הפרשה מכוח שליטה בנכסים - חלק א'

הפרשה מכוח שליטה בנכסים - חלק א'

מה קובע את הסמכות להפריש תרו"מ מפירות סיטונאיים? האם הבעלות עליהם או השליטה עליהם?

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ג'

 

ראשי פרקים:

הצגת הבעיה

  1. אפוטרופוס
  2. שותף
  3. אריס
  4. אשה בחלה ומעשרות
  5. גנב וגזלן
  6. גזבר ההקדש
  7. מנהל עסקים במכירת חמץ
  8. סיכום הראיות
  9. הפרשה ביבול המדינה
  10. הפרשה בבית אריזה
  11. הפרשה ע"י סיטונאי

       סיכום, הפרשה ע"י בעל השליטה       

* * *

הצגת הבעיה

הפרשת התרומות והמעשרות צריכה להיעשות ע"י הבעלים או ע"י מי שבא מכוחם. אחת הבעיות הקשות בהפרשה במערכת הציבורית היא, שקשה למשגיחי הכשרות למצוא את הבעלים לשם קבלת מינוי שליחות להפרשת תרו"מ. המערכות המודרניות הן מאד מורכבות מבחינה אירגונית ומשפטית. כך, קשה מאד, ואף בלתי אפשרי - לקבל ייפוי כוח מן הבעלים עצמם. בהפרשה בשוק הסיטונאי - המשגיח עומד בקשר עם הסיטונאי, שבמקרים רבים אינו קונה כלל את התוצרת שהוא משווק. במפעלי תעשיה, המשגיח מקבל מינוי ממנהל המפעל, שבוודאי אינו בעלים על אותה התוצרת באופן אישי. כשמדובר בבית אריזה, גם בית האריזה אינו בעלים על הפירות הללו. לכן יש לברר, מהי סמכותם של אנשים אלו למנות את המשגיח להפרשת תרו"מ.

מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מכם שאנשים אלו: מנהל מפעל, מנהל בית אריזה או סיטנאי - מחזיקים בידיהם סמכויות רחובות לטיפול בפירות שבאחריותם, כך שאין לראות אותם כאנשים זרים.

השאלה, איפוא, היא עקרונית: מה קובע את הסמכות להפריש תרו"מ מפירות אלו? האם הבעלות עליהם או השליטה עליהם? או שמא שני הדברים אפשריים. לצורך הדיון, יש לבחון דוגמאות שונות המופיעות במקורות בענין הפרשת תרו"מ ע"י מי שאינו בעלים, וכן להשוות לנושאים אחרים בהלכה. (המקרה ההפוך, של בעלים שאינם שולטים בנכסים - יידון במאמר נפרד: "הפרשה בפירות שלו שאינם בשליטתו").

לבירורן של שאלות אלו יש להקדים נושא שהתברר במאמר "הפרשה ללא מינוי". שם מובאת מחלוקת עקרונית, האם להפרשת תרו"מ נדרשת סמכות של בעלים או מינוי מפורש שלהם, או שדי בכך שהם מסכימים להפרשה. ושם הסקנו שניתן לסמוך על הסכמת הבעלים גם ללא מינוי מפורש מצידם, אם אכן יש וודאות בכך שהם מעוניינים בהפרשה. אך קולא זו איננה מוסכמת על דעת הכל.

המאמר שלפנינו בא לעסוק בעיקר במקרים שבהם לא ניתן להסתמך על אותה אומדנא שהבעלים מעוניינים בהפרשה. לדוגמא, אין להסתמך על הסכמת הבעלים במקרה בו הם אינם שומרי מצוות וההפרשה אינה מביאה להם תועלת כלכלית. וודאי שאין להסתמך על כך במקרה שאופן ההפרשה הוא כזה שגורם להם הפסד שאינו הכרחי מבחינתם. וכן להיפך, לפעמים הבעלים מתנגדים להפרשה משיקולים של דקדוק הלכתי, שכן אינם מסכימים להפרשה בדרך דחוקה, אף אם אין בה משום שליחות לדבר עבירה. כמו כן לא ניתן להסתמך על שליחות או זכיה שמטעם שליחות כאשר מדובר בבעלים שהוא גוי, קטן וכדו'. ובכל מקרה, גם במקרים בהם ניתן להסתמך על אותה אומדנא, ודאי שלכתחילה רצוי שההפרשה תבוא מכוחו של מינוי מפורש ומוסמך, שהוא מועיל לכל הדעות.

לכן צריך לברר את השאלה: מהי הסמכות של כל אותם משווקים ומנהלים להפרשת תרומות ומעשרות מן התוצרת החקלאית שבטיפולם?

בדברי חז"ל נדונו צורות שונות של הפרשת תרו"מ ע"י מי שאינו בעלים, כגון: אפוטרופוס, אריס, שותף, בני הבית, גזלן וגיזבר הקדש. מתוך הדיון בדוגמאות אלו ניתן יהיה להסיק מסקנות לדינם של מנהל עסקים, סיטונאי, מנהל בית אריזה וכדו'.

  1. אפוטרופוס

אחת הצורות שמצאנו בהלכה לאדם השולט בנכסים של הזולת הוא אפוטרופוס הממונה לטיפול בנכסיהם של יתומים קטנים. בהגדרת סמכותו של האפוטרופוס כתב הרמב"ם (נחלות פי"א ה"ח):

... אפוטרופוס - מוסרין לו כל נכסי הקטן, הקרקע והמטלטלין שלא נמכרו. והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושובר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים...

על דינו של האפוטרופוס לענין הפרשת תרו"מ, נאמר במשנה (גיטין נב ע"ב):

יתומים שסמכו אצל בעה"ב או שמינה להם אביהם אפוטרופוס - חייב לעשר פירותיהם.

על כך נאמר בגמרא:

ורמינהו: ... אתם - ולא אפוטרופין, ולא התורם את שאינו שלו! אמר רב חסדא: לא קשיא. כאן להאכיל (רש"י: יתומים לאלתר, חייבים לעשר), כאן להניח (רש"י: באוצר עד שיגדלו, למה ליה לעשורי? לכשיגדלו יעשרו הם). והתניא (בניחותא): האפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל, אבל לא להניח.

והקשו הראשונים: אם מהתורה אפוטרופוס אינו יכול להפריש תרו"מ, כיצד יכול הוא להפריש כדי להאכיל את היתומים?

שני תירוצים נאמרו לכך בראשונים:

א. לדעת התוס', התוס' רי"ד, הר"ן ורבינו קרשקש - חכמים הפקירו את ממון היתומים ונתנוהו לאפוטרופוס. אמנם מן התורה אין האפוטרופוס יכול להפריש תרו"מ 7. ומה שיכול להפריש ליתומים לצורך אכילה, הוא תקנה מדרבנן, שהעמידו את הפירות ברשותו לשם כך, והפקר בי"ד הפקר.

ב. לדעת הרמב"ם, הטור והמאירי - אפוטרופוס תורם מדאורייתא. וכך נפסק להלכה בשו"ע. ושני הסברים נאמרו בראשונים לדעה זו:

הרמב"ן מפרש בתירוצו השני, שתרומת האפוטרופוס מועילה מדין "זכין לאדם שלא בפניו". ולדעתו האפוטרופוס דומה לשליח ולא לבעלים של הפירות.

הרשב"א, לעומת זאת, מפרש שאפוטרופוס תורם מעיקר הדין. ואלו דבריו (קידושין מא ע"ב ד"ה אתם, בפירושו השני):

... אפוטרופין, דידן כיד יתומים, ותורמין ומעשרין דבר תורה, דלא קרינן ביה תורם שאינו שלו. והיינו דתורמין להאכיל...

את היות האפוטרופוס "יד יתומים" אי אפשר לפרש עפ"י גדרי שליחות, מפני שאין שליחות לקטן. לפי דעת הרשב"א גם אי אפשר להסביר את ההלכה הזאת עפ"י דיני זכיה, מפני שהוא סובר שבהפרשת תרומות ומעשרות צריך שליחות גמורה. ומכאן יש להסיק, שהאפוטרופוס מפריש תרו"מ מנכסי היתומים מכוח אותה שליטה וסמכות ניהול שיש לו בנכסים הללו, והרי דינו כאילו היה בעלים.

לפי הסברים אלו, מה שנאמר בגמרא שאין האפוטרופוס תורם מפירות שאינם מיועדים לאכילה מיידית - זוהי גזירה מדרבנן או דעה שנדחתה מההלכה.

מה ניתן ללמוד מכאן לנד"ד? דיון זה הוא באפוטרופוס של יתומים, שסמכותו העקרונית לטפל בנכסיהם היא מדאורייתא, ונלמדת מדרשת הפסוק 19. מה יש ללמוד מדיון זה לאפוטרופוס שאדם מינה בעצמו על נכסיו הוא? ומה יוצא מכאן לדינו של מנהל חברה או משווק?

נראה, שהדבר יהיה תלוי בדעות השונות של הראשונים שהבאנו:

לראשונים הסוברים שאפוטרופוס של יתומים אינו מוסמך להפריש מעיקר הדין, יש לומר שלשם הפרשה דרושה בעלות גמורה. לדעתם, אדם שלא נתמנה ולא נחשב לשלוחם של הבעלים - אינו יכול להפריש, ואין לומר שיכולת ההפרשה כלולה אוטומאטית בסמכותו. תקנת החכמים אינה אלא באפוטרופוס של יתומים, ואין לה שייכות לשום מקרה אחר.

אך לפי מה שכתבנו בדעת הרשב"א, שאפוטרופוס מפריש מכוח השליטה שיש לו בנכסים - ניתן לומר שאין הכרח בבעלות גמורה לשם הפרשה, ומי שיש לו שליטה מספקת בנכסים - רשאי להפריש מהם תרו"מ.

אך גם לדעה זו, עדיין יש לברר אם יש הבדל בין מעמד של אפוטרופוס ליתומים לבין מעמדו של מנהל חברה וכדו', שיונק את סמכותו ממינוי של הבעלים ולא מדין תורה של אפוטרופסות.

  1. שותף

צורה נוספת של אדם השולט בנכסים שאינם שלו הוא שותף. על חלקו שלו ברכוש המשותף - הוא בעלים גמור, אבל על חלקו של חברו - הוא רק בעל שליטה או שיעבוד. ואף שליטה זו אינה בלעדית אלא משותפת. גם השותף מוסמך להפריש תרו"מ מן הפירות המשותפים. וכך נאמר במשנה (תרומות פ"ג מ"ג):

השותפין שתרמו זה אחר זה - ר"ע אומר: תרומת הראשון תרומה. וחכמים אומרים: תרומת שניהם תרומה...

הרמב"ם (תרומות פ"ד ה"ח) כתב עפ"י משנה זו שכל שותף יכול לתרום גם מחלקו של חברו, ואלו דבריו:

והשותפין אין צריכים ליטול רשות זה מזה, אלא כל התורם מהן תרומתו תרומה.

בין הראשונים, יש החולקים וסוברים ששותף אינו יכול להפריש תרו"מ מן הפירות המשותפים. אבל להלכה נפסק כדעת הרמב"ם שהשותף יכול להפריש.

בטעמה של הלכה זו, ששותף תורם שלא מדעתו של שותפו, נאמרו שני הסברים:

א. לדעת ר"ח השותף מפריש מטעם ניחותא. כלומר, ההפרשה מועילה על סמך אומדן דעתו של השותף השני, שהוא מעוניין בהפרשה של שותפו. וכך נוקטים גם כמה מן האחרונים. לדעת רבים מן הפוסקים, אומדנא זו מועילה מדין זכיה שמטעם שליחות.

ב. בספר "חלת לחם" מובא הסבר, ששותף מפריש מכוח הבעלות החלקית שיש לו ברכוש המשותף. וכך יש להסביר בדעת הרשב"א, הסובר שלא ניתן להפריש מכוח ניחותא, וכפי שכתבנו בדעת לענין אפוטרופוס, שמפריש מכוח השליטה שיש לו בנכסי היתומים.

בדין שותף המפריש תרו"מ מן הפירות המשותפים נאמרה הלכה נוספת, שממנה נלמד עיקרון חשוב לנד"ד. הסמ"ג כותב, שאף ששותף יכול להפריש תרו"מ על דעת עצמו - אין הוא יכול למנות שליח לשם כך. וכך פסק הרמ"א ללא חולק. טעמה של הלכה זו יהיה תלוי בנימוקים השונים שנאמרו בדין שותף:

א. אם נאמר שהשותף מפריש מכוח ניחותא, שהיא מועילה מדין זכיה שמטעם שליחות - צריך לומר שמה שאינו יכול למנות שליח אחר, הוא משום שלדעתו אין שליח עושה שליח.

ב. כמו כן, אם נאמר שהשותף מפריש מכוח ניחותא, אפשר לומר שבכה"ג אין ניחותא, שכן יתכן שהשותף השני מתנגד לכך שאדם זר לחלוטין יפריש בשבילו.

ג. ואם נאמר שהשותף מפריש מכוח השליטה שיש לו בנכסים המשותפים - צריך יהיה לומר שמינוי אדם אחר להפרשה הוא חריגה מן הסמכות שהשליטה בנכסים מקנה לו, ולכן הדבר אינו מועיל.

לסיכום: גם מהדיון בהפרשת השותף רואים אנו ששאלה זו, של הפרשה מכוח השליטה בנכסים, תלויה במחלוקת. אם כי לא מצאנו בסוגיא זו אף אחד מן הראשונים שינקוט בפירוש, שהשליטה של השותף היא הבסיס לסמכותו להפריש.

אעפ"כ, למדנו מכאן עיקרון חשוב, והוא: שגם אם נאמר שאדם שיש לו שליטה בנכסים נחשב כבעלים לענין הפרשת תרו"מ - אינו יכול לעשות בהם דבר שאינו כלול בשליטה שקיבל מן הבעלים, וייתכן שהבעלים עצמם אינם מסכימים לו. הדבר מתבטא בכך שאדם כזה אינו יכול למנות אדם אחר להפרשה על דעת עצמו.

  1. אריס

את אותם עקרונות שמצאנו באפוטרופוס ובשותף, ניתן לראות גם בדינו של האריס. גם אריס הוא סוג של שותף ביבול, אבל הוא יותר מאשר שותף גרידא. בעצם הוא המנהל הבלעדי של השדה, אלא שחלק מן היבול שייך לבעל השדה וצריך להינתן לו בסוף הגידול. בדין אריס המפריש תרו"מ מחלקו של בעל השדה, נאמר בתוספתא (תרומות פ"א ה"ח):

אריס שתרם ובא בעה"ב ועיכב... ואם משתרם עיכב - תרומתו תרומה, אבל אין רשאי להוציא מעשר וליתן ללוי... אלא על חלקו בלבד.

לעומת זאת נאמר בגמרא (קידושין מא ע"ב; גיטין נב ע"ב):

אתם - ולא אריסים... ולא התורם את שאינו שלו.

הפוסקים מביאים להלכה את דברי התוספתא, שאם האריס תרם ובעה"ב לא עיכב - תרומתו של האריס תרומה. אך נחלקו במקרה בו מדובר: לדעת המשל"מ וסיעתו רשאי האריס לתקן את חלקו של בעל הבית אם עושה זאת עם חלקו שלו. לפי מה שכתב מהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם, אמנם לכתחילה אין האריס תורם מחלקו של בעל הבית, אבל בדיעבד - תרומתו תרומה. וכן כתבו עוד אחרונים. ולפי ההסבר הראשון של מהר"י קורקוס אין האריס תורם כלל את תבואתו של בעל הבית. ואילו לדעת המאירי דרשת הגמרא נדחית מההלכה, והלכה כדברי התוספתא שאריס תורם גם לכתחילה.

ההסבר הפשוט בטעמה של הלכה זו, שתרומת האריס מועילה בתנאים מסויימים גם בחלקו של בעל הבית - הוא מכוח ניחותא. החלת לחם, לשיטתו, מביא את ההסבר שהאריס מפריש מכוח השליטה שיש לו בתבואה, שדינה כבעלות. הרשב"א, הסובר שלא ניתן להפריש מכוח ניחותא אלא מכוח שליחות גמורה - יצטרך ללכת גם כאן עפ"י שיטתו באפוטרופוס, ולומר שהוא מפריש מכוח שליטתו בנכסים.

לסיכום: גם בדינו של אריס רואים אנו את אותה מחלוקת. ולפי רוב הדעות אין הוא מפריש מכוח השליטה בנכסים. אף כאן למדנו את אותו עיקרון שראינו בדינו של השותף, שאף אם נאמר שהפרשת האריס אכן מועילה מכוח שליטתו באותם פירות - אין אפשרות לעשות מה שידוע שהבעלים אינם מסכימים לו. ולכל היותר ניתן יהיה להקל בסתמא, כאשר דעתו של בעה"ב איננה ידועה.

  1. אשה בחלה ובמעשרות

דוגמה ברורה יותר להפרשה של אנשים השולטים בנכסים, היא: אשתו של אדם ושאר בני הבית והמשפחה. בני הבית מקבלים מאבי המשפחה סמכויות שונות לטיפול בחלק מנכסיו, וגם להם יש סמכות להפריש תרו"מ מנכסים אלו. וכך נאמר בתוספתא (תרומות פ"א ה"ז):

הבן והשכיר והעבד והאשה - תורמין על מה שהן אוכלין, אבל לא יתרמו על הכל, שאין אדם תורם את שאינו שלו. הבן בשל אביו והאשה בעיסתה - הרי אלו תורמין, מפני שתרמו ברשות.

הלכה זו בדינה של האשה. מופיעה בצורה שונה בגמרא (יבמות פו ע"א):

ואכלתם אותו בכל מקום, אתם וביתכם (במדבר יח לא) - לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום...

הסבר לכך ניתן לקבל מפירוש רש"י שכתב לעיל באותה סוגיא, לענין ארוסה (ד"ה אינה):

אינה נותנת רשות - לשלוחה לתרום מעשר של ארוס ולהרים ממנו תרומת מעשר, והוה ליה תורם שלא מדעת.

ומכאן למדנו שגם ארוסתו של אדם יכולה להפריש תרו"מ ממה שהיא אוכלת. אבל באשה נשואה הדין הוא שונה, והיא יכולה גם למנות שליח להפרשה על פירות של בעלה. וכן נפסק להלכה, שאשה נשואה יכולה לתרום מתבואתו של בעלה, ואף למנות שליח לשם כך. היתר זה מוגבל רק למה שהיא אוכלת או לעיסה שהיא מכינה עבור כל בני הבית, אבל בשאר הנכסים אין לה רשות להפריש.

גם על הלכה זו יש לשאול, מכוח מה מפרישה האשה תרו"מ? האם מכוח אומדנא ברורה שבעלה מעוניין בהפרשה או מכוח השליטה שיש לה באותם פירות?

כמה מן האחרונים מסבירים, שהאשה ושאר בני הבית אכן מפרישים מכוח אותה אומדנא, ומדין "זכיה". וכן משמע מלשון התוספתא שהבאנו: "מפני שתרמו ברשות".

הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מעדני ארץ תרומות פ"ד הי"ב) עומד על שני קשיים בהסבר זה:

א. אם האשה מפרישה רק מכוח שליחות של בעלה, כיצד היא יכולה למנות שליח לשם כך, לסוברים שאין שליח עושה שליח בתרו"מ? קושיא זו מקבלת חיזוק מן ההלכה שהבאנו לעיל עפ"י הסמ"ג, ששותף אינו יכול למנות שליח להפריש תרו"מ מן הפירות המשותפים. ומדוע אשה יכולה?

ב. לדעת המאירי, אשה זו יכולה למנות שליח אף להפרשה מן הרע על היפה. מלבד הבעיה שיש בכך משום שליחות לדבר עבירה, הרי שבמקרה זה אין לנו אומדנא לכך שהבעל מסכים שיפרישו מפירותיו, כאשר ההפרשה לא נעשית כמצוותה.

מתוך כך מעלה הגרש"ז אויערבך את האפשרות שהפרשת האשה לא באה מכוח זכיה ושליחות, אלא מכוח השליטה שיש לה באותם הפירות, ולגביהם דינה כבעלים. לכן היא יכולה גם למנות שליח. ואילו ארוסה, לעומת זאת, אינה מפרישה אלא מכוח ניחותא, ולכן אינה מוסמכת אלא לתקן את מה שהיא אוכלת.

כדברי הגרש"ז אויערבך כתבו עוד כמה מן האחרונים, שדרשת הפסוק "אתם וביתכם" מלמדת שיש לאשה דין בעלים על התבואה שהיא עוסקת בה. הגרי"א מקובנא והאחיעזר מוכיחים את ההגדרה הזאת מכך שהאשה יכולה לעשות שליח, למרות שבכל שליחות נדרשת "שליחות של בעל הממון".

 

למעבר לחלק ב'