הפרשה מכוח שליטה בנכסים - חלק ב'

הפרשה מכוח שליטה בנכסים - חלק ב'

מה קובע את הסמכות להפריש תרו"מ מפירות סיטונאיים? האם הבעלות עליהם או השליטה עליהם?

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ג'

בדומה לכך כתב גם האור זרוע (חלה סי' רכה, השני) לענין הפרשת חלה: 

מצות הפרשת חלה על האשה רמיא. הלכך, אעפ"י שהעיסה היא של בעלה - היא משויא שליח להפריש חלה אפי' שלא מדעת בעלה, דהא מצוה דידה היא.

לפי דברי האור זרוע, הטלת המצוה על האשה יוצרת מצב מיוחד. אמנם אין בעיסה גדר ממוני שונה משאר הנכסים, והעיסה איננה שייכת לאשה יותר מאשר תבשילים אחרים. אבל חז"ל הטילו את האחריות למצוה זו על האשה דווקא. הגדרה זו של המצוה יצרה גם מצב משפטי, לדעה זו, שהאשה היא כמו אפוטרופוס על עיסתה.

הגדרה זו מעוררת שאלה: האם אשה היא דין מיוחד או דוגמא שאפשר ללמוד ממנה גם למקרים אחרים?

כבר ההשוואה שבין שותף לאשה מלמדת על כך שאשה היא מקרה מיוחד. בשותף קיי"ל שאינו מוסמך למנות שליח תחתיו, ואילו באשה קיי"ל שהיא מוסמכת גם לכך. ומכאן שיש לחלק ולומר שדווקא לאשה יש דין של בעלים. עוד יש להעיר מכך שדינה של האשה נלמד מדרשת הפסוק "ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם". וא"כ אין לנו בפסוק אלא מה שנתחדש בו. והיינו: אשתו של אדם. ולכל היותר ניתן לרבות בכלל זה גם את שאר בני ביתו של אדם הסמוכים על שלחנו, כמו: הבן, השכיר והעבד.

גם מדברי מהר"י אסאד (שו"ת יהודה יעלה ח"א או"ח סי' קכא) עולה שאשה היא דין מיוחד. גם הוא סובר שיש לאשה דין בעלים, ואלו דבריו:

אמנם יותר נ"ל דאשה לא מתורת שליחות בעלה עושה, אלא אשתו כגופו דמיא, ועדיפא משלוחו של אדם כמותו, כדעבד הש"ס צריכותא מה"ט במנחות (צג ע"ב): "... ידו - ולא שלוחו ולא אשתו". ושפיר עושה היא שליח כמו בעלה. ואע"ג שאינו שלה ממש, כמ"ש המג"א - מ"מ הכל משועבד לה למזונות. כנ"ל.

ולפי דבריו אין הדברים אמורים אלא באשה ולא בשאר בני הבית, שהם באמת מפרישים רק מכוח ניחותא. וקל וחומר שאין ללמוד מכאן לבעלי שליטה אחרים.

לעומת כל האחרונים הללו, כתב האמונת יוסף (ביכורים פ"א ה"ב סד"ה אבל בגזילה) שיש ללמוד מכאן הגדרה כללית, ואלו דבריו:

והיינו הוא טעמא, מכיון שיש לה רשות לאכול - יש לה רשות לתרום. דעיקר דין בעלים לתרומה - באכילה תליא, כדפרישית.

אך גם לפי דבריו אין הדברים אמורים בבעל שליטה שזכות האכילה מן הפירות אינה כלולה בסמכויותיו.

לסיכום: בסוגיא זו, של אשה המפרישה תרו"מ וחלה בנכסי בעלה, ראינו שההסבר התולה את ההפרשה בשליטה בנכסים מקובל הרבה יותר מאשר במקרים הקודמים. אך נטיית הפוסקים היא לראות באשה מקרה מיוחד. ולכן נראה שקשה ללמוד ממקרה זה לבעלי שליטה אחרים.

  1. גנב וגזלן

דוגמא נוספת לתרו"מ ע"י אדם הנוהג מנהג בעלות אעפ"י שאינו בעלים, מצאנו בגנב וגזלן לאחר ייאוש הבעלים. הייאוש כשלעצמו אינו יוצר שום בעלות על החפץ הנגזל. אף אסור לגזלן להשתמש בו או למכרו. אעפ"כ, אם מכר אותו לאחר - המכר תופס. בנוסף לכך יש לגזלן אחריות מלאה לכל מה שיקרה לחפץ.

לענין גזלן שהפריש תרו"מ נאמר בתוספתא (תרומות פ"א ה"ו):

הגנב והגזלן והאנס - תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר... ואם היו בעלים מרדפין אחריהן - אין תרומתן תרומה ואין מעשרותן מעשר...

בטעם הדבר שהגזלן מפריש נאמר בגמרא, שהגזלן קונה את התרומה והמעשר בייאוש ובשינוי השם שבשעת ההפרשה. ההזדקקות לנימוק זה מוכיחה, לכאורה, שאדם שיש לו שליטה מלאה בנכסים, המתבטאת ביכולת למכור ובאחריות מלאה - אינו יכול להפריש מכוח שליטה זו כשלעצמה. ומכאן שאין אפשרות להפריש מכוח שליטה בנכסים.

במחשבה ראשונה היה נראה לומר ששליטתו של הגזלן עדיפה משליטתו של מנהל עסקים וכל שאר הדוגמאות שהבאנו עד כה. שכן שליטה הבאה מכוח רצונו של הבעלים - אין בה אלא מה שנתכוונו הם לתת. ואילו שליטה הבאה בעל כרחו של הבעלים - היא שליטה מוחלטת, מעין "מתנת שמים", שאין אדם יכול להגביל אותה. ואם גם שליטה זו אינה נותנת סמכות להפריש תרו"מ - ק"ו הוא לשליטה הבאה מכוח רצונם של הבעלים.

אך יתכן שיש להבחין בין שני סוגים של שליטה: גנב וגזלן נטלו את השליטה בכוח הזרוע. לכן שליטה זו נותנת סמכות מוגבלת, בבחינת "אין לך בו אלא חידושו". לעומת זאת, מנהל העסקים נוטל את השליטה מרצונם החפשי של הבעלים, וייתכן א"כ שיש בה סמכויות נרחבות יותר.

עוד יש להעיר על עצם מעמדו של הגזלן כבעל שליטה בנכסים. מסתבר לומר שהגזלן, גם לאחר ייאוש בעלים - אינו נחשב כבעל הנכס כלל וכלל. יתכן שאין להגדיר אותו אלא כמין "שומר". ומה שהוא יכול למכור לאחר - אין זו פעולה הנעשית מכוח הזכות, אלא "בזכות הכוח". דהיינו: למרות שבאופן עקרוני אין לו רשות למכור את הנכס - יש לו כוחו להפקיע את זכותם של הבעלים לקבל אותו בחזרה בעינו; אבל אין הדבר עושה אותו לבעל זכות או שליטה וסמכות. ולכן נראה שאין להביא ראיה מגזלן.

שיטה מיוחדת בנושא זה יש לבעל "אמונת יוסף" (ביכורים פ"א ה"ב ד"ה אבל בגזילה). הוא מאריך להסביר שגזלן אכן נחשב להיות כבעלים על הגזילה, ורק חיוב ההשבה של הפירות עצמם מגביל את בעלותו עליהם. מסיבה זאת, אם הבעלים מרדפים אחריו - אין תרומתו תרומה. אבל אם נתייאשו הבעלים - יכול הגזלן להפריש מכוח שליטתו בנכסים, וכפי שמצאנו באפוטרופוס. וכך מסיק ה"אמונת יוסף" בסוף הדברים:

מכיון דקיימי השתא בחזקת גזלן וברשותו, והוא עתיד לאכלן - ע"כ חשיבי להו אינהו כבעלים לענין תרומה ומעשרות. ... והיינו דקאמר ר' יוסי (בירושלמי שם) דאי אפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשר. ולפיכך לא אשגחן בהו אם נאכלין הן לבעליהן או לאחרין, אלא כל שהוא מפריש מפירות שהן עומדין לאכילתו או להאכילן לאחרים - "אתם" קרינן ביה, ותרומותיו תרומה ומעשרותיו מעשרות... דלגבי מעשרות לא בעינן בעלים גמורים. אלא כל שהוא עתיד לאכול מן הפירות או להאכיל - הרי זה כבעלים לענין תרומה ומעשרות.

גם אם נקבל את דברי ה"אמונת יוסף", אין הדברים דומים למנהל עסקים וכדו', שכן להם באמת אין זכות אכילה באותם פירות שהם מטפלים בהם. לא ניתנה להם סמכות אלא לעשות בשמו של בעה"ב את כל הדרוש לשם שיווק נאות של הפירות.

  1. גיזבר הקדש

גיזבר ההקדש הוא דוגמא נוספת לאדם המפריש מכוח שליטה שיש לו בנכסים, מבלי שההפרשה יכולה להיות מכוח גדרי שליחות או זכיה. דוגמא זו יכולה ללמד על סוג מסויים של בעלי שליטה.

יש דיון בירושלמי (תרומות פ"א ה"א) במי שגנב תרומת הקדש. לשם כך מברר הירושלמי כיצד יכול להיווצר מצב של תרומת הקדש. וכך נאמר שם:

גנב תרומת הקדש... מנו תורם? לא גיזבר?! - הרי הוא תורם שאינו שלו! ואת אמרת תרומתו הוי תרומה?!

על כך עונה הירושלמי:

... אמר רב אידי: גיזבר כמאן דאינון בעלים. ודלא כר' יוסי. דר' יוסי אמר: הוא הגיזבר הוא אחר.

הרמב"ם (תרומות פ"י הכ"ד-הכ"ה) מביא את דינו של הגונב תרומת הקדש, אך לא כתירוצו של הירושלמי, ואלו דבריו:

היתה התרומה הקדש לבדק הבית... ומפני מה חל הקדש על איסור תרומה? - מפני שהתרומה אסורה לזר ומותרת לכהן. הקדישה - נאסרה על הכהן.

לפי דבריו, מדובר בתרומה שהוקדשה ולא בהקדש שנתרם. מכאן יש להוכיח, לכאורה, שגזבר ההקדש אינו יכול להפריש תרומה מן הפירות המוקדשים, וכר' יוסי בירושלמי. ולמעשה, נחלקו האחרונים בהסבר דעת הרמב"ם:

לדעת העונג יו"ט, הרמב"ם אכן פוסק כר' יוסי, שהגיזבר אינו יכול לתרום מפני שהוא זקוק למינוי שליחות - וליכא.

ולדעת הגרש"ה ואזנר, הרמב"ם אכן נוקט כרב אידי, שהגיזבר יכול לתרום. הוא מסביר שהרמב"ם לא הביא את הירושלמי להלכה מפני שלדעתו ההקדש פטור מתרו"מ מדאורייתא. הרמב"ם הולך לשיטתו בדין "לקוח", ולכן הוא אומר שברגע שבעה"ב הקדיש את התבואה - הרי היא פטורה מתרו"מ מדין "לקוח", שחיובו בתרו"מ הוא אך מדרבנן.

לעומת זאת, ברורה היא דעת התוס' והשטמ"ק, שגיזבר ההקדש אכן תורם. וכן מסקנת האחרונים להלכה. ומכאן, שמנהל עסקים יכול להפריש תרו"מ מן היבול של הבעלים, ואף בתנאים בהם לא יועילו גדרי שליחות.

אעפ"כ, נראה שלא ניתן להביא מכאן ראיה לכל מנהל עסקים. בהקדש אין אדם אחר שהוא יותר בעלים מאשר הגיזבר. זה בהחלט שונה ממצב בו יש בעלים גמורים שרק מסרו את השליטה והניהול לאדם אחר. גיזבר הקדש יכול להיות דומה למנהל של גוף ציבורי, כגון: עמותה או חברת מניות, שבהן לא נותרה שליטה של ממש בידי הבעלים הרשמיים. אך גם למקרים אלו אין מכאן ראיה גמורה. וזאת משום שלסוברים שבהפרשת תרו"מ אין צורך בגדרי שליחות כלל, ודי בכך שידוע שהבעלים אינם מתנגדים להפרשה - התנאי הזה מתקיים בגיזבר הקדש ללא כל קשר לשליטתו באותם פירות. ואין ללמוד מכאן למקרים אחרים, שבהם אין אומדנא ברורה של דעת הבעלים.

  1. מנהל עסקים במכירת חמץ

בשאלה דומה לשאת ההפרשה מכוח שליטה בנכסים, דן דודו של ה"שערי תשובה" (מובא בשע"ת או"ח סי' תמח). הוא דן בשאלת סמכותו של מנהל עסקים. הדיון שלו אינו בענין תרומות ומעשרות אלא במכירת חמץ. ואלו דבריו:

מומר שהיה ממונה על עסק שלו יהודי לנאמן, ומכר הנאמן בערב פסח החמץ לנכרי...

וכתב, דלכאורה אין לסמוך על מכירת הנאמן, דאף לפי מה שכתבנו... דמסתמא גמר בליבו שלא יעבור בבל יראה... - מ"מ בזה, בעל החמץ פשיטא שאינו חושש לבל יראה, והנאמן... אינו עובר עליו... - מ"מ... כיון שהיה מוטל עליו למכור בכדי שלא יהיה נאסר החמץ למכרו לישראל אחר הפסח, וא"כ איכא אומדנא דברשות קעביד למכור... ומ"מ צריך שהרווח וההפסד יחשב על הקונה...

מדבריו ניתן ללמוד כמה יסודות הנוגעים לנד"ד:

א. הנאמן מוסמך למכור את החמץ.

ב. המכירה מועילה מדין אומדנא שהבעלים מסכים, ולכן נדרשת גמירות דעת מצידו.

ג. אינטרס כלכלי ברור של הבעלים יוצר גמירות דעת מעין זו. אגב כך ניתן ללמוד גם ממה שלא נכתב בתשובה זו, ולהסיק שלמנהל עסקים אין גדר של "בעלים" מצד עצמו. ולכן נדרשת אותה אומדנא, שבלעדיה אין תוקף למכירת החמץ.

  1. סיכום הראיות

האפשרות להביא ראיה מאפוטרופוס, משותף, מאריס ומאשה - תלויה במחלוקות שבין הראשונים והאחרונים בסוגיות אלו. יש התולים את דינם המיוחד באומדנא שהבעלים מעוניינים בהפרשה. ולדעתם אלו שליחים המועילים ללא מינוי פורמלי. אומדנא זו קיימת גם במנהל עסקים, אך היא מוגבלת למקרים בהם ברור שיש לו אינטרס בהפרשה, משיקולים של תועלת כלכלית או רוחנית. אך יש המגדירים אותם כמין בעלים. ולדעה זו יש לעיין בהשוואה למנהל עסקים.

מגזלן ניתן להביא ראיה לכאורה לכך שבעל שליטה בנכסים אינו יכול להפריש תרו"מ. לעומת זאת מגיזבר ההקדש יש מקום גדול להוכיח שאכן הוא יכול להפריש. את הראיה מגזלן ניתן לדחות בטענה שאין הוא בעל שליטה של ממש, אלא אדם שבכוחו להמשיך את מעשה הגזלנות. ואת הראיה מגיזבר ההקדש ניתן לדחות אם נאמר שהרמב"ם אינו פוסק כך להלכה, או שנאמר שבהפרשה אין צורך בשליחות.

מהדיון במכירת חמץ ניתן ללמוד עיקרון חשוב לענין תרו"מ. והוא: שבכל מקום בו יש לבעלים אינטרס כלכלי בהפרשה - יש לראות את הסיטונאי או את המנהל כמוסמכים לדאוג להפרשה מכוח שליחותו של בעל הבית. אך אם אין אינטרס כזה, וההפרשה מתבצעת בגלל רצונו הטוב של המשווק - אין ראיה מכאן שאפשר להפריש.

החלת לחם מעלה את האפשרות שבעל שליטה יכול להפריש תרו"מ מכוח אותה שליטה שדינה כבעלות. בדבריו הוא מגביל מאד את כוחה של ה"בעלות" המיוחדת הזאת, ולדעתו היא מוגבלת אף יותר משליחות. בשליח, ההלכה היא שאף אם שינה מדעת בעל הבית - תרומתו תרומה כל זמן שבעה"ב לא ביטל את שליחותו. בשותף, לעומת זאת, ההלכה היא שאם לא תרם הראשון כשיעור - אין תרומתו תרומה כלל. וכן באריס ההלכה היא שאם בא בעה"ב ועיכב - אין תרומתו תרומה. ומכאן שההפרשה של בעל השליטה בנכסים כפופה באופן מוחלט לדעתו של בעה"ב. בסופו של הדיון, דוחה החלת לחם את האפשרות להפריש מכוח שליטה בנכסים.

לקמן נביא את דברי הפוסקים שדנו במפורש בשאלות האקטואליות הנוגעות להפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית כיום.

  1. הפרשת תרו"מ מיבול שבבעלות המדינה

הרה"ג יהושע משה אהרונסון זצ"ל (שו"ת ישועת משה ח"ד סי' ד אות ב-ה) דן בשאלה זו לענין הפרשת תרו"מ מיבול החיטה שבבעלות המדינה. לדעתו השליטה מאפשרת הפרשה בתנאים מסויימים. ואלו דבריו במסקנה:

דאיש האחראי לניהול עסקי מו"מ ציבוריים, והוא הקובע בכל דבר שתחת אחריותו, אעפ"י שאין לו בזה שום זכויות כספיות אלא טובת הנאה גרידא - מ"מ האחריות וטוה"נ מטילות עליו שם בעלות גוף העסק, ולא רק זכויות וחובות צדדיות גרידא... אעפ"י שאין זו בעלות גמורה לכל דבר - מ"מ הרי זה חלק מחוקי בעלות. ומכיון שאין לאף אחד זכויות וחובות כמוהו בזה - הרי הוא הבעלים... ומצי לעשות שליח.

מקרה זה מקביל לגיזבר ההקדש, שאף שאינו בעלים - מ"מ אין אדם בעולם שהוא בעלים יותר ממנו. דוגמא זו יכולה ללמד אף על מנהלים של חברות בע"מ. בחברות אלו, אף שההלכה מגדירה אותן כשותפות - מ"מ יש לבעלי המניות סמכות מוגבלת מאד על תיפקודן. אך כאשר ישנם בעלים מוגדרים, שהמנהלים יונקים את כל סמכותם מכוחם ומרצונם בכל רגע - יתכן שהדין אכן יהיה שונה. מתוך ההגדרה של הגרי"מ אהרונסון נראה שאין להקל במקרים אחרים.

הגרש"ה ואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קעא סעי' ז) מתלבט גם הוא בבעלות הממשלה על התוצרת החקלאית שהיא קונה. במסקנת הדברים הוא אומר, שאף אם נאמר שהממשלה לא יכולה להיחשב כבעלים ואינה יכולה למנות שליח להפריש תרו"מ - הרי שהממונים על תוצרת זו יכולים להפריש ממנה תרו"מ בגלל השליטה שיש להם עליה. ואלו דבריו:

כיון שנתנו הכסף... וברצותם למכור וליתן למי שהם רוצים ובשיעור שהם רוצים - די עפ"י הלכה בבעלות זה כדי להפריש תרו"מ.

לסברא זו הסכים גם בשו"ת מנחת-יצחק, ורק לרווחא דמילתא הוא מציע דרכים יותר מרווחות להפרשה זו. ולפי הגדרה זו משמע שניתן להקל גם במקרים נוספים, בהם נדון לקמן.

  1. מנהל בית אריזה

בבתי האריזה ישנו עירפול משפטי גדול. קשה מאד להגדיר מיהו הבעלים על התוצרת הנמצאת שם. וזאת משום שכל המשמעויות המעשיות של הבעלות מרוכזות בידי הנהלת בית האריזה. בכלל זה: סמכות למכור ולקבוע מחירים, אחריות לנזק ועוד. ניתן יהיה להתעלם מן הבעיה הזאת אם נאמר שבמצב זה יש למנהל בית האריזה סמכות להפריש תרו"מ אף אם אינו בעלים על התוצרת הנמצאת שם.

לפי ההגדרה שהבאנו לעיל (סעי' 9) בשם הגרי"מ אהרונסון זצ"ל, ניתן להקל רק במקרה שבו יש בעלים מוגדרים. אך לפי ההגדרה שהבאנו בשם הגרש"ה ואזנר שליט"א והמנחת-יצחק - נראה שגם מנהל בית אריזה מוסמך להפריש תרו"מ מכוח שליטתו בתוצרת הנמצאת שם.

הגר"מ אליהו שליט"א הורה לנו, שמכיון שמנהל בית האריזה מוסמך בוודאי לתת ממנה מתנה מועטת מן התוצרת הנארזת שם - יכול הוא לקחת לעצמו 20

מן הפירות במתנה על מנת להחזיר, להפריש אותם למעשרות ולהחזירם לחקלאים. כך הוא מפריש, בעצם, משלו על של החקלאים.

ומו"ר הרה"ג אברהם שפירא שליט"א הורה, שמנהל בית אריזה מוסמך, מן הסתם, להפריש תרו"מ מכל מה שמגיע אליו, אא"כ הבעלים מוחים על כך בפירוש. זאת מפני שסמכותו כוללת את כל הטיפול הנדרש לשיווק הפירות, ולא רק את מה שהחקלאים דורשים ממנו ביודעין.

ולמעשה, לא הורו לסמוך על הסברה שעצם השליטה בנכסים נחשבת כבעלות לענין זה.

  1. סיטונאי

גם לסיטונאי יש שליטה נרחבת על הפירות שהוא משווק. אמנם בדרך כלל הוא אינו קונה את אותם פירות שהוא משווק, והם שייכים בוודאות לחקלאי. אך יש לו סמכות מלאה להחליט למי למכור ובאיזה מחיר 75.

בדינו של הסיטונאי דן הגרי"ז מינצברג (שו"ת שארית ישראל סי' סו בסופו, ד"ה והמשגיח, ומלבד), ואלו דבריו:

והמשגיח על התרו"מ אמר לי שיש לו עוד עצה, ליקח רשות מהסוכן הראשי למכירה, הנקרא קומיסיאנער... כפי מה שחקרתי, הקומיסינער אין לו רק דין שליח וסרסור, ולא יוכל ליתן רשות, מאחר שהפירות אינם שלו. ודין השליח מבואר בחו"מ דלא יוכל לקנות לעצמו אפי' באותם דמים שהרשוהו בעלים למכרו. מכ"ש שלא יוכל ליתן רשות לעשרם.

ומדבריו משמע, שייתכן שאילו היו סמכויותיו נרחבות יותר - היה נחשב כבעלים לעניין ההפרשה. וא"כ בסיטונאים כיום, שהם מוסמכים למכור את הפירות גם לעצמם ואף לקבוע בעצמם את המחיר - יתכן שיהיה להם דין בעלים לענין ההפרשה. ונראה שכך יהיה הדין לפי ההגדרה של הגרש"ה ואזנר והמנחת יצחק (לעיל סעי' 9).

גם הגרצ"פ פראנק (שו"ת הר צבי זרעים ח"א סי' נב אות א) דן בשאלה זו:

... יש כאן קאמיסיאנר (סוכן) אשר אליו נשלחים הענבים ממושבות היהודים, והוא שליח למוכרם ולחלקם לבעלי החנויות דפה (בירושלים)...

מכיון שהענבים אינם שלו (של הסוכן) והוא עצמו אינו יכול לתרום אלא מטעם שליחות, וא"כ איך יכול למנות לשליח את הממונה על המעשרות. ובמקום אחר הארכתי בדין זה אי שליח עושה שליח בתרומה...

מדבריו עולה בבירור שהשליטה של הסיטונאי אינה מקנה לו שום מעמד הדומה לבעלים, ואינו אלא שליח שלהם לכל דבר וענין.

ומ"מ, במקרה בו ההפרשה משפרת את סיכויי המכירה או מעלה את המחיר - מסתבר שגם הגרצ"פ פראנק וגם הגרי"ז מינצברג מודים שהסיטונאי מוסמך לדאוג להפרשת תרו"מ לפחות מכוח הניחותא של הבעלים.

סיכום - הפרשה מכוח שליטה בנכסים

מדברי האחרונים עולה שלא רצו לסמוך על כך שהשולט בנכסים נחשב כבעלים. סמכו על כך רק בדלית ברירה ובמקרה בו אי אפשר היה להגדיר אדם אחר כבעלים גמורים על אותה תוצרת.

אך נראה לענ"ד, שיש לשיטה זו בסיס בהלכה, וניתן לסמוך עליה במקרים בהם אין דרך אחרת להפריש תרו"מ. במיוחד ניתן לסמוך על כך בצירוף של ספיקות נוספים. אך אין לסמוך על כך במקום בו יש חשש שבעה"ב מתנגד להפרשה כפי שהיא נעשית. במקרים בהם אין בעלים מוגדרים לאותם פירות והמנהלים הם בעלי השליטה היחידים - נראה שניתן לסמוך על כך אף לכתחילה.

 

למעבר לחלק א'