גמר מלאכה - מהו - חלק א'

גמר מלאכה - מהו  - חלק א'

ההשלכות של "גמר מלאכה" בתחומים רבים בהלכות תרומות ומעשרות, נתקלים במושג "גמר מלאכה" או המושגים המקבילים לו (הלקוחים מעולם התבואה): "מירוח" או "גורן". מהן ההשלכות של מושג זה?

הרב שמעון בירן | התורה והארץ ב'

מבוא:

ההשלכות של "גמר מלאכה" בתחומים רבים בהלכות תרומות ומעשרות, נתקלים במושג "גמר מלאכה" או המושגים המקבילים לו (הלקוחים מעולם התבואה): "מירוח" או "גורן".

להגדרה המדויקת של מושג זה חשיבות רבה, שכן ההשלכות רבות הן: ממתי הפירות הם טבל? במילים אחרות, עד איזה שלב בגידול ושיווק הפרי מותר לאדם לאכול אכילת עראי, ולבהמתו לאכול אכילת קבע מבלי לעשר את הפירות? (עד גרנן למעשרות - משניות מעשרות פ"א).

מאיזה שלב מותר להפריש תרומה? (משנגמרה מלאכתן - משניות פ"א תרומה). יתר על כן, לפי משניות פ"א תרומות, אף אסור להפריש תרומה לפני גמר מלאכה.

האם מירוח בידי גוי פוטר מתרו"מ (מנחות ס"ו ע"ב)? האם מירוח ביד הקדש פוטר מתרו"מ (שם, ומשנה פאה פ"א מ"ו)? פירות יצוא ויבוא - מה דינם לענין תרו"מ? (הדבר תלוי בין השאר בשאלה היכן היה המירוח - עיין רמב"ם תרומות פ"א הכ"ב). עד איזה שלב יפטור הפקר את הפירות מתרו"מ? (י"א עד מירוח - פאה שם, ירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ג).

הזורע לפני מירוח (פאה שם), העוקר שתיל ונוטעו שוב, העוקר בצלים וכדו' ושותלם מחדש - האם חייב לעשר? (מעשרות פ"ה משנה א-ב).

דין פדיון מעשר שני בירושלים - תלוי בגמר מלאכה (מעשר שני פ"ג מ"ו; ירושלמי שם פ"ג ה"ג).

ברור, שדמיון השם אינו ראיה לזהות הגדרת המושג בכל מקום.

קצר המצע מלברר כאן כל הלכה והלכה. נתיחס כאן בעיקר לשאלת הטבל: עד מתי מותר לאכול את הפירות בצורה עראית? פתיחה בתהליך גידול הפרי ניתן להבחין בשלושה שלבים הקובעים מבחינת הלכות תרומות ומעשרות.

א. "עונת המעשרות". שלב בהתפתחות הפרי על העץ. הקוטף את הפרי לפני שלב זה - פטור לחלוטין מהפרשת תרו"מ. הקוטף אחר שלב זה - אסור מדרבנן באכילת קבע עד שיפריש תרומות ומעשרות. עדיין מותר באכילת עראי, וכן בהאכלת קבע לבהמות, עד לשלב של: ב. "גמר מלאכה". נושא המאמר ויבואר בהמשך. בעקרון, משלב זה והלאה התורה חייבה מיתה למי שיאכל טבל (אפילו אכילת עראי), כלומר: ללא הפרשת תרו"מ. אמנם האיסור תלוי במידה מסוימת בשלב של: ג. "קביעות למעשרות". כגון: ראית פני הבית או חצר, שבת, תרומה, מקח, כבישה, מליחה או בישול. על יחסי הגומלין בין שלב ב' לשלב ג' ישנם דיונים ארוכים במשנה, בתוספתא ובשני התלמודים, ואין זה מענין מאמר זה.

הקשיים בהגדרת גמר מלאכה המקור העיקרי להגדרת גמר מלאכה לענין איסור טבל, הוא במשניות מסכת מעשרות פרק א'. שם מופיעה רשימה של פירות וירקות שונים, וגמר מלאכתם בצידם. מאמר זה יוקדש לבאור נרחב של כל מושג שם.

על העוסק בסוגיה זו להתמודד עם מספר קשיים: 1. זיהוי הפירות. למשל: האם "קישוא" שבמשנה הוא קישוא שלנו, או מלפפון, או אולי סוג של מלון? 2. זיהוי הפעולה המוגדרת כגמר מלאכה. למשל: "פיקול בצלים": האם מלשון קילוף (הקליפות הרעות) או מלשון קיפול (אגידת הירק) או אולי מלשון קליפה (שנוצרות קליפות)? 3. השוואה לפעולות החקלאיות בימינו. גם אם נמצא הסכמה פרשנית בשתי הנקודות הראשונות, עדיין יש קושי לאתר פעולת גמר מלאכה זהה בימינו. למשל: היכן היום מבצעים "שילוק אבטיחים", קרי: הסרת פלומת שערות מקליפת האבטיח? ואם לא קיימת פעולה כזו - מה נחשב היום לגמר מלאכה של הפרי הזה? ישנה התמודדות ראשונית עם קשיים אלה במאמר זה.

יתר על כל זה, יש קושי נוסף: 4. גמר מלאכה בכל שאר הגידולים. במשניות אין כלל מסכם שיגדיר לנו מהו גמר מלאכה. פירות וירקות רבים אינם זוכים להתיחסות כל שהיא במשנה - ומנין נדע מהו שלב גמר מלאכה? על כך במאמר נפרד: הגדרות כלליות לגמר מלאכה.

מטרת המאמר מאמר זה אינו בא לתת הגדרה כוללנית לגמר מלאכה.

מטרת המאמר כפולה: 1. להגדיר את גמר המלאכה הספציפי של כל אותם הפירות והירקות שהוזכרו במקורות התלמודיים.

  1. לפרוש לפני לומדי הסוגיה סיכום של כל הפירושים והביאורים בענין גמר מלאכה של הפירות והירקות הנ"ל, תוך התיחסות לשלשת הקשיים שנמנו לעיל.

מהו גמר מלאכה בפירות שונים (לפי סדר א-ב)

הקדמה לתועלת הלומדים, רוכזו במאמר שלפנינו הפירושים והביאורים להגדרות גמר מלאכה שהוזכרו בקשר לפירות וירקות שונים במקורות התלמודיים (משנה, תלמוד בבלי וירושלמי, תוספתא).

המובאה הראשונה בכל פרי היא ממשנה - מעשרות פרק א' משנה ה'- ח'. ?בסיכום כל פרי, יש נסיון ליישם את המושגים לתהליכים החקלאיים המקובלים בימינו באותו גידול.

הגידולים המוזכרים כאן הם (לפי סדר א-ב): אבטיח אורז ודוחן אתרוג בצל זית חרוב יין, ענבים, צמוקים ירק הנאגד כלכלה מלון מלפפון פרד קטניות קשואין ודלועין רמון שמן תאנה תבואה תורמוס תמר להכניס כאן צלום של משניות פרק א' מעשרות משנה ה' - ח'.

אבטיח נאמר במשנה (מ"ה): "האבטיח משישלק; ואם אינו משלק, עד שיעשה מוקצה".

משישלק ישנם שני פירושים עיקריים לגמר מלאכת האבטיח. פירוש א': פעולה של החקלאי.

הרמב"ם בפיהמש"נ מסביר שעל האבטיח צומחים מין קוצים. משיסיר החקלאי את הקוצים האלה מעליהם ויחליקם בידו - זה נקרא שילוק. בניסוח אחר ברמב"ם: "משישפשף בידו ויסיר הציהוב שעליהן כמו שער דק".

פירוש ב': תהליך טבעי.

הריבמ"ץ הביא פירוש אחר: "משיתבשל ויעשה כמו שילוק". וכך גם מובא בערוך (מצוטט במלאכת שלמה): "כשנגמרים האבטיחים הם ירוקים, כעין הדבר השלוק". כלומר: שלב בהבשלה הטבעית של האבטיח.

שיעשה מוקצה במשנה מובא, שאם אינו משלק, הרי שגמר מלאכת האבטיח הוא "משיעשה מוקצה".

אין עושים ערימה מהאבטיחים, אלא שוטחים אותם על מנת שלא ישברו. מקום שטיחת פירות קרוי בדרך כלל "מוקצה". על כן מובן ש"לעשות מוקצה" הכוונה לשטוח ולסדר את האבטיחים.

לפי הריבמ"ץ והערוך, עשיית המוקצה היא כשמגדישין אותו למכור בשוק.

סיכום המשנה מציעה שתי אלטרנטיבות לגמר מלאכת האבטיח. האחת: הסרת פלומת שערות שעליו (באופן יזום או טבעי). השניה: שטיחתם וסידורם.

צורת איסוף האבטיחים היום היא, שכשאוספים את האבטיחים הבשלים, מרכזים אבטיחים מכמה שורות בערימות, ומיד מעמיסים הכל על משאית. אין הקפדה היום שלא להניח אבטיח על גבי אבטיח, אין חשש שבירה (אולי הזנים נשתנו). אין האבטיח עובר כל עיבוד נוסף לפני מכירה לצרכן. בזנים הגדלים בארץ, לא ידוע על זיפים או "ציהוב" המכסה את האבטיח בקטנותו.

נראה א"כ, שגמר מלאכת האבטיח היום הוא ריכוזו בערימות בשדה, שהוא מקביל ל"עשיית מוקצה".

אורז ודוחן ערוה"ש וכרם ציון מסווגים את האורז והדוחן בכלל קטניות.

ראה להלן ערך קטניות.

אתרוג גמר מלאכת האתרוג לא הוזכר במשניות. ראה במסגרת מאמר נפרד: הגדרות כלליות לגמר מלאכה, לקמן.

בצל במשנה (מ"ו) נכתב: "הבצלים - משיפקל, ואם אינו מפקל - משיעמיד ערימה".

משיפקל מילה נדירה זו טומנת בחובה ובצירופי אותיותיה מספר אפשרויות לפירוש.

פירוש א': מלשון קילוף.

מספר רב של פרשנים מבינים כך. נצטט לדוגמא את הרמב"ם בפיהמש"נ: "משיחתוך עליהן ויסיר כל הנתלה בהן".

בירושלמי מסבירים ש"משיפקל" הפירוש: "מן דו ירים פודגרא". המילה פודגרא בירושלמי היא חולי רגליים, והר"ש מסביר שהשימוש כאן מושאל לתאר את שורשי הבצל. לכן כוונת הירושלמי היא שלפקל זה להסיר את הקליפות עם השורשים מבצל שנעקר שלם.

פירוש ב': מלשון קליפה.

פירוש כזה מפרש רב נתן אב הישיבה: "משיוקף קליפות". יוצא לדעתו, שמדובר בתהליך טבעי של התעבות הבצל, ולא בפעולה יזומה של החקלאי.

פירוש ג': מלשון קיפול.

הר"ש והריבמ"ץ מביאים אפשרות שלישית: "בבצלים מש יפקל" הכוונה - משיעשה אותם אגודה. (כלומר: כאילו נאמר "מש יקפל" - מהר"י קורקוס). איך יתכן לפרש שאוגדים בצל יבש, הרי כבר נחתכו העלים ואין אפשרות לאגוד את הבצלים עצמם? צריך א"כ להסביר אחת משתיים: או שבמקומם לא הסירו את העלים של הבצל, או שפירשו כוונת המשנה בבצל ירוק. מכל מקום קשה על פירוש כזה: הרי במשנה הקודמת כבר התבאר ענין ירק הנאגד, ומה שייך לחזור שוב על ירק נאגד מסוג בצל? יש אמנם להודות שפירוש הר"ש והריבמ"ץ מוכח בתוספתא (מעשרות פ"א/ה), שם כתוב: "היה עתיד לקלע בשום ולאגד בבצל - אינו חייב עד שיקליע ויאגוד".

סיכום בבצל יבש יש דעה המיחסת גמר מלאכה לגמר בישול טבעי. לרוב הדעות גמר המלאכה הוא בניקוי הבצל מהעלים והשורשים.

היום מנתקים את הבצל מהאדמה ומיבשים אותו במשך כשבוע. אח"כ אוספים ומקנבים בצורה ידנית, או בעזרת מקנבת. (קינוב: הורדת העלים והשורשים.) השלב הבא בשדה הוא מיון ואריזה בשקים.

לכן, המקבילה של פיקול בצל של המשנה הוא מה שאנו קוראים היום "קינוב". אך מכיון שקינוב זה הוא אמצע תהליך אשר מסתיים במילוי בשקים, מסתבר, שגמר המלאכה כיום, הוא מילוי הבצל בשקים בשדה.

אם הבצל מיועד לתעשיה הוא בדרך כלל אינו עובר מיון. גמר המלאכה יהיה מילוי השקים ללא מיון הבצל.

בצל ירוקמוציאים מהאדמה כמה חודשים לפני כן. הבצל עוד לא התעבה, והוא בהחלט נאגד: עיין ערך: ירק הנאגד.

זית בזיתי אכילה מטרת המוסק הוא לכבשם על מנת שיהיו ראויים לאכילה. ישנה מחלוקת בין הרדב"ז ואחרים האם גמר מלאכת זיתים לאכילה היא בלקיטה (ואף שהזיתים עדיין אינם ראויים למאכל) או בכבישה.

ישנה מחלוקת נוספת היא בין הפרשנים לירושלמי תרומות (פ"א ה"ה, דף ח' ע"א). גם אם נניח שגמר המלאכה בכבישה, האם הכוונה לאמצע תהליך הכבישה או לסופו.

בענין זיתים לשמן - ראה: שמן.

חרוב במשנה (מ"ו) נאמר: "החרובין - משיעמיד ערימה". הדיון העיקרי בנושא חרובים הוא בשאלה: מהו מיקום הערימה המדוברת, ערימה בשדה או ערימה על גג ביתו? הר"ש סירליאו בירושלמי תרומות כותב: "משיעמיד ערימה בשדה לאחר שנתיבשו הרמונים והצמוקים והעמיד ערימה לאספן לבית, אז הוי נגמרה מלאכתן וחייבין במעשרות".

כאן במסכת מעשרות מוסיף הרש"ס שלא רק בשדה גמר המלאכה הוא רק משיעמיד ערימה, אלא אפילו הכניסן דרך חצרו לגגו - אפילו הכי לא הוי גמר מלאכה עד שיעמיד ערימה על הגג. וכך מופיע ברמב"ם: "משיעמיד ערימה בראש גגו". מקור החידוש הוא בגמרא ירושלמי למשנה זו (מעשרות פ"א ה"ד). ערוה"ש גם כן הולך בדרך זאת, וכותב שערימה על ראש הגג נהיית טבל, וכל שכן אם העמיד ערימה בשדה.

לעומת זאת האור שמח לומד בדעת הרמב"ם שדווקא כנוס החרובים בראש הגג הופך אותם לטבל אך לא העמדת ערימה בשדה, כיון שהרגילות היא שמעמידים אותם על הגג.

סיכום העקרון של העמדת הערימה, יהיה המיקום אשר יהיה, הוא ריכוז ואיסוף החרובים, והוא גמר מלאכתם.

אין מידע היום על שיווק מסחרי של חרובים בארץ. אין גידול מסחרי. ישנם הרבה חרובי בר הפטורים ממעשרות.

יין, ענבים וצמוקים בתקופת המשנה היו דורכים תחילה את היין בגת העליונה, ואח"כ הוא היה מתקבץ בגת התחתונה, הנקראת גם בור.

במשנה (מ"ז) נאמר שגמר מלאכת היין הוא: "משיקפה בגת התחתונה".

דעות אחרות של תנאים בנוסף לדעת משנתנו, מופיעות דעות אחרות של תנאים בגמרא בבלי (ע"ז נ"ו ע"א). מסקנת סוגיה היא שהמחלוקת היא כך: לפי רבא ישנה דעה של תנא שגמר המלאכה הוא: משירד לבור.

לרבנן: לא מספיק שירד לבור אלא גמר המלאכה הוא משירד לבור ויקפה (ולפי זה, משנתנו כרבנן).

לר"ע: גמר המלאכה הוא מאוחר יותר, לאחר ההוצאה מהבור: "משישלה בחביות".

משישלה בחביות (דעת ר"ע)

נבאר תחילה את דעת רבי עקיבא. רש"י מפרש את דעת ר"ע בשני מקומות, ובכל מקום בצורה שונה: 1. רש"י (ע"ז שם): "לשון השולה דגים מן הים. משישלה היין מן הבור להנתן בחביות". במילים אחרות: מילוי החביות.

  1. אך רש"י בב"מ מוסיף פרטים נוספים: "משנתן בחביות, והוא תוסס, ורתיחתו עולה, ומקצת שמריו קופאים למעלה, וקודם שיגופו אותן חביות, שולין אותן רתיחות ומשליכן".

לפי רש"י זה, לא די במילוי חביות. היין עדיין תוסס, ויש להשליך את ה"רתיחות" החוצה. זוהי פעולת סינון מסוימת. וכן כותב המאירי: "... ואח"כ משימים את היין בחביות, ואף שם מתגלגלים חרצנים וזגים דקים לרוב רתיחת היין מתגלגלות וצפות למעלה. והוא הנקרא קיפוי של חביות". ולא נקרא גמר מלאכה עד ש"יקפה קיפוי זה של חבית וישלה החרצנים והזגים מעל פני החבית".

  1. הראב"ד בשטמ"ק מסביר פירוש אחר לגמרי: "והוא שמריקין אותו מחבית לחבית אחר ששהה שם יום או יומים, וכן עושין כדי שיהיה צלול מן הפסולת ומן השמרים העבים".

 

למעבר לחלק ב'