האם עדיף להפריש תרו"מ בדרך "ברירה" או ש"לא מן המוקף" - חלק ב'

האם עדיף להפריש תרו"מ בדרך "ברירה" או ש"לא מן המוקף" - חלק ב'

מסגרת מאמרנו זה נרצה לברר באיזו דרך עדיף להפריש תרומות ומעשרות - בדרך של "ברירה" או בדרך ש"לא מן המוקף".

הרב יעקב אריאל | התורה והארץ ב'

הגמ' בעירובין (ל"ז ע"ב) מקשה סתירה בדברי ר' שמעון. מחד גיסא נאמר בתוספתא שר' שמעון סובר "אין ברירה", ולכן אי אפשר לשתות את היין לפני שמפרישים בפועל. מאידך גיסא ישנה תוספתא אחרת בה ר' שמעון אומר "יש ברירה" וז"ל התוספתא: : "הריני מערב לשבתות של כל השנה, רציתי אלך לא רציתי לא אלך. רצה מבעוד יום - עירובו עירוב. משחשיכה: ר' שמעון אומר עירובו עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב".

הגמ' מתרצת שיש להבחין בין איסור דאורייתא לבין איסור דרבנן. בדאורייתא אמרינן "אין ברירה" כמו בתרו"מ על יין, ובדרבנן "יש ברירה" כמו בעירובי תחומין 10.

ב. הפרשת תרו"מ כשהחלות היא לאחר הבירור הדין בהפרשת תרו"מ מיין ובעירובי תחומין תלוי במחלוקת אם "יש ברירה" או "אין ברירה". במקרים אלו, האדם, שמפריש או שעושה את העירוב, רוצה שהחלות (של ההפרשה או של העירוב) תהיה למפרע, ולכן תלוי הדבר במחלוקת בדין ברירה. כאשר החלות היא לאחר שכבר התברר מה שלא היה ידוע בשעת המעשה הדין שונה.

נאמר במשנה (מע"ש פ"ה מ"א) : "כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה וכו', והצנועים מניחין את המעות ואומרים: כל הנלקט יהא מחולל על המעות האלו".

בשנת השמיטה שהפירות הפקר, וכל אדם נכנס לפרדסים לאכול מהפירות, היו מציינים את אלו החייבים ברבעי בערימות אדמה, כדי שידעו שיש לאכול את הפירות בירושלים או לחלל אותם על כסף. הצנועים היו מחללים את הפירות בעצמם. הם החזיקו כסף בשווי הפירות ואמרו: "כל הנלקט יהא מחולל על המעות האלו". כוונתם היתה שכאשר הפירות יילקטו הם יהיו מחוללים ע"י אמירתם. אמנם בשעת אמירת נוסח החילול ע"י הצנועים הפירות עדיין לא נלקטו, ואעפ"י כן אין בכך חסרון של ברירה.

התוס' על הסוגיה בב"ק (ס"ט ע"א) והר"ש על המשנה (מע"ש שם) מסבירים שישנו חסרון של "ברירה" רק כאשר אדם רוצה שהחלות תהיה למפרע אבל אם החלות עתידה להיות לאחר הבירור גם מ"ד שסובר "אין ברירה" מודה שזה יחול 11.

גם הרשב"א בתשובה עושה את ההבחנה הזו בין מקרה שהחלות היא למפרע לבין מקרה שהחלות היא לאחר הבירור וכך הובא להלכה ע"י כל הפוסקים 12.

  1. שיטת החזו"א: תנאי הוא צורה של ברירה המשנה שהבאנו לעיל (דמאי פ"ז מ"ה) מדברת על אדם שלא נמצא בביתו בע"ש ונזכר שעדיין לא הפריש תרו"מ מהפירות שבביתו. מה יעשה כדי שיוכל לאכול פירות מתוקנים? המשנה הזו אינה להלכה, אך בעקבותיה מציע החזו"א שלשה פתרונות.

לכאורה הפתרון הפשוט יותר הוא שיאמר את נוסח ההפרשה כאשר החלות תהיה בעת שיחזור לביתו בשבת ויפריש תרו"מ מהפירות. החזו"א 13 אומר שלא מצאנו תקנה כזו להפרשת תרו"מ בע"ש, נראה א"כ שהסיבה לכך היא מפני שגם בכה"ג תלוי בברירה ואנן קיי"ל שאין ברירה 14 מאידך ראינו לעיל שלדעת כל הפוסקים אם החלות הוא לאחר הבירור זה מועיל! החזו"א מבחין בין הפרשת תרו"מ לשאר מקרים. יתכן, אומר החזו"א שדוקא במקרים הדומים ל-"כל הנלקט יהא מחולל" אם החלות היא לאחר הבירור זה מועיל אבל בתרו"מ הדין שונה.

ב-"כל הנלקט" אפשר בעקרון לחלל את כל הכרם בשעת האמירה אלא שרצונו הוא לחלל רק חלק מן הכרם 15 לכן הבירור הנדרש (דהיינו איזה חלק של הכרם מחולל) הוא צדדי, ודי בכך שהדבר מתברר בשעת החלות. בהפרשת תרו"מ הבירור הוא עיקרו של מעשה ההפרשה! ההפרדה בין הפירות לתרומה, לתרומת מעשר וכו' זוהי מהותה של הפרשת תרו"מ ולכן לא מספיק שהבירור יהיה בשעת החלות, אלא הוא צריך להיות בשעת האמירה.

החזו"א מקשה על עצמו מהגמ' בקידושין (ס"ב ע"א) . נאמר שם, שהפודה מע"ש על מעות לפני ההפרשה, והחילול חל לאחר ההפרשה אינו דבשלב"ל מפני שבידו להפריש. ולכאורה דין זה תלוי ב"ברירה" לדעתו, אף שחל לאחר ההפרשה?! החזו"א מתרץ שיחוד הפירות למע"ש אינו עקרוני ויכול לחלל כל פרי שיקראו עליו שם. מה שא"כ לגבי ההפרשה עצמה ההפרדה בין הפירות והסוגים השונים של המעשרות זהו עיקרה של ההפרשה וכדלעיל.

  1. שיטת הגרש"ז אויערבך שליט"א: תנאי עדיף על ברירה הגרשז"א 16 חולק על החזו"א. לדעתו, גם בתרו"מ, אם החלות היא לאחר הבירור נוקטים ש"יש ברירה" לכו"ע. הדברים מפורשים בדברי ה"נתיבות" 17

הנתיבות אומר שאם אדם קורא שם לתרומה ומצוה לקטן לתרום, אין חסרון בכך שהקטן הוא שמבצע את ההפרשה בפועל, מפני שהתרומה ניטלת במחשבה 18

הנתיבות מציין שדין זה אינו תלוי ב"ברירה" מפני שאין רצונו של המשלח שהתרומה תחול למפרע אלא לאחר הפרשת הקטן ובכה"ג "יש ברירה" לכו"ע כפי שמבואר בר"ש ובמהרי"ט 19.

לאור דברי הגרשז"א פסק הרב נויבירט בספרו "שמירת שבת כהלכתה" 20, שאם רוצים להפריש תרו"מ בשבת אפשר לומר את הנוסח בע"ש ולהתנות בפירוש שהחלות תהיה רק בשבת עצמה בעת ההפרשה.

פתרון זה יכול להיות מעשי לאדם הפרטי במינים של פירות וירקות שאם יפתח אותם הם עלולים להתקלקל כמו אבטיח וכדו', או כאשר יש יומים של ראש השנה ולאחר מכן שבת, ואז אפשר יהיה להסתפק בע"ש באמירת הנוסח הרגיל, והחלות תהיה בשבת כאשר יפריש סמוך לאכילתו.

במפעלים לעיבוד מזון ובבתי אריזה הפתרון הזה של תנאי הוא קשה לביצוע. ההפרדה בין הפסולת והאוכל במפעלים או המיון בין סוגי הפירות בבתי אריזה נעשים בקצב מהיר ויש שם תנועה מתמדת. מחד גיסא בשעת אמירת הנוסח אי אפשר להגדיר בדיוק על מה יחול שם תרומה ומעשרות ומאידך גיסא אנו רוצים שהתרו"מ יחולו בדיוק בשעת ההפרדה בין הפסולת לבין האוכל. אם החלות תהיה לאחר ההפרדה שבין האוכל והפסולת אנו נכנסים לבעיה של "לא מן המוקף", כיון שהפסולת מועברת לפחים או למקומות שמיועדים לכך, ואינה נשארת ליד האוכל שזה עתה מתחיל את תהליך עיבודו 21.

ג. דבר שעיקרו מדאורייתא - "אין ברירה" כאמור לעיל הרמב"ם והרע"ב כתבו על המשנה (דמאי פ"ז מ"ד) שזו אינה להלכה מפני שהיא מתבססת על מ"ד שסובר "יש ברירה" ואנן קיי"ל ש"אין ברירה" בדאורייתא .

רע"א בתוספותיו שואל מדוע משנה זו אינה להלכה? מסקנת הגמ' בעירובין שבדרבנן "יש ברירה", והמשנה עוסקת במי שקנה יין ובכה"ג חיוב הפרשת תרו"מ הוא מדרבנן, כפי שפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' מעשר ה"ב) . וז"ל הרמב"ם שם: "וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכם לשוק אחר שנגמרה מלאכתם אינו לוקה אלא מכת מרדות, כמו שביארנו: שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם".

רע"א מתרץ שאף שהחיוב של לוקח בתרו"מ הוא מדרבנן - "אין ברירה", מפני שעיקר חיובו הוא דאורייתא. דבר שעיקרו מדאורייתא שרק בגלל פרט מסוים הוא נהיה דרבנן, אינו ככל סייג וגדר שעשו חכמים, אלא מחמירים בו כדין דאורייתא ו"אין ברירה".

עפ"י הבחנה זו רוצה רע"א לישב גם את תמיהת התוי"ט: מה מוסיפה משנה ה': "היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו וכו'", על משנה ד': "הלוקח יין מבין הכותים". רע"א מתרץ שהתנא סובר שגם בדבר שעיקרו בדאורייתא אמרינן "יש ברירה". בשתי המשניות הוא מביא דוגמאות שונות לדינים דרבנן שעיקרם בדאורייתא. במשנה ד' מדובר על לוקח ולכן חיוב ההפרשה הוא מדרבנן ועיקרו מדאורייתא כי מדובר ביין, והרי הוא בכלל "דגן תירוש ויצהר". במשנה ה' עוסקים בתאנים שאינן "דגן תירוש ויצהר", ואעפ"כ דינן כעיקרן דאורייתא, כי מדובר בתאנים בתוך ביתו, שלא נקנו מאחרים.

ד. שיטת הרמב"ם בדבר שעיקרו מדאורייתא הרמב"ם (פ"א מתרומות ה"כ) כותב וז"ל: "שותפות הגוי חייבת בתרומות ומעשרות. כיצד? ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות, אפילו חלקו שדה בקמתה, ואין צריך לומר אם חלקו גדיש - הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של גוי אעפ"י שמירחם הגוי, וחיובם מדבריהם כמו שביארנו".

מדובר בשני שותפים: האחד ישראל והשני גוי, שחלקו ביניהם את התבואה. לדעת הרמב"ם אם השדה היתה ביד הגוי בשעת עונת המעשרות והמירוח נעשה על ידו לא גזרו חכמים משום בעלי כיסין 22 ולכן הפירות פטורים מתרו"מ. אם השדה היתה של ישראל בשעת עונת המעשרות אף שגוי מירח חייב בתרו"מ מדרבנן.

אם "יש ברירה" משמעות הדבר היא, שמה שנפל בחלקו של הגוי היה שלו גם בעת שהם היו שותפים. במילים אחרות: השדה היתה של הגוי כבר בשעת עונת המעשרות, ולכן הפירות פטורים מתרו"מ.

הרמב"ם פוסק במקרה דנן ש"אין ברירה", ומשמעות הדבר היא, שלפני החלוקה החלקים אינם מבוררים. חלקים מתוך הפירות שנמצאים ברשות הגוי היו של ישראל בשעת עונת המעשרות. ואף שהמירוח היה של הגוי, חלקים אלו חייבים בתרו"מ מדרבנן. לכן פוסק הרמב"ם שטבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח.

וזו לשון הרמב"ם: "הרי טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח מחלקו של גוי אעפ"י שמירחם הגוי וחיובם מדבריהם כמו שביארנו".

הרדב"ז 23 מקשה מדוע "אין ברירה"? הרי הרמב"ם פסק שבדרבנן "יש ברירה"? 24!.

הרדב"ז מסביר שלדעת הרמב"ם כאשר עיקר חיובו מדאורייתא, אזי דינו כדאורייתא לענין "ברירה". הרמב"ם מדבר על דגן 25, שחיובו בתרו"מ מדאורייתא ולכן אעפ"י שישנו פרט מסויים, מירוח הגוי, שבגללו משתנה חיובו לדרבנן - "אין ברירה" כדין דאורייתא. כאשר עיקר חיובו מדרבנן - "יש ברירה", כמבואר ברמב"ם בהלכה שלאחר מכן, לגבי שדה שנמצאת בסוריא. וז"ל הרמב"ם: "בד"א: בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה , אבל אם לקחו (בשותפות) שדה בסוריה הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש - חלקו של עכו"ם פטור מכלום".

השו"ע (סי' של"א סעי' י"א) מצטט את דברי הרמב"ם הן בהקשר לשותפות הישראל והגוי בא"י והן לגבי שותפותם בסוריא. בסוף דבריו מוסיף השו"ע משפט שאינו מלשון הרמב"ם. וז"ל השו"ע: "ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בא"י אלא מדבריהם, גם בא"י חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום".

לפי הסברו של הרדב"ז בדברי הרמב"ם, שבכל איסור דרבנן שעיקרו דאורייתא אנו פוסקים ש"אין ברירה", אזי השו"ע חלוק על הרמב"ם בנקודה זו.

השו"ע מיקל בדין ברירה בתרו"מ בזה"ז, אעפ"י שעיקר החיוב של תרו"מ הוא דאורייתא. ישנה סיבה צדדית שגורמת לחיוב המקורי של התורה ליהפך לדין דרבנן. הסיבה לכך היא שאין כל ישראל בארץ ישראל ובפסוק נאמר: "כי תבואו" - "ביאת כולכם", כפי שהיה בירושה ראשונה וכפי שיהיה בירושה שלישית 26.

מאידך, וכי יתכן שלאחר שהשו"ע מצטט את דברי הרמב"ם, הוא מוסיף הלכה בניגוד לדעתו?.

  1. שיטת רבינו חיים הלוי מבריסק הרמב"ם והראב"ד נחלקו אם גוזרים גזירת "בעלי כיסין" 22 כשהקרקע היתה ביד עכו"ם בעת עונת המעשרות 27 לדעת הראב"ד כיון שאנו פוסקים ש"אין קנין לעכו"ם", אין משמעות לכך שהקרקע היתה ביד הגוי בעת עונת המעשרות. מה שקובע הוא המירוח. אם המירוח היה ביד ישראל - חייב, ואם המירוח היה ביד העכו"ם - פטור מן התורה, ובמקרה זה חכמים גזרו משום בעלי כיסין 28.

הרמב"ם לעומתו סובר, שחכמים גזרו את גזירת בעלי כיסין במירוח עכו"ם, רק כאשר הקרקע היתה ביד ישראל בעת עונת המעשרות. אם הקרקע היתה אז ביד גוי, הפירות פטורים לגמרי מתרו"מ.

הגר"ח מבריסק 29 מסביר בדעת הרמב"ם, שלמ"ד "יש קנין" - קנין העכו"ם מתייחס לקרקע וממילא מפקיע את החיוב בתרו"מ מהפירות. 

למ"ד "אין קנין" אמנם דין הקרקע אינו משתנה, אך הוא מודה שכל עוד הקרקע היא ביד העכו"ם אין קדושה בפירות , ולכן הם פטורים מתרו"מ.

לדעת הרמב"ם יש משמעות ביד מי היו הפירות בעת עונת המעשרות. אם הם היו ביד הגוי הפירות אינם חייבים בתרו"מ גם למ"ד "אין קנין". עונת המעשרות זהו הכשר החיוב , ולכן אם בעונת המעשרות הקרקע היתה ביד ישראל חכמים גזרו משום בעלי כיסין, שמירוח העכו"ם לא יפטור . אם הקרקע היתה בעת עונת המעשרות ביד העכו"ם ולא התחיל שום חיוב אין צורך בפטור המירוח, ולכן לא גזרו חכמים משום בעלי כיסין.

לפי מהלך מחשבה זה מסביר הגר"ח את דברי הרמב"ם בהקשר לדין הברירה בשותפות הישראל והגוי. כאמור, שאל הרדב"ז מדוע "אין ברירה"? הרי חלקו של הגוי מתחייב בתרו"מ רק מדרבנן משום בעלי כיסין!.

לפי הבנה זו של גזירת בעלי כיסין הדיון אם יש או אין "ברירה" הוא שונה לגמרי. הדיון אינו מתיחס רק למסקנה הדינית אלא לשורש הפטור מגזירת בעלי כיסין. אם "יש ברירה" והקרקע היתה של הגוי מתחילת הגידול אזי הפטור הוא פטור דאורייתא ולכן הרמב"ם קובע שבכה"ג "אין ברירה" 30.

לפי הבנה זו הרמב"ם אינו סובר שבכל דבר שעיקרו דאורייתא "אין ברירה" אלא רק במקרה המיוחד של שותפות הישראל והגוי ששורש דיונו הוא בדאורייתא, ולכן גם הרמב"ם יכול באופן עקרוני לסבור שבזה"ז אמרינן "יש ברירה" וכפי שפסק מרן בעל השו"ע.

  1. התיחסות הגר"א לפסק השו"ע הגר"א בס"ק כ"ו כותב וז"ל: "אע"ג דמדרבנן יש ברירה מ"מ כבר נתחייב קודם מירוח".

הגר"א בביאורו בא ליישב את תמיהת הרדב"ז על הרמב"ם. מדוע "אין ברירה" אעפ"י שאנו עוסקים בדין דרבנן.

הגרשז"א מסביר את דברי הגר"א. לדעתו, הגר"א קובע כלל בדיני ברירה. אנו אומרים "יש ברירה" רק אם יש משמעות דינית מיידית לבירור, אך אם הנפ"מ היא רק לעתיד - אמרינן "אין ברירה".

במקרה שלנו אין נפ"מ מיידית (עד המירוח) לבירור אם הקרקע היתה בשותפות הישראל והגוי או שהיתה מעולם של הגוי. כיון שאין קנין לעכו"ם יתכן שאף הפירות שנמצאים ביד העכו"ם חייבים בתרו"מ אם רוצים לאוכלם אכילת קבע. אם יתמרחו ע"י העכו"ם הרי שהפירות יהיו פטורים מתרו"מ, אך בשעת החלוקה אין החלוקה גורמת היתר כלשהו בפירות 31 במקרה זה אין אומרים "יש ברירה" להתיר למפרע מה שכבר נאסר לפני המירוח.

  1. הגרש"ז אויערבך שליט"א במקרה שלנו, אם "אין ברירה" חלק הגוי הוא גם של הישראל וגוזרים משום בעלי כיסין מדרבנן. גזירה זו אינה ככל גזירות חכמים, אשר לגביהן אנו פוסקים "יש ברירה". מירוח עכו"ם אינו מחייב בתרו"מ מדרבנן אלא אינו פוטר מהחיוב.

הפירות הגיעו לעונת המעשרות כשהם היו גם ביד ישראל וממילא התחייבו. כשחכמים גזרו על דיגון עכו"ם או משום בעלי כיסין משמעות הגזרה היא כאילו שהפירות נשארו בחיובם הקודם. הגזרה הזו היא כעין דאורייתא ולכן אמרינן "אין ברירה".

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'