אותה עיסקה. א"כ, המעמד של הסיטונאי או של בעל בית האריזה אינו מעמד של שומר שכר אלא של שוכר. כל פעולה המפקיעה מהם זכויות - סותרת את חוזה השכירות, ותוקפה של כל הפרשה תלוי בקפידא שלהם.

לפי ההגדרה הזאת יוצא שיש להבחין בין מקרים שונים: הפרשת תרומה מן ה"בררה" או הפרשת מעשר ראשון ומעשר עני בספק טבל - אין לה משמעות קניינית למעשה. אם אכן כך הם הדברים - אין מניעה שהבעלים יפרישו. דוגמא לכך היא הלכה בדיני נדרים: אדם שיש לו מרחץ מושכר בעיר - רשאי לאסור בנדר על אדם שלישי להשתמש במרחץ. הדבר תלוי רק בדעתו של המדיר. אם התכוון לכלול גם את המרחץ בין נכסיו - הנדר מועיל למרות שהוא מושכר לאחר. וזאת משום שאין בכך משום פגיעה בזכויות הממון של השוכר, ששכר את המרחץ רק לשימושו האישי.

ניתן לכאורה לחלק בין המקרים ולומר שסוף סוף כל פעולת הפרשה היא הקנאה לשבט, ולכן הבעלים מקפידים על כך. ואף בספק טבל, שאין בו חובת נתינה - יש לפחות ספק קנין, שדינו תלוי בכל דיני תפיסה בספיקות ממון. אך נראה שיש להקל בכל זאת. אמנם באופן תיאורטי יש כאן פגיעה בזכויותיו של המחזיק, אבל מכיון שאין לכך משמעות מעשית - אין סיבה להניח שהמחזיק יתנגד להפרשה. הרי הדבר דומה למה שהבאנו בשם מהר"י קורקוס (לעיל סעי' 5) בדינו של אריס המפריש מן החלק המשועבד לבעל השדה. ושם ראינו שכל זמן שאין לפחות אומדנא ברורה שבעל השדה מתנגד להפרשה - אין השיעבוד מפקיע את זכותו של האריס להפריש תרו"מ מן התבואה שלו. לכן נראה שהבעלים יכולים לבצע את כל אותן הפרשות שאינן פוגעות למעשה במי שמחזיק בפירות.

ולפי מה שכתבנו, מסתבר שהוא הדין כאשר מדובר בטבל ודאי, אם יש הסכם הלוואה בין המפריש לבין הלוי והעני, המשאיר את המעשרות ברשות הסיטונאי ומאפשר את המשך המסחר והפקת הרווחים, הן להלכה והן למעשה. לכך בוודאי אין הסיטונאי מתנגד. ואף יתכן שתועיל הפרשת מעשר ראשון ועני בטבל ודאי, כאשר מוסכם בין הבעלים לבין המשווק שברצונם לגזול אותם מן הלוי והעני. וגם זאת - משום שאין וודאות שהמשווק יתנגד להפרשה כזאת.

מאידך גיסא, אם הבעלים שולחים אדם לקחת פירות טובים ולהפריש אותם כתרומה - הדבר מנוגד בעליל לזכויות שנמסרו לסיטונאי או לבעל בית האריזה, והפרשה כזאת באמת לא תועיל כלל.

סיכום: הפרשת תרו"מ ע"י הבעלים כשאינם שולטים בנכסים

מן הדוגמאות שהבאנו עולה שהדעה היותר מסתברת היא האומרת שאדם אינו יכול להפריש תרו"מ מנכסים שיצאו משליטתו, וכפי שמצאנו בנגזל. ונראה שהוא הדין לבעל מניות, בעיקר זה שאין לו זכות הצבעה. במצבים גבוליים יותר, כגון: פירות שנמסרו למשווק (סיטונאי או בית אריזה) - ניתן להקל רק בשעת הדחק.

לעומת זאת, מנהל עסקים פרטי, אין לו שום זכות ממון. הוא קיבל סמכויות לטיפול, ובעל הבית יכול להתערב בכל עת בשיקול דעתו ולהחזיר את הפירות לשליטתו הישירה. כאן מסתבר שהמנהל אינו אלא כשומר שכר, שאינו מעכב כלל את יכולת הבעלים להפריש תרו"מ מן הפירות.

 

 למעבר לחלק א'