הפרשה מראש כאשר הבעלים מתחלפים

הפרשה מראש כאשר הבעלים מתחלפים

מה דינו של שליח להפרשה המקבל מינוי משני הבעלים: הראשון והשני. האם מינוי כפול זה יאפשר לו להפריש תרו"מ מבלי להתחשב בהחלפת הבעלות? ומה הדין כאשר המפריש הוא אחד הבעלים, הראשון או השני, והוא מקבל ייפוי כוח להפרשה גם מזולתו?

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ג'

 

ראשי פרקים:

הצגת הבעיה

       פרק א. - דברי האחרונים בנושא זה

  1. דעת הקצות
  2. דעת הישועות מלכו
  3. ראיית החזו"א מהגמרא ביבמות
  4. מסקנת הדיון באחרונים

       פרק ב. - דרכי פיתרון

  1. קנין
  2. בא בהרשאה      

* * *

הצגת הבעיה

הפרשה מראש היא דבר מקובל במערכת הציבורית. זהו פיתרון נוח למצב בו התוצרת החקלאית נמצאת בתנועה מתמדת ואין אפשרות להעמיד אדם שיפריש תרומות ומעשרות בכל רגע בו הדבר נדרש. אמנם היו שערערו על דרך זו, אבל לדעת רוב הפוסקים זוהי דרך הפרשה נאותה אף לכתחילה. הנוהג המקובל במפעלים רבים הוא לומר את נוסח ההפרשה בבוקר, כך שההפרשה תחול לעיתים מזומנות במשך היום.

ישנם מקומות בהם הבעיה מורכבת יותר. התוצרת החקלאית נמצאת שם לא רק בתנועה פיסית אלא גם בתנועה משפטית. בבוקר, בשעת אמירת נוסח ההפרשה - התוצרת עדיין בבעלותו של החקלאי, ואילו בשעת חלות ההפרשה התוצרת כבר בבעלותו של המפעל או המשווק. הפרשה זו, של דבר שעדיין לא בא לרשותו של מי שממנה את המשגיח להפרשה - דינה כהפרשה בדבר שלא בא לעולם, ואינה מועילה. כמו כן ישנם מצבים הפוכים, בהם בשעת החלות של ההפרשה - התוצרת כבר יצאה מרשותו של המפעל או המשווק. גם הפרשה כזאת איננה מועילה, מפני שבשעת החלות יצאו הפירות מרשותו של המשלח. לכן נדרש לקבוע את סדרי ההפרשה כך שההפרשה והחלות תהיינה שתיהן ברשותו של המשלח.

פיתרון זה, לא תמיד הוא מעשי. במקרים רבים ישנה אי בהירות משפטית, שאינה מאפשרת להגדיר במדוייק מיהו הבעלים בכל רגע, ומתי בדיוק יצאו הפירות מרשות אחת ונכנסו לרשות אחרת. ישנם גם מקומות בהם התנועה של התוצרת מהירה מאד ואילו נוכחותו של המשגיח מצומצמת למדי.

בעיה זו עולה גם בהפרשה של האורח באמצעות "תנאי המתיר", אם הוא צורה של הפרשה מראש (ראה מאמרנו בספר הזיכרון לרב שמעון בירן הי"ד: "הפרשת תרו"מ ע"י תנאי המתיר", פרק א סעי' 5). במקרה זה, אמירת נוסח ההפרשה נעשית ע"י האורח במה שאינו שלו, אך החלות של ההפרשה היא כבר בשעה שהמנה מגיעה במידה זו או אחרת לרשותו של האורח. לכן, כל דרך להסביר את גדרו של ה"תנאי המתיר" צריכה להביא את הבעיה הזאת בחשבון.

במאמר זה נברר את השאלה: מה דינו של שליח להפרשה המקבל מינוי משני הבעלים: הראשון והשני. האם מינוי כפול זה יאפשר לו להפריש תרו"מ מבלי להתחשב בהחלפת הבעלות? ומה הדין כאשר המפריש הוא אחד הבעלים, הראשון או השני, והוא מקבל ייפוי כוח להפרשה גם מזולתו?

פרק א. - דברי האחרונים בנושא זה

  1. דעת הקצות

בשאלה דומה דן בעל קצות החושן (סי' שנד ס"ק ה), כאשר הוא בא לבאר את שיטת התוס' בסוגיית "צנועין". סוגיא זו עוסקת בכרם רבעי שהיו אנשים שלקטו ממנו פירות מבלי לחלל אותם. וכך נאמר במשנה (מע"ש פ"ה מ"א):

והצנועין מניחין את המעות ואומרים: כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו.

בעלי התוס' (ב"ק סט ע"א ד"ה כל הנלקט) דנים בשאלה אם אדם יכול לחלל מעשר שני שנגזל ממנו. הם מסבירים את המשנה לפי הדעה הסוברת שהדבר אכן אפשרי, ואומרים:

... ואור"י, ד"כל הנלקט" - לאו דוקא ממש אחר לקיטה. אלא מניח מעות בעוד שלא נלקט, ואומר: כרם רבעי זה, לכשיהיה נלקט - יהיה מחולל לאחר הלקיטה.

תירוץ זה דומה מאד לנד"ד: הבעלים אומרים את נוסח החילול כאשר הפירות הם ברשותם, אך החלות של החילול היא לאחר שיצאו מרשותם. הקצות דן בדברי התוס' על סמך ההנחה שאדם יכול לחלל פירות שביד חברו מדין "זכיה". ומתוך כך מקשה הקצות:

... המלקטים עצמן, אילו אומרים קודם לקיטה... דהמעות יהיה מחולל על הפירות שיבואו לידינו... לא הוי מהני מידי, דהו"ל דבר שלא בא לעולם. וא"כ, אפי' למ"ד ייאוש קני - אינו יכול לחלל את אחר לקיטה...

וכיון דהבעלים מניחין את המעות קודם לקיטה, ומתנין שלא יחול החילול עד אחר לקיטה - א"כ תו לא מצינו לומר מצד זכיה למלקטים, דהא המלקטים נמי כה"ג לא מצי לחלל קודם לקיטה, כיון דעדיין לא בא לידם, ואין אדם מחלל דבר שלא בא לעולם.

ומצד הבעלים פשיטא דלא מהני, כיון שמתנין שלא יחול החילול עד אחר לקיטה, ואז הו"ל דבר שאינו ברשותו.

ומכאן מסיק הקצות שדברי הגמ' אליבא דהתוס' אינם מתפרשים כפשוטם, אלא אמורים לפני ייאוש. במקרה זה, לא היתה שום העברת בעלות בין האמירה לבין החלות. אך אין זה מעניינו של מאמרנו.

עכ"פ למדנו מדברי הקצות, שאדם אינו יכול לעשות פעולה לטווח ארוך כאשר הבעלות מתחלפת באמצע. והדברים אמורים הן בפעולה הנעשית בבעלותו וחלה לאחר שיצא מרשותו (ולגביו הרי זה דבר שאינו ברשותו), והן בפעולה הנעשית בבעלות הזולת וחלה לאחר שהחפץ נכנס לרשותו של עושה הפעולה (ולגביו זהו דבר שלא בא לעולם). וכדבריו בהסבר הסוגיא כתב גם הנועם ירושלמי.

  1. דעת הישועות מלכו

יסוד זה נידון גם ע"י ר' יהושע מקוטנא. הוא דן בשאלה זו אגב דיון באורח המפריש תרו"מ מן המנה שהוא עתיד לקבל מבעה"ב. הוא מסביר מדוע אפשרות זו אינה קיימת בטבל ודאי, ואלו דבריו (קרית ארבע מעשר פ"ו ה"י):

וצ"ל דאע"ג דיכול להפריש על של חברו משלו... היינו מטעם שליחות. אבל התם, שאמר יהיה תרומה או מעשר לכשיבואו לרשותו - אסור. דעיקר מה שתורם על של חברו, מצד שליחות הוא. וכשאומר שיהיה מעשר לכשיבוא לרשותו - אז הוא הבע"ד ופקע רשותו.

ומכאן שגם הוא נוקט כדעת הקצות, שהפרשה מראש אינה מועילה כאשר ישנה החלפה של הבעלות שמכוחה מתבצעת ההפרשה.

  1. ראיית החזו"א מהגמרא ביבמות

הגמרא (יבמות צג ע"א) דנה בהקנאת דבר שלא בא לעולם, ומבררת את דעות התנאים והאמוראים בנושא זה. ושם מוכיח רב נחמן בר יצחק שלדעת ר' ינאי ור' חייא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הוכחתו היא מן המעשה הבא:

ר' ינאי הוה ליה אריסא, דהוה מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי שבתא. ההוא יומא נגה ליה ולא אתא. שקל, עישר מפירי דביתיה עלייהו (רש"י: ואע"ג דלא אתו). אתא לקמיה דר' חייא. אמר ליה: שפיר עבדת...

ומבארים בעלי התוס' (ד"ה מייתי):

אר"י: דמשל אריס הוו, שהיה נותן לר' ינאי. דאי משל ר' ינאי - לא חשוב דבר שלא בא לעולם, ואפילו הוו מחוברים, כיון שבידו לתלוש...

כוונתם לומר, שר' ינאי הפריש תרומה ומעשר מפירותיו על הפירות שהיה אמור לקבל בשבת מן האריס. ומכאן מוכיח רב נחמן בר יצחק שלדעת ר' ינאי אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם. וזאת משום שהוא תיקן דבר שלא בא עדיין לרשותו. ומכאן, שלדידן, שאנו פוסקים שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או לרשותו - אין אפשרות להפריש תרו"מ בצורה כזאת.

על כך מקשה הגרעק"א (שם ד"ה ר' ינאי):

תימא: מאי מיבעי בנדרים... בתורם משלו על של חבירו, אם צריך דעת? הא נפשט מדרב נחמן בר יצחק, מדחשיב לר' ינאי דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם! ואם איתא דאין צריך (דעת) - גם עתה יכול לתרום, אף שעדיין אינם שלו, ולא מיקרי דבר שלא בא לעולם.

ביאור הדברים: ר' ינאי עישר משלו על של האריס. אם אדם יכול להפריש משלו על של חברו ללא רשות, מה הבעיה בהפרשה של ר' ינאי? הרי הוא הפריש משלו על של האריס! ומדוע הפרשתו נחשבת כקנין בדבר שלא בא לעולם? הרי הפרשה משלו על של חברו מועילה גם אם הפירות המתוקנים לא יבואו לרשותו כלל!

החזו"א (דמאי סי' ט ס"ק יז ד"ה עוד) מתרץ את קושיית רעק"א בתירוץ שקושר אותה לנד"ד. הוא מסביר שרב נחמן בר יצחק הניח שר' ינאי הפריש כך שההפרשה תחול רק לאחר שהפירות כבר יבואו לרשותו. ובאופן זה אי אפשר להפריש, גם אם הוא מפריש משלו על של חבירו. זאת מפני שהבעלות מתחלפת: מנקודת הראות שלו כשליח הבעלים - הרי ההפרשה חלה לאחר שיצאה מרשותו. ומנקודת הראות שלו כבעלים - הרי זו הפרשה בדבר שלא בא לעולם. ואלו דבריו:

והפרשה זו, שיהיה הוא בעל הכרי - אין בידו עכשיו, וחשיב דבר שלא בא לעולם. מה דומה לזו? ראובן שאמר לשמעון: הוי שליח להקנות שדה שלי ללוי במתנה. והלך שמעון ואמר ללוי: שדה זו, כשאקחנה מראובן, נתונה לך במתנה... דמצי שמעון לחזור ממתנתו מדין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולא חשיב מה שבידו להקנות ללוי בשליחות ראובן דין "בידו" לסלק חסרון דבר שלא בא לעולם.

החזו"א מביא דוגמה פשוטה. אדם נתמנה כשליח להקנות שדה של המשלח לאדם שלישי. אין ספק שהוא יכול להקנות לו את השדה גם אם יקבע שהקנין יחול מאוחר יותר. מאידך גיסא פשוט, שאם הקנין נקבע לזמן מאוחר יותר והמשלח ימכור בינתים את השדה לאדם רביעי - הקנין לא יחול כלל, כדין כל מוכר דבר שאינו ברשותו. ומה יקרה אם אותו "אדם רביעי" יהיה השליח בכבודו ובעצמו? האם זה ישנה את הדין? - פשוט שלא. וא"כ הוא הדין להפרשת תרו"מ בנד"ד, כאשר הבעלות על הפירות מתחלפת בין שעת האמירה לשעת החלות.

ראייתו של החזו"א מן הסוגיא ביבמות אינה מוכרחת, ומכמה סיבות:

א. לקושייתו של רעק"א ישנם תירוצים נוספים.

ב. לא ברור מנין היה פשוט לרב נחמן בר יצחק שחלות ההפרשה של ר' ינאי היתה רק לאחר שהפירות הגיעו לרשותו. ואם נאמר שהדבר לא היה פשוט לו, הדרא קושיא לדוכתא. יש ראיה להסבר של החזו"א רק לפי הראשונים הסוברים שבצורה זו של הפרשה שהביא החזו"א אין בעיה של "מוקף". וזאת מפני שלדעתם דין "מוקף" נאמר על שעת החלות ולא על שעת האמירה או ההפרדה של התרומה. 

אעפ"כ, נראה שדברי החזו"א מסתברים מצד עצמם: אדם העושה פעולה אחת מכוח שני אנשים - אינו יכול להפוך אותם לאישיות אחת. הם נשארים שנים שרק במקרה העבירו את כוחם לאדם אחד. וכן כתב החזו"א עצמו במקום אחר עפ"י הקצות.

  1. מסקנת הדיון באחרונים

מדברי האחרונים שהבאנו יוצא שהדבר היה פשוט להם שאדם אינו יכול לבצע פעולה בדבר שעוד לא הגיע אליו, גם כאשר הוא שליח של הבעלים הקודמים. וכן להיפך. והוא הדין לנד"ד, לענין שליח של שני הבעלים.

בהסבר הדבר יש לומר השליח אינו אישיות עצמאית. הוא מעין "יד ארוכה" של המשלח. לכן אדם שנתמנה לשליח ע"י שני אנשים אינו דומה למי שקנה שני חפצים משני אנשים ועתה הוא אדון אחד על שניהם. הוא אף לא דומה למי שקנה שני עבדים. שליח של שני אנשים הוא רק אדם שהוסמך לפעול בשם ראובן וגם בשם שמעון, כל אחד מהם בנפרד. אך כשם שראובן ושמעון היו לפני כן שני גופים מחולקים, כך אינם הופכים להיות אישיות אחת ובעלות אחת ע"י מינוי של שליח אחד. והוא הדין למקרה בו דן החזו"א, שאדם שנעשה שליח לתקן פירות של חברו העומדים לבוא לרשותו, אינו הופך להיות אישיות אחת עם חברו כדי שהפירות יחשבו כמי שבאו לרשותו מעתה.

פרק ב. - דרכי פיתרון

  1. קנין

הפיתרון הפשוט לבעיה זו הוא שינוי הבעלות בזמן המתאים. אם הספקים של המפעל הם קבועים, ניתן לנסח הסכם בינם לבין המפעל, בו ייקבע שהבעלות תשאר בידי הספקים עד לאחר ההפרשה. ולפחות יהיה שיור בקנין לענין ההפרשה בלבד. הדבר ידרוש מינוי בלעדי של שליחות להפרשה ע"י הספקים. כמו כן ניתן לנסח חוזה בו יקנה המשגיח את התוצרת החקלאית כבר בבוקר, והבעלות תעבור למפעל רק לאחר ההפרשה.

  1. בא בהרשאה

ייתכן שניתן לפתור את הבעיה של שליחות בהחלפת בעלים ע"י שימוש בסוג מיוחד של שליחות והוא: "הבא בהרשאה". ההבדל בין שליח לבא בהרשאה נעוץ בכך שהשליח הוא רק יד ארוכה של בעה"ב בעוד שהבא בהרשאה הוא כבעלים על הנכסים בהם מדובר. הדבר מתבטא בכך שבעל דינו לא יכול לומר לבא בהרשאה: "לאו בעל דברים דידי את". ומכיון שהבא בהרשאה הוא כבעלים ממש - יוצא, שאם קיבל הרשאה משני הבעלים - הרי הוא נחשב כמי שקנה את הפירות משניהם. ואז, אין הבעלות עליהם מתחלפת בין שעת האמירה של נוסח ההפרשה לבין שעת החלות.