הפרשת תרומות ומעשרות לפני גמר מלאכה - חלק ב'

הפרשת תרומות ומעשרות לפני גמר מלאכה - חלק ב'

למושג "גמר מלאכה", מספר נפקא מינות. אחת ההלכות היא שאסור להפריש תרומות לפני גמר מלאכה: לא מהפרי על עצמו, לא מהפרי על פירות אחרים ולא מפירות אחרים עליו. יש לבדוק אם יש לאיסור זה מקור מדאורייתא או שהוא גזרה מדרבנן. יש לברר מאיזה פירות אסור להפריש לפני גמר מלאכה, ויש לבדוק אם האיסור תקף גם בזמן הזה.

הרב שמעון בירן | התורה והארץ ב'

הר"ש סירליאו בפירושו למשנה אינו מסביר שנגמרה מלאכת הזיתים, אלא ש חשיב שנגמרה מלאכת הזיתים: "ותני נכבשים לאורויי לן, דאע"ג ד עתיד לכובשן, והשתא אינם ראויים לאכילה כיון דזיתי קלופסא הם, חשיב נגמרה מלאכתן. וכן בענבים דעתיד לעשותן צמוקים, ועכשיו אינם צמוקים, ולאו נגמרה מלאכתן נינהו, אפילו הכי נגמרה מלאכתן חשיב".

אין בדבריו הסבר מדוע חשיב נגמרה מלאכתם.

סיכום:

לסיכום שיטה זו ניתן לומר, שמפרישים לכתחילה על זיתים נכבשים ועל ענבים העומדים לצמוקים בגלל אחת משתי סיבות:

א) מדובר שאכן כבר העמיד ערימה, או שליקט לכלכלה וכדו', כלומר, שנגמרה מלאכתם גם לפי ההגדרות של המשניות במעשרות.

ב) מדובר שהפירות נמצאים בשלב ש לפני הזמן המוגדר במשניות במעשרות, ואעפ"כ חשיב נגמרה מלאכתם.

האפשרות השלישית היא להסביר שהפירות נמצאים בשלב שלפני גמר המלאכה של המשניות במעשרות, ולא אכפת לן, כי מותר לתרום לפני גמר מלאכה מה שלא "גורן" "יקב" וכדו'. זהו חידוש גדול בגדרי גמר מלאכה, וזאת הדעה השניה כאן: 2. מדובר לפני גמר מלאכה כותב החזו"א: "אע"ג דלא נגמרה מלאכתן עד שיעשה אותן צמוקים ויעמיד ערימה, מ"מ מותר, כדאמר בגמרא".

מה נאמר בגמרא? בירושלמי למשנה זו מובאת דעת רבי יוסי בן יוסי, והיא דעה עקרונית בכל האיסור של הפרשה לפני גמר מלאכה: "רבי יוסי בן יוסי בשם רבי יצחק בן לעזר: אין לך אסור מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד".

לדעתו האיסור חל רק כשמפרישים מיין על ענבים המיועדים ליין. אך מותר לכתחילה להפריש מיין על ענבים המיועדים לצמוקים, אפילו שגמר מלאכת הצמוקים הוא רק כשמעמידם בערימה. וכן מותר לכתחילה להפריש לפני גמר מלאכה במיני פירות אחרים. האיסור חל רק על יין וגרעיני תבואה.

וכך מסביר הריבמ"ץ: "והשיב רבי יוסי... אין לך אסור לתרום מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד. דהיינו יין על ענבים הנדרכות הוא דאסור, הא יין על צימוקים - לא, דלא יקב נינהו! הר"ש, הריבמ"ץ, והמהר"א פולדא, לומדים שזו מסקנת התלמוד ירושלמי.

כך גם לומד האור שמח. האור שמח מוסיף שדברי רבי יוסי מכוונים גם למקרה שמפריש מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, שכן כל הואריאציות השונות של איסור הפרשה לפני גמר מלאכה נלמדו מאותו פסוק של "כמלאה מן היקב" וכו'. האור שמח מרחיב את דברי רבי יוסי לכלול גורן ויקב וכל הדומה להם שמחוסרים מלאכה גמורה.

גם הרדב"ז הסכים שזו מסקנת הירושלמי, אך הקשה על כך: אם אכן רק יין ושמן וכדו' אסורים - מדוע יש שתי משניות כפולות: גם משנה ח' האומרת ש"אין תורמין שמן על זיתים הנדרכות" וגם משנה י' האומרת באופן כללי שאין תורמים מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו? אלא ודאי שכל הפירות אסורים בהפרשה לפני גמר מלאכה. וכן משמע מלשון הרמב"ם שפסק באופן כללי שאין מפרישים לפני גמר מלאכה, ללא ציון פירות מסוימים.

אכן הרדב"ז הסביר את משנתנו באופן שמדובר שכל השמן והענבים הם לאחר גמר מלאכה, והבאנו את דבריו לעיל בשיטה 1.

התוי"ט מוכיח שלא מדובר במשנתנו על צמוקים גמורים שנגמרה מלאכתם. הוכחתו היא כך: דין צמוקים גמורים ודין ענבים המוכנים לאכילה זהה, והרי כבר מוזכר בסיפא של משנה זו שמותר לתרום לכתחילה יין על ענבים לאכילה. נוצרת כפילות. לכן יש לומר שמדובר לפי זה ברישא על ענבים העומדים להעשות צמוקים, ולא על צמוקים ממש - כלומר: על ענבים שלא נגמרה מלאכתם.

ערוה"ש מציע דרך חדשה להסבר המשנה. מדובר אמנם על ענבים העומדים להעשות צמוקים אך מפרישים לא מיין ממש אלא מענבים העומדים להעשות יין. שניהם נמצאים לפני גמר מלאכה. במצב כזה מותר לתרום לכתחילה, רק שיקפיד שיהיה מן היפה על הרע ולא להיפך. בדיעבד - תרומתו תרומה.

סיכום:

ישנן שתי דרכים עיקריות להסביר את המשנה. א. מדובר בזיתים וענבים שנמצאים לאחר גמר המלאכה. או אולי יש כאן חידוש מקומי ביחס לזיתים נכבשים וענבים לצמוקים: למרות שלפי גדרי המשניות במסכת מעשרות הם עדיין לפני גמר מלאכה, לענין הפרשה לפני גמר מלאכה נחשבים הם לאחר גמר מלאכה. איך שלא יהיה משנה ט' מדברת על מקרה שמפריש מפרי שאחרי גמר מלאכתו על פרי שאחרי גמר מלאכתו, וזו הסיבה לכך שמותר לעשות כן לכתחילה.

ב. יש כאן חידוש כללי - כל דין איסור הפרשה לפני גמר מלאכה הוא רק בגורן ויקב בלבד, ולכן מותר לכתחילה להפריש לפני גמר מלאכה בכל מקרה שלא מדובר על יין או שמן או דגן (כמו במשנתנו שמפריש על זיתים לכבישה וענבים לצמוקים). זו דעת רבי יוסי בן יוסי בתלמוד ירושלמי.

לפי האור שמח הכוונה היא ליין ושמן וכל הדומה להם, שמחוסרים מלאכה גמורה.

פסיקה הרמב"ם בהלכות תרומות פסק: "תורמין שמן על זיתים הנכבשין ויין על ענבים לעשותן צמוקין. למה זה דומה? לתורם משני מינין שאינן כלאים זה בזה מן הרע על היפה." בשולחן ערוך פסק: "תורמים שמן על זיתים הנכבשים ויין על ענבים לעשות צמוקים".

וכן נפסק בשערי צדק ובכרם ציון.

ז. תרומות פ"א מ"ח: גדר מי חטאת:

תרומה ויחזור ויתרום משנה ח' מביאה מקרה של הפרשה מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. הדין במקרה זה הוא שבדיעבד התרומה חלה, אך מחויב לחזור ולתרום תרומה נוספת.

וכך נאמר במשנה: "אין תורמין שמן על זיתים הנכתשים ולא יין על ענבים הנדרכים. ואם תרם - תרומתו תרומה, ויחזור ויתרום".

משנה זו סותרת את ההלכה היסודית שבמשנה י' שם נאמר: "אין תורמים מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו... ואם תרמו תרומתן תרומה".

המקרה בשתי המשניות זהה: שמן נגמרה מלאכתו, וזיתים הנכתשים לא נגמרה מלאתכם (וכן לגבי יין וענבים הנדרכים), לכן מובן שלכתחילה אסור לתרום ובדיעבד התרומה חלה. אך כאן במשנה ח' התווספה חומרה: ישנה דרישה לחזור ולתרום. מדוע?

הירושלמי למשנה זו עונה שמשנתנו עוסקת במקרה מיוחד שבו חז"ל גזרו "גדר מי חטאת". זיתים שנכתשו וענבים שנדרכו מוכשרים לקבל טומאה. בשל כך גזרו עליהם גזירה מיוחדת שאפילו שבדיעבד תרומתו תרומה - יחזור ויתרום. אך במשניות אחרות מדובר בפירות שלא הוכשרו לקבל טומאה. מהר"ש סירליאו משמע שהחילוק הוא כללי בין יין ושמן לשאר פירות.

הרמב"ם פסק את דין המשנה שתרומה ויחזור ויתרום, אך לא הביא את טעם הירושלמי שהדין נובע מגדר מי חטאת. כך פסק הרמב"ם: "אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין, ולא יין על ענבים הנדרכות, שזה דומה לתורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. ואם תרם - תרומה, ויחזור ויתרום מן הזיתים והענבים בפני עצמן".

המשנה ראשונה תמה על הרמב"ם (הל' תרומות פ"ה ה"ד): הרי הרמב"ם פסק את משנה י' להלכה שאין צורך לחזור ולתרום! וכך יוצא שכמו שהיתה סתירה בין המשניות, קיימת עתה סתירה בין ההלכות ברמב"ם, ולא ניתן לתרץ שיש כאן גזירת מי חטאת, שהרי הרמב"ם השמיט חילוק זה.

לכאורה ניתן לתרץ את קושיתו ולומר, שהרמב"ם לא הביא את הטעם של גדר מי חטאת, כי גדרי טהרה אינם שייכים היום. בכך גם תוסבר העובדה שהרדב"ז דן בשאלה מדוע הרמב"ם פסק שיחזור ויתרום, ולא הביא את טעם הירושלמי.

אך אם כך הם פני הדברים, יש להבין מדוע באמת הרמב"ם החמיר שיחזור ויתרום? הפרשנים מחפשים טעם אחר לדין המשנה, ועי"כ מסבירים גם את הסתירה ברמב"ם.

  1. המשנה ראשונה מציע לחלק בין הפרשה על פירות שברור שלא נגמרה מלאכתם, לבין הפרשה על פירות שלא כ"כ ברור שלא נגמרה מלאכתם, כמו זיתים הנכתשים וענבים הנדרכות: "דוקא מן הגמור על שאינו גמור ממש הוי תרומה (בדיעבד)

בסוף פירקין (מ"י) ולא חיישינן דלמא אתי למיעבד הכי זימנא אחרינא לכתחילה, שהכל יודעים שאין תורמים מן הגמור על אינו גמור. אבל זיתים הנכתשים וענבים הנדרכים כדבר הגמור הוו, ואתי למיסרך למיעבד הכי לכתחילה".

במילים אחרות: במשנתנו החמירו להצריך שיחזור ויתרום, כי במקרה הספציפי הזה יש חשש גדול לתקלה אם נסתפק בכך שבדיעבד התרומה חלה.

  1. הרדב"ז מחלק בין דגן תירוש ויצהר שחיובם מן התורה לבין שאר פירות. חילוקו מבוסס על דברי רבי יוסי בן יוסי בירושלמי, המחלק בין גורן ויקב לבין שאר פירות. יוצא שבמשנתנו המדברת בזיתים וענבים - מחמירים, ויחזור ויתרום. משנה י' עוסקת בשאר פירות, שחיובם רק מדרבנן, ולכן אם בדיעבד תרם לפני גמר מלאכה לא חייבוהו לחזור ולתרום.

ואף הרמב"ם, שלשיטת הרדב"ז לא קיבל את דברי רבי יוסי בירושלמי ואינו מחלק בין דגן, תירוש ויצהר לבין שאר פירות - הני מילי לכתחילה; אין לתרום לכתחילה לפני גמר מלאכה בשום פרי. ברם בדיעבד ישנו חילוק: מה שחיובו מדאורייתא להפריש אחר גמר מלאכה - יחזור ויתרום, וכנ"ל.

  1. המהר"י קורקוס מביא עוד טעמים אפשריים, והמשותף להם הוא שיש כאן דין מיוחד בתורם שמן על זיתים. מכיון שבמקרה ההפוך של תורם זיתים על שמן מחמירים מאד, והתרומה לא חלה אפילו בדיעבד, לכן החמירו גם כאן בתורם שמן על זיתים. לעומת זאת משנה י' עוסקת במקרה רגיל שאין בו סיבה להחמיר, ולכן התרומה חלה בדיעבד, ואינו צריך לחזור ולתרום.

סיכום במשנה ח' הופיעה דרישה חריגה לחזור ולתרום למרות שבהפרשה הראשונה שהתבצעה לפני גמר מלאכה התרומה חלה. הירושלמי רואה בכך חומרה מיוחדת הקשורה לגדרי טהרה. למרות שגדרי טהרה אינם נהוגים בינינו, הרמב"ם הביא חומרה זו בכ"ז להלכה מטעמים שונים, שבעיקרם מיוחדים לזיתים נכתשים וענבים נדרכים.

להלן בפרק י"ב בדיון לענין הפסיקה, נראה אם מיישמים את ההלכה הזו גם בימינו.

ח. תרומות פ"א מ"ד: תרומה שלא חלה אפילו בדיעבד

המשנה המרכזית העומדת בסתירה למשנה י' היא משנה ד'. אליבא דבית הלל במשנה זו, יש מקרה שאם תרם לפני גמר מלאכה, התרומה לא חלה אפילו בדיעבד. וכך כתוב במשנה: "אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבים על היין. ואם תרמו - בית שמאי אומרים: תרומת עצמן בהם (כלומר הזיתים מתוקנים אך לא השמן). ובית הלל אומרים: אין תרומתן תרומה".

משנה זו סותרת, כאמור, את משנה י' שבפרקנו, שם נאמר: "אין תורמין... ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו... ואם תרמו - תרומתן תרומה".

לפי משנה י', התורם מזיתים (לא נגמרה מלאכתם) על השמן (נגמרה מלאכתו) - תרומתן תרומה. לעומת זאת במשנה ד' אמרו בית הלל ש"אין תרומתן תרומה"!

  1. הסבר הירושלמי למשנה בתלמוד ירושלמי למשנתנו (פ"א ה"ג) התקשו בסתירה זו שבין משנה ד' לבין משנה י' וענו מספר תירוצים: "תמן תנינן: אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, וכא את אמר הכין? רב אילא בשם רבי יוחנן: מפני גזל השבט.

מהו מפני גזל השבט? א"ר חנינא: מפני הטורח." הסברו של רבי חנינא לדברי רבי יוחנן הוא, שאדם הנותן לכהן זיתים במקום לתרום מהשמן עצמו, גורם טורח לכהן שנאלץ לכתוש את הזיתים. לכן חז"ל החמירו וקבעו שתרומה כזאת לא חלה אפילו בדיעבד, ועליו לתרום מחדש ולתת לכהן שמן (משנה ראשונה למ"ד). גזרה זו חלה על המפריש מזיתים במקום משמן, או מענבים במקום מיין. במינים אלו לכהן טרחה מרובה, ולכן גזרו להפקיע לגמרי את ההפרשה. משא"כ בשאר מינים, שם נשאר הדין (מדאורייתא או מדרבנן - עיי"ל פרק ד')

שבדיעבד התרומה חלה, ולמינים אלו מתיחסת משנה י' שהתירה בדיעבד (מהר"י קורקוס לרמב"ם פ"ה תרומות הי"ח). יוצא א"כ לרבי חנינא, שמשנה י' עוסקת בשאר מיני פירות.

הגמרא מתקשה: מה בין טרחת זיתים וענבים לפירות אחרים, או לפחות להפקת דגן משבולים? מדוע במשנה י' לא חשו לטורח הכהן כשאדם הפריש משבולים ונתן לכהן, במקום לתת לו דגן מוכן?

בירושלמי אין תשובה לקושיה זו, ולכן מובא תירוץ חדש: "רב מנא לא אמר כן. אלא שהוא מבקש לתרום לפי שמן ואינו תורם אלא לפי זיתים." רב מנא מסביר את דברי רבי יוחנן שיש כאן ממש גזל השבט. אם הוא צריך לתת כמות מסוימת של שמן בתור תרומה (נניח 100 גרם), כאשר הוא נותן את אותה הכמות בצורה של 100 גרם זיתים, הכהן יוכל להפיק מהזיתים פחות מ-100 גרם שמן! נמצא שגזל את הכהן. אומרת הגמרא בהמשך, שאפילו אם יעשה חשבון מדויק, ויתן לו עכשיו זיתים בכמות כזאת שיוכל להפיק מהם את הכמות הנכונה של שמן - אעפ"כ גזרו שתרומתו לא תחול, שכן בפעם הבאה הוא עלול לא לדייק, וכמו כן ישנו חשש שיראוהו אחרים ויחשבו שמותר לתת את שעור התרומה בתור זיתים, ושהסיבה לכך שהוא הרבה בכמות הזיתים היתה שרצה לתרום בעין יפה: "כדון עביד כן, זמן חורן לא עביד כן. ולא עוד, אלא דחבריה חמי ליה, ואומר: זה מתכון לרבות, ואני איני מתכוון לרבות".

תירוצו של רב מנא טעון הסבר. אם אנו חוששים לגזל כהן, מדוע במשנה י' נאמר שהתרומה חלה בדיעבד? מה בין משנתנו שפוסלת את התרומה למשנה י'? במילים אחרות: במה ענה רב מנא לשאלה המקורית של הירושלמי? יתכן שהפתרון נעוץ בהמשך הסוגיה.

  1. חילוק בין זיתים וענבים לשאר פירות בהמשך הסוגיה בירושלמי מובאת מחלוקת בין חזקיה לרבי יוחנן: "חזקיה אמר: לא אמרו אלא זיתים על שמן וענבים על יין. הא שאר כל הדברים - לא.

אמר רבי יוחנן: לא שנייא היא, אלא זיתים על השמן וענבים על היין. הא שאר כל הדברים".

דעת חזקיה שיש לחלק בין הזיתים והענבים של המשנה לבין שאר פירות. ראינו כבר שהראשונים מסבירים בדעת רבי חנינא לעיל שיש לחלק כך. ?בדברי רבי חנינא החילוק הוא על רקע ענין הטרחה, ונשאר מוקשה. בדברי חזקיה יש לעיין מהי סיבת החילוק בין סוגי פירות שונים. בכל אופן, רבי יוחנן אינו מקבל את החילוק של חזקיה.

על מה נסובים דברי חזקיה ורבי יוחנן? מספר פרשנים מעמידים את הדיון של חזקיה ורבי יוחנן בביאור דעת בית שמאי שבמשנה. הרי אם נאמר שהם מדברים אליבא דבית הלל, איך רבי יוחנן יסביר את הסתירה בין המשניות? הרי הוא אינו מחלק בין סוגי פירות שונים! אלא מדובר אליבא דבית שמאי. לפי פרשנים אלו, אין השלכה למעשה מדיון זה.

לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים שהדיון של האמוראים הוא אליבא דבית הלל, ולהלכה. לקמן בקטע 3 נראה איך ליישב את המשניות לפי רבי יוחנן. אך תחילה נבאר את דעת חזקיה כהסבר בבית הלל.

כך מסביר מהר"א פולדא את דעת חזקיה המחלק בין סוגי הפירות: דווקא בזיתים וענבים החמירו בית הלל שהתרומה לא חלה אפילו בדיעבד, כי "תירוש" ו"יצהר" כתיב. הרידב"ז מציע שהטעם הוא מפני שזיתים וענבים מצויים יותר מפירות אחרים, ויש יותר סיכוי שבני אדם יטעו ויתירו אפילו לכתחילה להפריש מזיתים על שמן. לעומת זאת, בשאר כל הפירות נשאר הדין הרגיל של משנה י', שהפרשה משאינו נגמר על נגמר - מועילה בדיעבד.

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'