הפרשת תרו"מ מעגבניות "שרי" על עגבניות

הפרשת תרו"מ מעגבניות "שרי" על עגבניות

האם ניתן להפריש תרו"מ מעגבניות "שרי" על עגבניות רגילות?

הרב אהוד אחיטוב | אלול תשס"ב-תשרי תשס"ג

 

במשנה (פ"ב מ"ד) נאמר ש"אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה". בהמשך מבארת המשנה (שם מ"ו) שהגדרת "מין על שאינו מינו" נקבעת עפ"י דיני כלאים, וכלשונה: "זה הכלל כל שהוא כלאים בחברו לא יתרום מזה על זה", וכן פסק הרמב"ם (תרומות פ"ה ה"ג). לאור זאת יש לברר תחילה מהי הגדרת "מינו" ו"שאינו מינו" בדיני כלאים.

בירושלמי (פ"א ה"ד) הובאו שלושה סימנים לדבר: דמיון בעלים, דמיון בפרי, ודמיון בטעם.

הרמב"ם והר"ש נחלקו בביאור הירושלמי (שם): לרמב"ם(פיהמ"ש פ"א מ"ה, הל' כלאים פ"ג ה"ו),אם קיים דמיון בין הזנים, אפילו באחד משני הסימנים החיצוניים (עלים או פרי), הם אינם נחשבים כלאים זה בזה, ובתנאי שהטעם אינו שונה מאוד[1].

לעומת זאת הר"ש(כלאים פ"א מ"ה)סובר שרק כאשר יש דמיון בכל שלושת הסימנים הנ"ל, הם מותרים זה בזה.

האחרונים פסקו כדעת הרמב"ם אך נחלקו בדבריו:

דעה אחת סוברת שטעם הפרי, מגדיר את המין, ולכך כאשר יש דמיון חיצוני בעלים או בפירות והטעם הבסיסי דומה, יש בכך ראיה מוכחת שהם מאותו המין. כן כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל (ארץ חמדה ח"ב מהדורת תשנט עמ' מא) וכך נראה מדברי התפא"י (כלאים פ"א אות לד), ושו"ת נאות דשא (סי' יב). היוצא מדבריהם שמותר לזרוע או להרכיב רק שני זנים של מין אחד, אשר נקבע עפ"י הטעם בצירוף דמיון באחד מהסממנים החיצוניים.

לעומת זאת לדעת המשכנ"י (סי' סט ד"ה ומ"ש הלבושי שרד), צפנת פענח (כלאים פ"ג ה"א), משפט כהן (סי' כה) והחזו"א (כלאים סי' ג) אף אחד מג' הסימנים הנ"ל אינו קובע את הגדרת המין. יתכן לדעתם מצב בו הרמב"ם (פ"ג ה"ו) התיר להרכיב אפילו שני מינים שונים הדומים אחד לשני, כיון שלדעתו בכלאים הולכים אחר מראית העין ולא אחר המין הטבעי[2]. כשמראית העין נקבעת עפ"י שלושת הסימנים הנ"ל.

השאלה היא כיצד יש להתייחס לשני זנים שמצד אחד קיים ביניהם הבדל טבעי בגודל הפרי כמו במקרה שלנו, עד כדי כך שעגבניית ה"שרי" דומה לפרי הדובדבן. מאידך הם דומים אחד לשני בכל שלושת הסימנים שהוזכרו לעיל?

הלבושי שרד (יו"ד סי' רצה סעי' ו) כתב שזנים של פירות גדולים או קטנים נחשבים כמין אחד לענין כלאים. וכך כתב גם ערוה"ש (יו"ד סי' רצה סעי' טו).

לפי זה נראה שגם לדעת הר"ש (פ"ה מ"ה) ה"שרי" והעגבניה אינם כלאים זה בזה כיוון שהם דומים אחד לשני בכל שלושת הסימנים: בפרי בעלים ובטעם.

אמנם כתב הרמ"א (יו"ד סי' רצה סעי' ה) עפ"י דברי הסמ"ג (ל"ת רעט) ש"הואיל ואין רוב העולם מכירין רוב המינין, טוב ליזהר מכולן".  אך כפי הנראה מתשובות האחרונים שדנו להלכה ולמעשה בהגדרות המינים משמע שלא חשו לדבריו. במיוחד לא במקרים כמו ה"שרי" והעגבניה, שרוב העולם מבחינים ביניהם ומבינים שהם אינם שני מינים.

מתוך כך יש לדון מהו מעמדם של ה"שרי" והעגבניה לגבי תרו"מ.

בירושלמי (תרומות פ"ב ה"ד) משמע שההשוואה בין כלאים לתרו"מ היא בין לחומרא בין לקולא, ולכן כל זן של פרי שאינו כלאים בחבירו, מותר להפריש תרו"מ מאחד על השני, וכן פסקו הרמב"ם (תרומות פ"ה ה"ג), השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' נג), שנו"א (תרומות פ"ב מ"ד) וערוה"ש (זרעים סי' סו סעי' ו). החכמת אדם (שער מצוות הארץ פ"ד אות ד ובבינת אדם שם ס"ק א) פסק אף הוא כמותם אלא שכתב שראוי לבני חו"ל שלא להפריש מתאנים שחורות על תאנים לבנות[3]. לעומת זאת לדעת הצפנת פענח (כלאים פ"ג ה"א) ההשוואה של המשנה (תרומות פ"ב מ"ו) היא רק לחומרא. כלומר, שני מינים שהם כלאים זב"ז ודאי שאין להפריש תרו"מ מאחד על חבירו, אך אין זאת אומרת שכל המינים שאינם כלאים זה בזה, ניתן להפריש מהם תרו"מ מאחד על השני[4]. טעם החילוק נובע מכך שבכלאים הולכים אחר מראית העין כשיטת הרמב"ם (כלאים פ"ג ה"א-ה"ו), ולפיכך, ניתן באופן עקרוני להרכיב שני מינים שונים בטבעם, הדומים זה לזה רק מבחינה חיצונית. לעומת זאת בתרו"מ לא מראית העין קובעת אלא הגדרת המין הטבעי קובעת. משום כך ניתן להפריש רק משני זנים השייכים לאותו מין באופן טבעי, ולא משני מינים הדומים זה לזה בדמיון חיצוני.

בנידון של ה"שרי" והעגבניה נראה פשוט שלכו"ע קיימת השוואה מכלאים לתרו"מ, כיוון שלאור מה שהתבאר לעיל הם דומים זה לזה לא רק במראה החיצוני אלא הם כמין אחד בטבעם, ואף בצבעם הם דומים.

 

מסקנה:

 

עגבניות רגילות ועגבניות "שרי" נחשבות כמין אחד לענין כלאים, וכמו כן ניתן להפריש תרו"מ מזן אחד על מנת לפטור את הזן השני.



[1] לדעת המשפטי עוזיאל (ח"א סי' כד) לימון חמוץ ולימון מתוק נחשבים כטעמים רחוקים, לעומת זאת לדעת הארץ חמדה (ח"ב מהדורת תשנט עמ' מב-מג) הדבר נחשב כשני גוונים של אותו טעם.

[2] לעומת זאת בשיטת הר"ש (שם) הבינו כולם שאינו מתיר שני מינים בשל דמיון במראית העין. יש לציין שאמנם מלשון הר"ש (פ"א מ"ג) משמע שמסתמך לקולא עפ"י סימן אחד בלבד, ויש כמה יישובים לסתירה זו. ואכמ"ל.

[3] עיי"ש מה טעם שחילק בין א"י לחו"ל בנידון זה. ועי' עוד בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ו), שו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כב אות ב), עשר תעשר (סי' קיג ד"ה חוץ מן הזונין).

[4] עי' במשנ"ר (תרומות פ"ב מ"ו ד"ה וכל שאינו) שגם הוא עמד על לשון המשנה (שם מ"ו) אך אין הכרח שחולק למעשה על הרמב"ם (שם), ועי' במאמרו של הרב יואל פרידמן (התורה והארץ ח"ד עמ' 338).