הערות בדיני מעשרות

הערות בדיני מעשרות

המאמר עוסק בהערות על דיני מעשרות

הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים | אייר-סיוון תשס"ה

 

בעלות מעשר שני[1]

"וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' " (ויקרא כז,ל)

הגמ' אומרת[2]: "מעשר שני לרבי מאיר ממון גבוה, ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה". יש להקשות על ר"א[3] דחשיב שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, בור ברה"ר וחמץ בפסח. ומאי טעמא לא אמר ג"כ מעשר שני, דאינו שלו ומ"מ מוסיף חומש? כן הקשה בס' ירעות שלמה על יו"ד, כפי הנרשם בזכרוני זה רבות בשנים.

ולי נראה דלא דמי מעשר שני לבור וחמץ מכמה טעמים:

א. רק לר"מ הסובר מעש"ש ממון גבוה עשאו הכתוב כאילו ברשותו,  אבל לרבי יהודה דס"ל מעשר שני ממון הדיוט הרי הם שלו, א"כ י"ל דר"א סובר כרבי יהודה. אלא דלרב חסדא  הסובר[4] דבגבולין לכו"ע ממון גבוה הוא קשה, דהא עיקר פדיה בגבולין היא, דבירושלים קלטיה מחיצות ולא מהני פדייתו.  אך יש לומר דמ"מ משכחת ליה במעשר שני טמא שגם בירושלים נפדית[5].  ונפשוט מזה דגם במעשר שני טמא מוסיפין חומש[6].

ב. י"ל דכיון שמותר להערים על פדיונו[7], א"כ י"ל דלא מיקרי כל כך בעלים כמו הני דשם[8]. וכן י"ל בהא דקיי"ל דיכול לשאול עליו, א"כ עדיין לא נעקר שם בעלים מניה משא"כ בבור וחמץ, ודוק.

ג. עי' בדברי הר"מ סוף הלכות תמורה דברים נעימים בטעמא שצריך להוסיף חומש[9]. א"כ מה שצריך להוסיף חומש הוא לפי שהוא בעליו, וגם כפשוטו הרי אמרה תורה דבעלים מוסיפים חומש, א"כ קראתו התורה בעליו גם אח"כ, משא"כ בחמץ ובור דלא נקראו עתה בעליו רק שמקודם היו בעליו[10], ודוק.

 

משלו ולא משל מעשר[11]

הקשתי על הדרשא[12]: "חטאת בהמה דאינה באה אלא מן החולין מנלן? אמר רב חסדא, דאמר קרא: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, משלו, ולא משל צבור ולא משל מעשר".

על דברי הטורי אבן[13] שכתב שדין זה הוא רק למ"ד מעשר שני ממון גבוה הוא, ולא כפרש"י[14] (שדין זה הוא גם למ"ד מעשר שני ממון הדיוט). שנ"ל כרש"י, שהרי ר"מ דסבירא ליה ממון גבוה  הוא[15],  ס"ל דאין כהנים ולויים מתוודים, לפי שאין להם שדות[16]. ואמרינן[17] דלר"מ דס"ל מעשר ממון גבוה לא משכחת ליה מעשר שני במתנה גם בטבלים אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין[18]. ולפי זה איך משכחת ליה כלל מיעוט דמשלו ולא משל מעשר, שהכהן הגדול לא יקרב פרו משל מעשר, כיון דלמ"ד ממון גבוה לא משכחת ליה משל  אחרים לא בקניה ולא במתנה, ושדות עצמו אית ליה לר"מ עצמו מרא דשמעתא, דממון גבוה. אלא ודאי דגם לצד ממון הדיוט הוא מיעטיה קרא ואתי שפיר.

אך הר"ר יעקב משה שי'[19] השיב דמשכחת ליה בירש את אבי אמו ישראל, ויפה אמר – ואולם לדברינו לא יתיישב כלל, ואכמ"ל[20].

 

מעשר ראשון ומעשר שני[21]

מה שהקשה חתני הרב שי'[22] במשנה[23] בענין הקדמת התרומה למעשרות, דתנן שם "ומעשר ראשון לשני שיש בו ראשית". ומאי טעמא לא אמרינן בפשיטות דמעשר ראשון הוי תדיר לגבי מעשר שני, ותי' דמעשר שני הוה מקודש לגבי מעשר ראשון.

אך זה אינו למאן דאמר[24] מעשר שני ממון הדיוט הוא.  אלא שי"ל דגם לרבי יהודה דממון הדיוט ג"כ קודש מיקרי, ואיקרי מקודש לגבי מעשר ראשון.

אך נראה דלא מצי למימר כן, משום דבכה"ג לא שייך תדיר ומקודש, דאינו חייב להפריש דווקא תרומ"ע דהא יכול לפוטרו ע"י גגות וקרפיפות.

אכן להרא"ם בס' היראים[25] והסמ"ג[26] דכל הפירות חייבים במעשר שני[27], א"כ עדיף ממעשר ראשון[28], וצ"ע[29].

עוד י"ל דנפ"מ לעבור בעשה[30], וע' תוס' תמורה[31], ומש"כ בקונטרס יגדיל תורה[32] בס"ד.

עוד נראה, על פי מה שהעיר חתני הרב שי' עוד, דלא שייך הלאו רק במקדים תרומה לבכורים, ולא באינך, דהרי המשנה קאמר טעמא משום ראשית. אך זה אינו  כמבואר בהרמב"ם[33], ושם בתמורה (ד ע"א).

אולם י"ל, שלכן כתב הר"מ[34] "ומנין שהוא בלא תעשה שנא' מלאתך ודמעך לא תאחר, לא תאחר דבר שראוי להקדימו", וא"כ אתי שפיר, דמשום טעמא דראשית הוא שעובר בלאו דלא תאחר, אבל משום טעמא דתדיר ומקודש לא היה עובר בלאו כלל.

עוד י"ל דנפ"מ כשהקדים בשבלים דאינו חייב אז להפריש, ולא שייך כלל לדון משום תדיר ומקודש.

 


[1] מהספר שמע אליהו, ח"ב עמ' קז.

[2]  ב"ק סט ע"ב.

[3]  פסחים ו ע"ב.

[4]  סנהדרין קיב ע"ב.

[5]  פסחים לו ע"ב.

[6]  עיין תשובה מאהבה (אות כה) שהסתפק האם במעשר שני טמא צריך להוסיף חומש בפדיה, וכאן פשט את הספק.

[7]  רמב"ם מעשר שני פ"ה ה"ח-ה"י.

[8]  בבור וחמץ הבעלות גמורה, אולם בפירות מעשר שני נותן לבנו ובתו הגדולים בלא פעולת קניין, א"כ אין כאן בעלות מוחלטת.

[9]  "יראה לי שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, כענין שאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו, ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש, וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך".

[10]  יסוד זה כתב רבנו בתשובה מאהבה (אות כח).

[11] מהספר שמע אליהו ח"ב עמ' שלא.

[12]  חולין דף כב ע"א.

[13]  חגיגה ח  ע"א ד"ה אמאי.

[14] רש"י חולין (כב ע"א): "משלו ולא משל מעשר - דתרי אשר לו כתובים בפרשה ואפילו לרבי יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו לממעטיה".

[15]  קידושין כד ע"א, נב ע"ב, נד ע"ב, וש"נ.

[16]  מעשר שני פ"ה מי"ד: "רבי מאיר אומר אף לא כהנים ולוים, שלא נטלו חלק בארץ".

[17]  קידושין נד ע"ב.

[18] הגמ' אומרת: הפודה מעשר שני שלו – מוסיף עליו חמישיתו, בין משלו בין שניתן לו במתנה; מני? אילימא ר"מ היא, מי מצי יהיב ליה במתנה? והאמר: מעשר ממון גבוה הוא! אלא לאו ר' יהודה! לא, לעולם ר"מ , והכא במאי עסקינן – כגון דיהיב ניהליה בטיבליה, וקסבר: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין".

עיין עוד בתשובה מאהבה אות יח.

[19]  חתן הג"ר מיכל וואלף פסאן אבד"ק יאנישטאק.

[20]  תוספת דיון בדברי הטו"א איתא בתשובה מאהבה אות ל, לא.

[21] מהספר שמע אליהו, ח"ב עמ' שסד.

[22]  הראי"ה קוק זצ"ל.

[23]  תרומות פ"ג מ"ז.

[24]  קידושין נד ע"ב.

[25]  סי' קמז (קעב).

[26]   עשין קלו, קסא. 

[27]  לפי הסבר זה מעשר שני נוהג בכל הפירות והירקות שנאמר בו "וכל מעשר הארץ". ואילו מעשר ראשון חייבים רק בדגן תירוש ויצהר ושאר המינים אינם מדאורייתא.  עיין מל"מ (הל' מעשר שני פ"א הי"ב).

בספר תועפות ראם (הערות הרה"ג אברהם אבא שיף זצ"ל על היראים, סי' קמז הערה ו) מביא בשם הגאון רא"ד שליט"א (הוא האדר"ת זצ"ל. האדר"ת נתן לגרא"א שיף  רשות להדפיס את היראים, והראה לו את כתה"י סוד יראים, שכתב האדר"ת על ספר היראים, עיין בהסכמת האדר"ת לספר תועפות ראם) ראיה לשיטת היראים, שבכל המינין יש חובת מעשר שני, שהרי הספרי בפרשת ביעור מעשרות, וכן איתא בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ג) כתבו "בשנה ההיא את זקוק לבער - ואין את זקוק לבער ירק שיצא מראש השנה עד הפסח", ומכאן אנו לומדים שירק חייב במעשר שני מדאורייתא, אלא שאינו חייב בבעור בשנה הרבעית אלא בשנה השביעית. האדר"ת עצמו דחה ראיה זו באמרו שמא הירק שעליו דן הירושלמי היינו אתרוג שדינו כירק, ולכן יש בו מעשר שני אבל ירק איננו חייב מדאורייתא. עוד הוסיף האדר"ת שהדרשה "בשנה ההיא" נדרשת לכך שרק בשנה הרביעית יש ביעור ולא בכל שנה, כמבואר בירושלמי, וממילא אין צורך לדרוש לעניין ירק.

עוד הוסיף האדר"ת להקשות על שיטת היראים והסמ"ג, שהרי הכהנים והלוי שאוכלים מעשר ראשון ותרומת מעשר קודם הפרשת מעשר שני אוכלים דבר שהוא טבול למעשר שני מדאוריתא, וכיצד יכולים הכהן והלוי לאכול טבל טבול למעשר שני, וכבר דן בשאלה זו של האדר"ת בספר דרכי מרדכי (סי' טו).

[28]  כיוון שכל הפירות והירקות חייבים במעשר שני ואילו במעשר ראשון חייבים רק דגן תירוש ויצהר, לכן הו"א שמעשר שני יקדם, קמ"ל שבגלל חיוב ראשית שבמעשר ראשון יש להקדימו למעשר שני.

[29]  תרוץ זה עדיין תמוה. מדוע דבר הנוהג בכל הפירות יש הו"א להקדימו, שהרי הכמות איננה מעלה הגורמת להעדפתו על פני מעשר ראשון שנוהג בחלק מהפירות.

[30]  מלבד הלאו ש"לא תאחר", יש במקדים מעשר שני למעשר ראשון גם עשה "ראשית".

[31] תמורה ד ע"א ד"ה ואתמר.

[32]  יגדיל תורה, סי' קנג. גפן אדרת, דרך הקדים אות ב.          

[33] רמב"ם הלכות תרומות (פ"ג הל' כג): "כשמפרישין תרומה ומעשר מפרישין אותן על הסדר, כיצד מפריש בכורים תחילה לכל, ואח"כ תרומה גדולה, ואח"כ מעשר ראשון, ואח"כ מעשר שני או מעשר עני, והמקדים שני לראשון, או מעשר לתרומה, או תרומה לבכורים, אע"פ שעבר על לא תעשה מה שעשה עשוי, ומניין שהוא בלא תעשה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר, לא תאחר דבר שראוי להקדימו ואין לוקין על לאו זה".

[34]  הל' תרומות פ"ג הל' כג.