הפרשה משאריות שנותרו בשטחי הגידול

הפרשה משאריות שנותרו בשטחי הגידול

האם ניתן להפריש תרומת מעשר מהשאריות שנשארות בפרדס או בגינה?

הרב שאול ישראלי זצ"ל | התורה והארץ ג'

בס"ד ח' אייר תש"נ.

לכבוד

הרה"ג שאול ישראלי שליט"א

השלום והברכה!

בבואנו להענות לבקשת חקלאים, להמציא לידיהם נוסח הפרשת תרו"מ קלה וגם זולה, נהגנו להחיל שם תרומה ותרומת מעשר על הפרי או הירק הנשאר תלוש על הארץ בפרדס או בשדה. דבר זה חוסך טרחה להפריש כמויות גדולות של פרי מהמשאיות, וגם חוסך כמובן ממון.

אלא שלכאורה פעולה זו אסורה לכתחילה על פי משנה מפורשת (תרומות פ"א מ"י) שם נאמר:

אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו; ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו; ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. ואם תרם - תרומתן תרומה.

ובירושלמי (תרומות פ"ה ה"ה) הובא מקור לאסור להפריש לפני גמר מלאכה מדאורייתא!

נציין שיש לברר:

א. מהו גדר "גמר מלאכה" בהקשר הזה? לדוגמא בפרדס תפוזים, האם תפוזים על הרכב נחשב גמר מלאכה או שרק בבית האריזה נגמר מלאכתן, וכאן הם לפני גמר מלאכה. אמנם עדיין ישאר מצב של לא נגמרה מלאכתו על לא נגמרה מלאכתו - אך יש לברר האם אפשר לומר שהתפוזים על האדמה מבחינתי נגמר מלאכתן. בהם אין לי יותר מה לעשות חוץ מלהשתמש בהם כמו שהם, בתור תרומות. ושוב נאמר, שמה שבמיכלים זהו גמר מלאכה, ומה שעל האדמה זהו גמר מלאכה - ושפיר ניתן להפריש.

אמנם אם נאמר שגמר מלאכה הוא אך ורק בגמר מלאכת מיון ואריזה של הפרי או הירק, הרי שאין שום דרך להפריש בשטח, כי בין כך ובין כך, גם מה שעל האדמה, וגם מה שבמשאיות זה לפני גמר מלאכה.

ב. לפי השאגת אריה (סי' צז) יתכן שמשמע שבתפוזים שאין חסרים בגופם כלום, רק להביאם לבית האריזה - שאין חיסרון של לפני גמר מלאכה. ויש לעיין בתפוזים לתעשיה.

ג. לפי האור שמח (תרומות פ"ה ה"ד), יתכן שמשמע שיש סברה, שרק בדגן תירוש ויצהר יש חסרון של גמר מלאכה, ולא בשאר פירות וכן בירושלמי (למשנה ד).

ד. טעם האיסור - משום גזל השבט או טורח לכהן (עי' ירושלמי למשנה ד) - לא שייך היום כשלקלקלה אזיל, ואולי יש להקל בשל כך. וכן במעשר ראשון ומעשר עני, שרק תמורתם ניתנת ולא גופם.

ה. איך שלא יהיה, כל החיסרון של לפני גמר מלאכה אוסר רק לכתחילה ולא בדיעבד (אם לא בזיתים על שמן וכדו'). ולכן יש לעשות את השיקול של כדאיות, אם פתרונות אחרים שיוצעו (כגון להוריד בפועל פירות מכל מיכל) יעילים ומעשיים, ואם התקלה שתתעורר לא מצריכה הסתמכות על הדיעבד כאן, לאור שיקולים שהובאו בסעיפים הקודמים ועוד.

בקשתנו שטוחה לפני מעכ"ת, שיוכל להאיר את עינינו בהתלבטויות הנ"ל, המעשיות כמעט לכל גידול חקלאי. 

בברכת התורה,

שמעון בירן

מכון התורה והארץ

 

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל

ב"ה, י"ט אייר תש"ן.

בשאלה אם ניתן להפריש תרומת מעשר מהשאריות שנשארות בפרדס או בגינה?

והשאלה היא משני פנים, מצד הפרשה משאינו גמור על שאינו גמור (שכן פשיטא, שמה שנשאר בשדה אין עליו תורת גמור, כי גמור פירושו מוכן לאכילה; וזה שאין מכינים אותו לאכילה, אינו גמור; שאילו ירצה לאכול ממנו, יעבור תהליך נוסף; ועובדה זאת, שמשאירו במצב הנוכחי, אין עליו תורת גמר. מאידך, מה ששולחים לבית האריזה, אף הוא טרם נגמרה מלאכתו, שכן המיון, או עטיפת הפרי, או רחיצתו וכל כה"ג ... נותן עליו תורת לא נגמרה מלאכתו). ועוד ספק מצד הפרשה שלא מן המוקף, שיש על זה קפידא בלכתחילה.

השאלה היא, איפוא, אם ניתן להורות לעשות כן לכתחילה? עד כאן השאלה.

א. כתב הרמב"ם (פ"ד דתרומות ה"ד): "אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, שנאמר: כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב - מן הגמור על הגמור". ומקורו במשנה (תרומות פ"א מ"י).

והנה בטור (סי' שלא) וכן בשו"ע הביאו הלכה זו (סעי' נד), והשמיטו הבבא האמצעית - "לא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו", וצ"ע אמאי.

ב"פרישה" (ס"ק מג) כתב - משום שזה נשמע בכל שכן: שאם מדבר שנגמרה מלאכתו אין לתרום על שלא נגמרה מלאכתו, מכל שכן שאין לתרום ממה שלא נגמרה על שלא נגמרה.

אך אין זה מספיק לענ"ד, דא"כ לא היה צריך להביא גם הבבא האחרינא, שאין לתרום משלא נגמרה על שנגמרה, דזה הוי ק"ו טפי. ועי' רע"ב ותוי"ט. וגם דברי התוי"ט מוקשים, דמה סברה היא להעדיף הפרשה משאינו גמור על הגמור? הרי אדרבא, מסתבר יותר, שעל הגמור ודאי שאינו יכול לתרום ממה שלא נגמרה מלאכתו, וצ"ע.

ב. ומה שנראה בטעם ההשמטה, דהנה הש"ך (שם ס"ק קפ) כתב וז"ל: "...מיהו היינו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ועיקרו למין על שאינו מינו הוא דאתא", ע"כ. והיינו, שהלכה זו בשו"ע באה לאחר הסעיף הקודם, שדן בהפרשה ממין על שאינו מינו, והוא עיכוב מן התורה. והשוו חכמים את הגמור ושאינו גמור, כאילו שני מינים, ומפריש ממין על מין אחר. ומשו"ה אין הבדל בין שמפריש מן הגמור לשאינו גמור או שמפריש משאינו גמור על הגמור; כיוון שנחשבים לשני מינים, לא שייך לחלק בין זה לזה. אכן, כאמור, אין זה אלא מדרבנן, כי קרא אסמכתא בעלמא הוא.

ג. ולפי זה טעון הבנה מה שהמשנה כוללת באיסור גם משלא נגמרה על שלא נגמרה, דהכא לא שייך כלל לראות זאת כשני מינים שונים, שהרי שניהם באותו מצב; א"כ, מין אחד הם.

וצ"ל דבזה טעם אחר איכא, דדומה למפריש מן הרע על היפה. דזה שמפריש עליו, הרי עומד להגמר מלאכתו על ידי הבעלים, בעוד שהתרומה נפרשת, וממילא תינתן בצורה זו לכהן. על כן יש איסור להפריש מעיקרא בצורה זו שיש בזה הפסד כהן. אמנם אף זה אינו ממש מן הרע על היפה, שהרי ברגע זה גם התבואה שמפריש ממנה התרומה עכשיו היא באותו מצב כמו התרומה. מכל מקום, מצד שזה עומד להיות מוגמר, החשיבו חכמים זאת להפרשה מן הרע על היפה. והרי זה איסור דרבנן, בדומה לשתי הדוגמאות האחרות - מן הגמור על שאינו גמור ומשאינו גמור על הגמור... (ונראה, שבכוונה הקדימה המשנה הדוגמא של הגמור על שאינו גמור, להשמיענו, שהנימוק שם הוא מצד שזה דומה לשני מינים, ולא כמה שהיה ניתן לפרש בהפרשה משאינו גמור על שגמור, שזה מדין מן הרע על היפה). ומובן הרע"ב, ומתורצת הערת התוי"ט.

ד. ולפי זה יובן שבזה"ז - שהתרומה לאיבוד אזלא מפני הטומאה, ועל כן אין בזה"ז החיוב להרים תרומה מן היפה, כמבואר בשו"ע (סעי' נב) למרות שמן התורה חיוב להפריש מן היפה דווקא, הוסיף בזה וכתב: "ונ"ל, דהשתא, דלאיבוד אזלא מפני הטומאה, אין להקפיד בכך"; ובביאור הגר"א שם (ס"ק צב) כתב בזה בטעמא: "דכל מה שתורם בזה"ז הוא מן הרע" - ממילא אזיל גם הטעם באיסור הפרשה דמן שאינו גמור על שאינו גמור. כיון דכל עיקר הטעם בזה משום דמדרבנן הוי כמפריש מן הרע על היפה - בזה"ז, שאין איסור גם להפריש מן הרע, "דכל מה שתורם בזה"ז הוא מן הרע" - כל שכן שמותר להפריש משאינו גמור על שאינו גמור.

ולא כן הפרשה מן הגמור על שאינו גמור או להיפך - דשם האיסור מפני שזה דומה למפריש משני מינים שונים - האי טעמא שייך גם בזה"ז (מדרבנן מיהת וכנ"ל), כיון דגם בזה"ז אין חלות הפרשה של מין אחד על מין אחר. וא"כ אתי שפיר השמטת השו"ע את הבבא, במשנה וברמב"ם, האוסרת הפרשה משאינו גמור על שאינו גמור, והביאו רק הרישא והסיפא דמתניתין; כי רק שתי הלכות אלה שייכות גם בזה"ז, ואילו הבבא מציעתא אינה קיימת בזה"ז.

ה. ונראה, דמהאי טעמא נמי השמיט בשו"ע ההלכה שהביא הרמב"ם (בפ"ג מהלכות תרומות הי"ד): "בן לוי שלקח מעשר שיבולים, לא יתן תרומתו לכהן שיבולים, אלא קונסים אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן. ומפני מה קנסוהו לכתוש? מפני שלקח המעשר בשבולים, והפקיע הימנה תרומה גדולה", ע"כ.

דלפי מה שהביא בשו"ע (סע' יט) שתרומה בזה"ז, שעומדת לשריפה מפני הטומאה, שיעורה בכל שהוא - והיינו, שמשום זה העמידוהו על עיקר החיוב שמדאורייתא שתרומה בכלשהו - אם כן לא שייך נמי לקנוס שהפקיעה מתרומה גדולה. כיון שממילא אין התרומה שלה דבר בעל ערך, מעיקרא דדינא ניתן להפריש מן השיבולים על השיבולים.

ו. אלא שלכאורה יש עדיין להעיר בענין ההפרשה משאינו גמור על שאינו גמור, שהוסבר לנו שהוא מצד גדר הפרשה מן הרע על היפה. דאמנם מצד התרומה לא שייך ענין זה בזה"ז, דכנ"ל אין חיוב להפריש מן היפה בדווקא, כדכתיב בשו"ע וכנ"ל. אך הן בשו"ע, באותו סעיף שנאמר שבאשר לתרומה "אין להקפיד", נאמר עוד "שבמעשר לוי ועני יש להקפיד", והיינו מפני שזה גם בזה"ז, ההפרשה היא בעלת ערך, ולא אזלא לאיבוד כמו תרומה.

אך נראה דדין זה, של חיוב להפריש מן היפה, אינו מן התורה אלא בתרומה לבד, ולא במעשרות; כמבואר ברמב"ם (ריש פ"ה): "אין תורמין אלא מן היפה, שנאמר: בהרימכם את חלבו ממנו", ע"כ. הרי שדין זה אינו מן התורה אלא בתרומה בלבד. ונמצא שלגבי מעשרות, גם בזמן שהכל מן התורה, לא היה חיוב זה אלא מדרבנן. וא"כ, הא דכתב השו"ע, כנ"ל, דגם בזה"ז במעשרות יש להקפיד, אינו אלא מדרבנן בעיקר חיובו. (ומכוון הלשון "יש להקפיד", דאינו אלא גדר הקפדה בעלמא). זה אינו שייך אלא כשהאחד יפה והשני רע, ולא כן בהא דמשאינו גמור על שאינו גמור, שכל עיקר ההשוואה למין רע ומין יפה אינו אלא מדרבנן, בזה לא מצינו הקפדה זו.

ועל כן מובן, למה לא הובא ההלכה בשו"ע (שכנ"ל הושמט הסעיף לענין תרומה שאין מפרישים משאינו גמור על שאינו גמור), שלענין מעשרות יש על כל פנים להקפיד שלא להפריש משאינו גמור על שאינו גמור, כשם שהביא הבחנה זו בין תרומה למעשרות בעינן החיוב להפריש מן היפה, כי נ"ל לענין זה באמת אין קפידא גם במעשרות.

וניתן אולי להוסיף עוד, שכיוון שכנ"ל, כל עיקר הדין של חיוב הפרשה מן היפה אינו מן התורה אלא בתרומה - במעשר הדבר תלוי בקפידת הלוי והעני; וכל שהם מסכימים לקבל מן הגרוע, אין איסור בדבר כלל. והרי בזה"ז, שאין הם מקבלים אלא התמורה בכסף, אין הקפדה שלהם לקבל דווקא מן היפה, על כן מותר גם לכתחילה להפריש כל כה"ג שמעיקרא הם מין אחד, ואין זה גרוע מן השני.

ז. הנה הארכנו בענין ההפרשה בזה"ז משאינו גמור על שאינו גמור. ואשר לדין ההפרשה שלא מן מן המוקף - עיקר דין "מן המוקף" לא נאמר אלא ביחס להפרשת תרומה, ולא למעשר, ואפילו לענין מעשר מן המעשר. וזה מבואר בשו"ע (סעי' כה): "אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף". וזה מהטעם המבואר בש"ך (שם ס"ק מט): "דמכיוון שאינו צריך שעור מן התורה, אין מפרישים אותה במידה אלא באומד, לכוון השעור שנתנו בו חכמים, ואין יכולים לאמוד אלא במוקף". א"כ ברור שבתרומת מעשר, שניתנת במידה בדווקא, כמבואר שם לעיל מזה, האי טעמא דמן המוקף לא שייך.

ומהאי טעמא, בזה"ז, שחזרנו לעיקר דין תורה בתרומה שניטלת בכלשהו, וכנ"ל - אזל לה טעמא דאצרכו מן המוקף. דלגבי החיוב שבכלשהו, מעולם לא תקנו מן המוקף, רק שהיתה קיימת תקנת חכמים בשיעור מסויים (אחד מחמישים וכו') - הוא דשייכא התקנה, משא"כ בזה"ז. אם כן הדבר פשוט, שבזה"ז לא שייך להצריך מן המוקף גם בתרומה גדולה, ופשוט.

התשובה על השאלות היא, איפוא:

אפשר להפריש התרומה ותרומת המעשר ממה שנשאר בשדה ובפרדס, ואין צורך [להפריש] מן המוקף, ואפשר גם להפריש [כך] לכתחילה, למרות שמדובר בהפרשה מפירות וירקות שלא נגמרה מלאכתם על אלה שאף הם לא נגמרה מלאכתם.

אבל, כשאחד נגמרה מלאכתו והשני לא נגמרה - אין להפריש מזה על זה לכתחילה, אפילו ממה שנגמרה על זו שלא נגמרה, אע"פ שיש לראות זאת כאילו מפריש מן היפה על הגרוע.

 

למעבר לשאלת המשך