חילול מעשר שני - חילול פירות שביעית

חילול מעשר שני - חילול פירות שביעית

המאמר שלפנינו עוסק בפדיון מעשר שני וחילול פירות שביעית

הרה"ג אברהם אלקנה כהנא שפירא שליט"א | אייר-סיוון תשס"ה

 

פרק א'

א. במס' סנהדרין (יד ע"ב) "יין של מע"ש שהקרים וכן פירות שהרקיבו ופת שעיפשה, נפדים בשלשה ששמין אותם". פרש"י שהקרים, שהחמיץ, וכן ההסבר  בר"ח. משמע שמיירי גם באופן  שאינו נקרא כבר יין אלא חומץ. וכפי שמצינו כן בברכות (מ ע"ב) דעל חמרא דאקרים אין מברכין פרי הגפן אלא שהכל . (וכיו"ב בע"ז ל ע"א) אמר רבא האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ומשום יין נסך. ופירש"י דאקרים. החמיץ ולא חומץ הגון. נראה דכוונתו למ"ש בב"ב (צו ע"א) דגם לאחר שלשה ימים ראשונים, שאז כבר גם טעמו חומץ, עדיין אין הוא חזק יותר מדאי עד שלושה, שיעברו עוד שלשה ימים נוספים, כמבואר שם ברשב"ם (ד"ה כגון דאשתכח סיפתקא), ולאחר ג' ימים הנוספים משנעשה חומץ הוא נקרא חומץ הגון (וכ"נ מפירוש הר"י מלוניל לע"ז ד"י), וא"כ פקע מעליו שם פרי ואעפי"כ יש לו פדיה וכמשיתב"ל.

ולכאורה צ"ב, כיון דשם פרי פקע ממנו שוב יפקע קדושת מע"ש. דהרי לכאורה זהו הטעם דאין עושין פרי משקין חוץ משמן ויין, משום דמבטלין מהן תורת פרי, וממילא בטל דין מע"ש, וא"כ ה"נ הכא כשבטל שם פרי הרי בטל ממילא דין מע"ש, ואיך יש בו דין פדיון. ובפשטות יין שהקרים והחמיץ לגמרי, גרע ממימי פרי שנסחט.

אמנם הר"מ בפירוש המשנה למע"ש (פ"ב מ"ב) פירש משנה זו דהיינו התחיל להחמיץ (וכ"כ בהל' מע"ש פ"ד ה"כ). משמע לכאורה, שכונתו שרק היכא שריחו חומץ אבל טעמו עדיין יין, שבכה"ג קימל"ן כר' יוחנן שהוי יין, רק אז ניתן לפדותו. אולם גם אם נפרש כן עדיין צ"ב אליבא דר' יהודה דגם בריחו חומץ וטעמו יין הוי חומץ וברכתו שהכל, א"כ המשנה המובאת בסנהדרין מיירי בשאין עליו שם פרי. ואין לומר שמיירי באופן שריחו יין וטעמו חומץ שאליבא דר' יהודה שאזלינן בתר ריחא  לכאורה דינו כיין, דאופן זה לא משכחת לה, כמוש"כ התוס' (בב"ב צו ע"א, ד"ה הבודק) וכן נקט בהגר"א (או"ח סי' ער"ב). אמנם הר"מ (הל' שבת פכ"ט הט"ו) כתב שיש יין שטעמו חומץ וריחו יין, וכ"ה בטור וברמ"א (סי' ער"ב). א"כ לר' יהודה ניתן לפרש המשנה באופן זה שטעמו חומץ וריחו יין. אולם מסתבר שבאופן זה גם לר' יהודה אינו נקרא יין ומברכין עליו שהכל, כי עיקר גדר  הפרי הוא בטעמו, ור' יהודה בא להחמיר שאפילו בריחו חומץ מברכין עליו שהכל, ואין עליו שם פרי. ואעפי"כ ניתן לפדותו וכמשיתב"ל.

ב. אשר ע"כ נראה, שגם במשקין מפרי של מע"ש, אע"ג דקדושת מע"ש בטלה מעליהן כיון דאין עליהן תורת פרי, ומאחר שאסור לבטל קדושת מע"ש לכן אסור לעשות מפרי משקה, אבל כיון דהם מאכל ראוי, יש עליהן דין יוצא מפירות ואסורין בכל איסורי מע"ש. עיין באמרי ברוך או"ח (סי' סא ענף ב' וג') שיש מקום לומר בדעת הר"מ שס"ל שכל משקים הנסחטים מכל האיסורין אסורים מה"ת כדין היוצא מן הטמא, וגם באיסור עשה כשביעית י"ל כן עיי"ש. וא"כ הו"ה במע"ש. לכן גם להם יש פדיון, ואפילו אם נימא שהיוצא מפרי מע"ש יש בו רק איסורים ולא מצות אכילה, מ"מ י"ל שגם לאיסורי מע"ש יש פדיון. ועי' בביאור הגר"א (מע"ש פ"א ה"א) שאם חילל מע"ש על מעות שהן יין נסך, חל החילול אע"פ שהמעות אסורים בהנאה. א"כ מצינו שיש חילול מע"ש גם שלא תוכל להתקיים כלל מצות אכילה בירושלים, וצ"ע. (אמנם עי' בר"ש, רפ"ב דמע"ש, לגבי טעם כעיקר דמע"ש, שאין לו פדיון משום שאינו בעין, ויל"פ שאין בו חיוב אכילה בירושלים אלא רק איסור לאכלו בחוץ ולכן אין בו פדיון, ועיין באבנ"מ בשו"ת ס"ז, וצ"ע.) וממילא יש לנו הכרח דאף מה דאסור משום יוצא, נמי יש בו דין פדיון, והוא הדין ליין שהקרים, שלא גרע מיוצא ממע"ש.

ג. ויסוד כזה נראה לי שהוא הביאור במ"ש הר"מ (פי"א מתרומות הל"ב) דאם עשה מפירות משקין פטור מחומש אבל לוקה מכת מרדות. לכאורה הביאור, דאע"ג דבטלה קדושת תרומה, מ"מ הוי תרומה דרבנן ולוקה כשאר איסורי דרבנן. אבל א"כ קשה ליחייב חומש מדרבנן. ועוד, דמבואר בר"מ ובראב"ד דאפילו מקרן פטור אם אכל קודם שהגיע ליד כהן, ואמאי, מאי שנא משאר תרומה דרבנן. וע"כ דבאמת אין על זה כלל שם של תרומה, וא"כ קשה אמאי לוקה  עליו מכת מרדות. ע"כ נראה כמוש"נ, דאם כי תרומה לא הוי אבל יוצא מתרומה  הוי, והר"מ פסק דעל יוצא אינו לוקה.

ד. אמנם לגבי יין שהקרים י"ל שלא משום יוצא יש בו דין מע"ש, אלא משום דין פדיון, דהוי כפדוי על יין שהקרים. דכיון שיכול לפדות עליו כ"ש שלא פקע שם מע"ש שהיה בו עצמו. והנה לדעת הר"מ אפילו לכתחילה פודים פרי של מע"ש על פרי אחר שהוא ממינו ובדיעבד גם על שאינו מינו, וכאן אפילו אם נניח שהיין שהקרים הוי כאינו מינו, הוי כנפדה כבר, ולגבי חומש מבואר בערה"ש העתיד שגם בפרי על פרי אין חומש. ויתכן שגם לאחר שהקרים הוא חשוב מינו שהרי קיימ"ל כרבנן שתורמים מחומץ על יין. וכן פת שעיפשה צורתה ופירות שהרקיבו והם עדיין ראויים לאכילה, נקראים מינם של הפת והפירות. והכא שפודה פרי מע"ש על פרי יכול לחזור ולפדות, ואי"ז כפרי שנקנה בכסף מע"ש שאין פודים אותו. וכמוש"כ המקדש דוד (בסי' נח אות ב), ולכן יכול לפדות היין שהקרים. אבל זה קשה, דא"כ לא פקעה קדושת מע"ש, ואמאי אין משנין שאר פירות למשקין. ואע"פ שהוא כבא לפדות הפרי על פרי אחר, הרי כ"כ לעיל שיש סברא לומר שהוי כמינו, שמותר לכתחילה לדעת הר"מ, וע"כ דקדושה פקעה רק דין יוצא יש עליהן.

ה. אולם מסברא יש מקום לומר שדבר שנאסר משום יוצא לא יפקע ע"י פדיון, דרק מה שחל ע"י מעשה בני אדם יפדה אבל איסור יוצא הוא איסור מיוחד לעצמו, דכל היוצא מהאסור אסור, לכן אפילו שהאיסור עצמו נפקע בפדיון אבל היוצא לא (ובקדשים י"ל שעצם דין קדושה נפדה).

וכזה יש בירושלמי ע"ז (פ"ד ה"א) דבעי אם ע"ז נשתברה מאליה, דלא בטלה, אם יכול לבטלה עתה כשנשברה, והספק הוא שעתה אין על זה שם ע"ז כיון שנשתברה אלא רק לדין איסורין דע"ז - אע"ג דנשתנה והוי פנים חדשות אבל נשאר באיסורו - אבל שם אליל אין עתה עליו, ודין ביטול הוא רק בדבר שיש עליו שם ע"ז ולא בדבר שיש בו רק איסור ע"ז.

וכן נראה לי פשוט דבחליפין ע"ז לא שייך דין ביטול, שהרי הוא אינו ע"ז כל עיקר ואין מה לבטל, ורק דחל עליו איסוה"נ כע"ז, אבל על איסוה"נ לחוד של ע"ז אין דין ההיתר של ע"ז ע"י ביטול.

ול"ד לדין דחליפי חליפין נמי אסורים, ולכאורה מוכח מכך שגם לחליפין יש שם ע"ז ולכן הם אוסרים חליפין שלהם, וא"כ ה"נ לגבי דין ביטול, לכאורה הוא צריך להיות נוהג גם בחליפי ע"ז. אבל לא דמי, דדין דחליפין אסורים אם כי גם הוא מיוחד רק בע"ז, אבל זה שייך רק לאיסור של ע"ז, דכל מה שאסור להנות ממנו גופא משום שם ע"ז, אסור גם להנות ממה שזה גורם שיבוא לידו, ופשוט, אבל דין ביטול הוא רק במה שיש עליו שם ע"ז (וכ"כ בזה ביישוב קושיית התוס' בפסחים כ"ז ע"ב ד"ה חוץ וכן ראיה מהספרי).

ו. ומה שיין והקרים יש בו דין פדיון, אי"ז משום שדינו כיוצא, אלא דלא גרע מפדיון על יין שהקרים כמושכ"ל. ומה שהקשיתי ע"ז לעיל דא"כ אמאי אין סוחטין שאר פירות מע"ש, כבר כתבתי במקום אחר שבמעשר שני ישנן ב' קדושות, א' קדושת  הפרשה משום עצם מתנות שבקרקע כמעשר ראשון ומעשר עני, שכל אחד יש לו דינים מיוחדים ואינם קדושים כלל, וקדושת הפרשה זו מחייבת אכילה בירושלים. מלבד קדושת הפרשה ישנה קדושת אכילה, שחלה מאז שמגיעים הפירות לירושלים, והוי כדין קלטוהו מחיצות שמצינו בקדשי במה קטנה שנכנסו לבמה גדולה, ומכח קדושה זו חל הלאו שלא לאכול חוץ מחומה, וקדושת הפרשה היא רק במע"ש שהפריש ואינו בלקוח, אלא דאם אינו יכול שאתו התירה התורה לפדות ולהפקיע אבל בל"ז אסור, ולהכי אין משנין. ולפי"ז בפרי שני שהוא כלקוח באמת משנין. וביארתי שם  עמ"ש בזבחים (קיט ע"א) אמרינן דבימי נוב וגבעון מע"ש נאכל בכל ערי ישראל, ונ' דלא היה לאו דלא תוכל לאכול בשעריך שהרי נאכל בכ"מ, וכמ"כ לא היה למע"ש פדיון, של"ש כי ירחק ממך הדרך. ונראה לפימ"ש דמשום קדושת אכילה שדומה לקדשים, כיון שמעשר בהמה לא נהג כמש"ש בזבחים, דמתניתין אליבא דר"ש, גם למע"ש לא היה דין זה, אבל משום קדושת הפרשה לחוד נמי איכא מצוה דאכילה כמ"ש בקרא, ודין זה לא בטל גם בנוב וגבעון.

ז. והנה לגבי יוצא משביעית, אם האיסור של מי פירות הוא רק משום יוצא, כנ"ל אות ב', הרי  (פ"ג ממ"א ה"א וה"ב) מבואר דלכך היוצא מאדם אינו נאסר, משום דרק היוצא מאיסור לאו מהמינים האסורים נאסר ולא היוצא מאיסור עשה, והרי איסורין דשביעית אינן רק עשה, וא"כ היוצא משביעית לא יאסר. ובאמת כך כתב הפר"ח (סי' פא ס"ק ג). וי"ל שרק באדם שאיסורו מכח איסורי מינים האסורים, כי הוא בכלל בעלי חיים "נפש חיה", ע"ז כתב הר"מ שבמין שיש בו רק איסור עשה אין דין יוצא.

עוד נראה דכ"ז רק באיסורין שאינן תופשין דמיהן אבל באיסור  שגם דמיו נתפשין כמותו ונאסר, היוצא נמי נאסר משום דין יוצא.

 (צ"ע בערלה למ"ד שאם נטע גרעין אסור אם ביוצא נמי אסורה הקליפה או לא.)

ח. עכ"פ לגבי יין שהקרים י"ל שגם כשטעמו חומץ פודין אותו, וכמש"נ מרש"י ור"ח. והסברא בכך הוא משום דהוי כפדוי על החומץ או דהוי כיוצא מאיסורי מע"ש. גם מש"כ הר"מ שיין שהתחיל להחמיץ פודים אותו בשלשה, יל"פ שבא למעט היכא שעברו ג' ימים מאז שנעשה גם טעמו חומץ, שאז חומצו חזק יותר מדאי (כמו"ש בב"ב צ"ו ע"א, המוב"ל באות א'), או משעה שמעלה אבעבועות שאינו ראוי כלל לשתיה (עי' מג"א סי' כד). או שיש זמן אחר שיקרא חומץ גמור. וכך מצינו במש"כ הר"מ (הל' רוצח פי"א ה"ז) לגבי משקין האסורין משום גילוי שבכללם היין, "אפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ". ופירש בפרי חדש (יו"ד סי' קטז) שהר"מ פוסק כנהרדעא, שגם לאחר ג' ימים מזמן שהתחיל להקרים יש איסור גילוי, אבל כ"ז רק עד שיהא חומץ גמור. א"כ מצינו שלשון "התחיל להשתנות טעמו לחומץ" כולל גם את הזמן שלאחר שלשה ימים משהתחיל להקרים. ונראה  שהפר"ח מדייק כן משינוי הלשון בר"מ, שבהל' מאכ"א (פי"א ה"ט) לגבי יי"נ כתב הר"מ: "יין שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה אם נגע בו נאסר", וכאן לגבי גילוי לא הוסיף שאפשר שישתה, אע"פ שמקור הדין בשתי ההלכות שוה,  מהסוגיא דע"ז, ד"ל. ומכך מסיק הפר"ח, שהר"מ פוסק כנהרדעא, שלגבי יין נסך רק בג' ימים ראשונים שאז רק ריחו חומץ, וביין גרוע יש בו כבר קצת טעם חומץ כמש"כ הר"ן (ב"ב צו ע"א), אבל עדיין שותים אותו בתורת יין – רק אז נאסר משום גילוי. אבל לגבי גילוי גם לאחר ג' ימים שאז גם טעמו חומץ לגמרי, ואין שותים אותו בתורת יין, גם אז הוא נאסר בגילוי – משום דלפעמים הנחש שותה ממנו כשיטת נהרדעא. וכ"ז עד שלא החמיץ לגמרי כנ"ל. וכך יל"פ גם במש"כ הר"מ (הל' מע"ש) שיין שהתחיל להחמיץ נפדה בשלשה לקוחות, שמיירי גם לאחר ג' ימים, שאז גם טעמו חומץ, ומ"מ הוא נקרא עדיין התחיל להחמיץ.

ט. ויל"ע בדברי הר"מ שלגבי יין נסך לא הזכיר את הזמן שמוזכר בגמ', עד שלשה ימים נאסר כיין, אלא נקט רק "יין שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה". וכן בדין גילוי נקט רק "התחיל טעמו להשתנות לחומץ" שהכוונה לפי דברי הלח"מ לשלשה ימים שאמר רבא. וביאר שם הלח"מ שלא נקט הר"מ שלשה ימים, משום שאין אנו בקיאים בחומץ בזמן הזה. ואילו (בהל' תרומות פ"ה הכ"ד) בדין הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים עד שתעשה כולה תרומה ולאח"כ מצאה חומץ, נקט שמעת שבדקה תחילה עד שלשה  ימים ודאי יין וכו' מכאן ואילך ספק. ובפשטות ההבדל הוא שכאן בתרומה נקט שלשה ימים לחומרא, שמאז ואילך מתחיל ספק שמא כבר החמיצה, ואילו לגבי יי"נ וגילוי, שהנפק"מ לשעת החימוץ היא לקולא אזלינן לחומרא, להמשיך זמן הספק עד שודאי לנו שהוא חומץ גמור. עוד יתכן ששיעור זה של שלשה ימים הוא בפירות א"י ובבל ובאקלימם, ולכן לגבי תרומה שמיירי בא"י נקט הר"מ את לשון הברייתא בתרומות פ"ד, אבל לגבי יין נסך וגילוי  שמיירי הר"מ בכל הארצות, אי אפשר לנקוט השיעור המוזכר בגמ' אלא צריך לשער החמיצות בכל מדינה כמות שהיא.

י. הנה הר"מ (הל' מע"ש פ"ג הי"א) כתב שאין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח, אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה ממנו קדושה. והנה מלשון "שאין מכריחין" נראה לכאורה שרק לזה, שיהא מצוה באכילה אף שאינו יכול לסבול, פקעה קדושתו, אבל אם פדה נתפס בפדיון ולא הוי כחולין ממש. וא"כ יש מקום לפרש דיין והקרים מיירי אפילו כשנפסד מאכילת אדם לגמרי, ואין מברכין עליו גם שהכל, ומ"מ הוא ראוי עדיין לפדיון.

אכן אם נפרש כן צ"ב, דלפי"ז היתה צריכה להיות מצוה לפדות. עוד צ"ב, אם משום זה, שאין מחייבין אותו לאכול, נקט הר"מ שפקעה  קדושתו, אמאי צריך כלל לומר שפקעה  קדושתו, הרי בכל אוכל שהוי אכילה גסה אין זה אוכל, ואכילת פת שאינה ראויה לאדם היא אכילה גסה לכה"פ. וגם מהירושלמי (מע"ש פ"ב הל"א) נראה לא כן,  שהרי אמרו ששמן שנסרח ודאי דאין בו קדושה לגבי סיכה אע"פ שהוא ראוי לסיכה, א"כ מכ"ש שאין דיני קדושת מע"ש באוכל שאינו ראוי כלל לאדם. ויש לדון גם מצד שאין פודין מע"ש להאכילו לכלבים כמוש"כ הר"מ בפיה"מ למע"ש (פ"ג מי"א). (ועיין מש"כ במנחת אברהם ח"ג עמ' קל"ז).

ומה שנקט הר"מ רק שאין מכריחין אותו לאכול וכו', יל"פ שלגבי הנאה של כילוי עדיין הם בקדושתם. (ועיין במאירי ב"מ, ל"ח ע"א ד"ה דברים אלו, שנקט ששמן של תרומה שהבאיש עד  שאינו ראוי לסיכת אדם אלא לסיכת עורות, הוא עדיין בקדושתו ואסור לסוך בו עורות, ועיי"ש במלחמות ובריטב"א.) אבל פדיון אין במאכל שנפסד מאכילת אדם. ורק היכא שעדיין שם אוכל עליו יש לדון אם הוא בר פדיון. וכ"נ ממש"כ הר"מ שיין שהתחיל להחמיץ נפדה בג' לקוחות, משמע שלפחות כשהוא חומץ גמור ואינו ראוי לשתיה אין לו פדיה. ואולי אפילו כשאין בו כבר טעם יין אין לו פדיון וכמושכ"ל.

 

 

פרק ב'

א. בירושלמי (פאה פ"ז ה"ז): "הנוטע כרם להקדש כו' וחייב בשביעית. ר"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לד' דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו. רב חייא בר אבא בעי קומי רבי מנא, לאוכלו בלא פדיון אי אפשר, שאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון. לפדותו ולאוכלו נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית, א"ל הגזבר מחליפו ביד אחר" (וכ"ה בירושלמי פסחים פ"ד ה"ט). ומפרש שם הקה"ע: "לפדותו ולאכלו נמי אי אפשר דהא הדמים ניתנים לבדק הבית, והגזבר לוקח בו כלים לצורך בדק הבית, וה"ז כלוקח קרדום מפירות שביעית, והרי צריך שגם מדמי שביעית יגיעו להאכל בקדושת שביעית", עכ"ד. וצ"ב למה נקט הירושלמי שהוי כלוקח קרדום מדמי שביעית, דהיינו איסור הלקיחה, לקחת דבר שאינו לצורך אכילה, הרי בלא"ה אין תועלת להקדש בקניה כזו, מאחר שהכלים שקונה הגזבר חלה עליהם קדושת שביעית ואסור להפסידם בהשתמשות שמפחיתה אותם ומאבדת את שוויים, וגם יצטרך לאבדם בעת הביעור, א"כ למה לא נקט הירושלמי שאין תועלת להקדש מפדיית פירות שביעית על כל כלים לבד"ה. (ועיי' בחזו"א שביעית ס"י אות ט"ו).

ב. ונראה דאף דהקדש נתרבה לחיוב שביעית מקרא דלד', היינו דוקא הפירות גופא אבל דמי שביעית לא, דזהו חיוב אחר, דנ"ל דכל מה שהדמים נתפשין היינו איסור חדש דרבתה התורה, וי"ל שאיסור חדש זה הוא רק בפירות שבהם מיירי עיקר הפרשה דשביעית, דהיינו פירות חולין,  אבל מה שהתרבה מלד', דהיינו פירות הקדש, אין דמיהם נתפשים בקדושת שביעית אלא  רק בקדושת הקדש.

ג. כעי"ז יש לבאר במה שתמהתי בסנהדרין (קיא ע"ב) דבעיר הנדחת קדשין יפדו, ומבואר בר"מ (הל' ע"ז פ"ד ה"ג) דאחר פדיה ישרפו, וכ"ה במכילתא (עמ' 68), והרמ"ה שם תמה על שיטה זו דאם ישרפו אחר פדיון א"כ משתכח דמעיקרא חל איסור הנאה עלייהו, וא"כ היכי אלימי למיתפס פדיון. וצ"ל דשיטת המכילתא דמ"מ אפשר לפדות הקדש אע"פ שהוא אסור בהנאה. אולם צ"ב דהרי מפורש בתוספתא קידושין (פ"ד הל"ח) דעיה"נ תופשת דמיה כמו ע"ז דמקרא חדא ילפי לאיסורם, וא"כ מה יועיל שיפדו, הרי הדמים יתפשו באיסור. ונראה דרק מה שנאסר באיסור עיה"נ נתפס גם על הקדש, אבל איסור שמכח התפשה לא נתפש בהקדש, ולהאריך אכ"מ.

ד. וי"ל עוד דהרי ידעינן דשביעית תופשת דמיה מדנקראת קודש והוי כהקדש וי"ל שכשהפירות שביעית הם של הקדש הם תופשים עיקר ההקדש. ולהכי ברור לירושלמי דאין הדמים נתפשים בקדושת שביעית, אלא דתמה דהרי עכ"פ אסור למכור פירות שביעית בחפץ שאינו ראוי לאכילה. וזהו דמקשה דהרי עכ"פ הגזבר מחליף קרדום בדמי שביעית, ומתרץ דהגזבר מחליף הכרם בכרם אחר  כפי' הפנ"מ בפאה.