בית האוצר –התעוררות לחידוש נתינת המעשרות

בית האוצר –התעוררות לחידוש נתינת המעשרות

יהי רצון שנזכה לקיים מצוות אלו בשלימותם ובהידורם בבוא כל ישראל לארצם

הרב אהוד אחיטוב | חשוון-כסליו תשס"ב

 

ההתחייבות לנתינת המעשרות בימי שיבת ציון

 

עם חידוש הישוב היהודי בארץ בתחילת ימי בית שני, כאשר עולי הגולה נפרדו מנשותיהם הנכריות, התכנסו כולם בירושלים לתפילה ב"צום ובשקים ואדמה עליהם", ובסופה של אותה עצרת כרתו אמנה לקיום תורת ה'. כמובא בנחמיה (י, א, ל):

"ובכל זאת אנחנו כרתים אמנה וכתבים ועל החתום שרינו לויינו כהנינו... מחזיקים על אחיהם אדיריהם ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלה-ים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו".

בסיום אותה אמנה מוזכרת ההתחייבות לתת את התרומות לכהנים ואת המעשר ללויים כפי האמור שם (שם לח-לט):

"ואת ראשית עריסתינו ותרומתינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ומעשר אדמתנו ללוים והם הלוים המעשרים בכל ערי עבדתנו. והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים והלוים יעלו את מעשר המעשר לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר".

על גדלותה של אותה אמנה מתואר במדרש רבה (רות פרשה ד אות ה) וז"ל:

"והנה בועז בא מבית לחם [ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה']. ר' תנחומא [בשם ר' אבין, ר' חונא בשם ר' יהודה בר' סימון, ור' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, ורבנין בשם ר' יהושע בן לוי] אמרי, שלשה דברים גזרו בית דין שלמטן, והסכים עמהן בית דין שלמעלה. ואלו הן: שאלת שלום בשם, ומגלת אסתר, ומעשרות...".

ובהמשך מבאר המדרש את דבריו (שם אות ח), וז"ל:

ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר, כיון שגלו נפטרו, והן חייבו עצמן מאיליהן. מה עשו אנשי כנסת הגדולה? כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ומצאו אותו חתום בשחרית, הדא הוא דכתיב ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים על החתום (נחמיה י: א). כתוב א' אומר על החתום, וכתוב א' אומר על החתומים (שם /נחמיה י'/: ב). על החתום - זה ב"ד שלמעלה. ועל החתומים - זה ב"ד שלמטן...".

מעמד כריתת האמנה שנעשה בראשית ימי שיבת ציון אפיין את תקופת בית שני, בה התחדשה תורה שבעל פה. שאף ש"הם חייבו עצמן מאליהן", בכל זאת "הסכים עמהן ב"ד שלמעלה". תקנת חידוש נתינת המעשרות, היתה מהתקנות הראשונות של בית שני, כפי שניתן ללמוד מדברי הפוסקים. 

 

המשמעות ההלכתית של קבלת האמנה

 

רבות דנו הפוסקים מהי משמעותה ההלכתית של קבלת אמנה זו לענין תרו"מ, כאשר שתי שיטות עקרוניות קיימות ביחס לאותה אמנה. לפי שיטת הרמב"ם (תרומות פ"א הכ"ו) גם לאחר שנתקדשה הארץ מחדש על ידי עזרא לא היה יכול לחול חיוב תרו"מ מן התורה, כיון שלדעתו החיוב מן התורה תלוי ב"ביאת כל ישראל לארץ". לפי שיטתו מתיישבים דברי המדרש (רות שם) באופן פשוט, שלמרות שבית המקדש כבר היה בנוי, הם היו פטורים מתרו"מ עד קבלת האמנה על ידם.

מאידך, משיטת התוס' (יבמות פב ע"ב ד"ה ירושה) והר"ש (שביעית פ"ו מ"א) עולה שמעת שחזרו לארץ וקידשו אותה בקדושה שניה נתחייבו גם בתרו"מ מן התורה. אלא שהחיוב היה רק דגן תירוש ויצהר והם קיבלו עליהם בנוסף לכך להפריש תרומות ומעשרות גם משאר פירות האילן.

לעומת זאת לדעת שו"ת בית הלוי (ח"ג סי' א אות ו) עצם ההתחייבות יש לה תוקף כחיוב של תורה.

אף שיש מחלוקת מהו גדר חיוב תרו"מ באותה תקופה, לדעת כולם נוסף על ידם חיוב חדש כלשון חז"ל: "מאליהם קיבלו את המעשרות".

 

 

החשיבות המיוחדת להתחייבות לנתינת תרו"מ

 

אף שמטרת האמנה היתה לחיזוק העם "ללכת בתורת האלהים…ולשמור ולעשות את כל מצות ה'…", יש דגש מיוחד למצוות מתנות הכהונה ונתינת המעשרות ללויים.

כהבנה מסויימת לחשיבותם של הבאת התרומות והמעשרות לכהנים וללויים, ניתן ללמוד מדברי מלאכי הנביא המבאר להם (מלאכי ג, ח-ט) שחומרת מניעת המעשרות מהכהנים והלויים כמוה כגזילת ה'. על כן רק המקפידים עליה תבוא הברכה בשדותיהם, וכלשונו (שם י):

"הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבא-ות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די".

הצוואה-הבטחה "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" מכוונת אותנו לשאיפה הגדולה, לקשר הרוחני בין כלל העם לכהנים משרתי עליון ומתוך כך להשפעת ברכה משמים עד בלי די.

והיא מתקשרת באותו יחס לדברי חגי הנביא (א ד-ח) התולה את העדר הברכה ביבולם וביגיע כפיהם, בחוסר השאיפה לבנות את ביהמ"ק השני, וכלשון הפסוקים (שם):

"העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב…זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחום לו, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב. כה אמר ה' צבא-אות שימו לבבכם על דרכיכם. עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר ה' ".

 

נתינת המעשרות בזמנינו

 

שיבת ציון המחודשת בימינו, וגאולת אדמות הארץ על ידי יהודים מחזירות אותנו אל המצוות התלויות בארץ, ובכללם למצוות תרומות ומעשרות. ישנו צורך בהגברת המודעות בציבור לקיום מצוות אלו, והדבר מורגש שבעתיים בנוגע לנתינתם של המעשרות אחר ההפרשה. הפרשת תרו"מ גם כשהיא נעשיית עפ"י כל כללי ההלכה היא עדיין רק ה"סור מרע", כלומר, תיקון הפירות לאכילה בלא חשש טבל, ורק נתינת המעשרות למי שהם מיועדים היא ה"עשה טוב". לא בכדי הדבר ששלב הנתינה שבמצוות תרו"מ הוא פחות נפוץ. אולי בגלל שקשה עדיין להבין שגם בזה"ז יש חיוב לתת את המעשרות ללוי במקרים מסויימים (פירות טבל ודאי), כשאין לנו לא כהן בעבודתו, לא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו. כפי שכבר הגדיר זאת הראי"ה קוק זצ"ל (אורות התחיה ה): "מקיימים את נתינת המעשרות לכהן וללוי על ידי תיקון שאין הפסד גדול לנותן ולא רווח גדול למקבל", וכמו כן במקום להעלות את המעשר השני לירושלים "העיר המרכזית הקדושה והחיה המקום אשר בחר ה'..", אנו פודים אותו על שווה-פרוטה.

אך למרות זאת, החסרון בהרגשה אינו סיבה להמנע מקיום דבר גדול כמו נתינת המעשרות, כיון שלמרות ש"מצומקים נראים לנו עתה הדברים, צורה דלה יש להם מבחוץ, אבל חיים וענין רב הם מלאים בפנים".

 

מטרת "בית-האוצר"

 

"בית האוצר" ב"מכון התורה והארץ" נוסד לפני כשבע שנים, להגביר את התודעה של קיום מצוות הפרשת תרו"מ בכלל, ובד בבד לבוא בהצעת דרכים מעשיות עפ"י תקנות חז"ל לקיום מצוות נתינת מעשר ראשון ללויים בכל השנים, ומעשר עני בשנים המיועדות לכך. זאת על מנת לחדש ימינו כקדם בקיום מצוות אלו, וכפי שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יט), וכן לסדר את אפשרות קיום מצוות חילול מעשר שני באופן הראוי.

 

אופן נתינת המעשרות

 

כל עוד לא זכינו למצב המושלם של "ביאת כולכם" בו "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים", זקוקים אנו לכל הפחות לאותם דרכים מעשיות של נתינת המעשרות בזעיר אנפין, בדרך מעשית ש"אין בה הפסד גדול לנותן ולא רווח גדול למקבל". באופן שגם לנותן קל לקיים מצווה זו בלא טירחה גדולה, כפי מה שדנה הגמ' (גיטין ל ע"א) בדברי המשנה (שם) על האופנים הקיימים לנתינת המתנות לכהן ללוי ולעני.

כמו כן ב"בית האוצר" מזכים עבור כל מנוי חלק במטבע לחילול מעשר שני; בלא שיהיה עליו צורך לברר בכל פעם כמה פעמים עדיין ניתן לחלל על המטבע שברשותו, ובלא לחוש למקרים שהמטבע תאבד. כשבנוסף לכך יש לו אפשרות גם לחלל על "פרוטה חמורה" במקרים שיש צורך בכך.

לעיתים אנו נשאלים אם ב"בית האוצר" מפרישים תרו"מ עבור המנויים וכל מי שמנוי פטור מלהפריש תרו"מ? כמובן שאין הדבר כן, כיון שתרומות ומעשרות לא ניתן להפריש ב"שלט-רחוק". לכן חשוב לדעת שכל אחד מהמנויים, אשר קוטף, קונה או מקבל פירות שאינם מעושרים, או שקיים ספק אם עישרו אותם, מחובתו להפריש מהם תרו"מ. דהיינו: להסיר מעט יותר מ1% מהתוצרת ולומר את נוסח הפרשת תרו"מ במלואו. מתוך חשיבות בהבנת נוסח ההפרשה מצורף למנויים פרוספקט מאוייר המבאר את נוסח ההפרשה.

ויהי רצון שנזכה לקיים מצוות אלו בשלימותם ובהידורם בבוא כל ישראל לארצם.