עיכובים ומניעות במצות וידוי וביעור מעשר - חלק א'

עיכובים ומניעות במצות וידוי וביעור מעשר - חלק א'

הפסוקים המתארים את מצות וידוי המעשרות נחלקים לשלושה חלקים עיקריים. מאמר זה יעסוק בחלק השני שבו המתודה מודיע כי עשה ככל הנדרש ממנו. נברר שני עניינים עיקריים לגבי וידוי המעשר: על אלה מתנות מן המנויות שם מתודה, ואפילו הן בפני עצמן, ואת שאר ההלכות לא קיים. ואלו הלכות מעכבות אותו מאמירת וידוי.

הרב יעקב אפשטיין | הודאת הארץ

ראשי פרקים:

הקדמה

א. על מה הוידוי? 

ב. שלבי הבשלת הפרי המעכבים מביעור ומוידוי

  1. הפירות החייבים בביעור
  2. עונת המעשרות
  3. פירות שנה רביעית
  4. ביאור הרש"ס וקשייו

ג. הלכות בדיני ההפרשה אשר מעכבות

          א. בערתי הקדש מן הבית - זה מעשר שני ונטע רבעי

  1. חיוב הביעור
  2. ביכורים
  3. חיוב דרבנן במעשרות

          ב. נתתיו ללוי - זה מעשר לוי

  1. וידוי על מעשר ראשון בלבד
  2. ביטול הוידוי

          ג. וגם נתתיו - זו תרומה ותרומת מעשר

          ד. לגר ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה אע"פ שאינן מעכבין את הודוי

          ה. מן הבית - זו חלה 

  1. הפרשת חלה
  2. מרשותו
  3. דין המוכן לאכילה

          ו. ככל מצותך אשר צויתני - הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות

  1. שינוי הסדר אינו מעכב את הנתינה ומעכב את הוידוי
  2. דוגמא או רק אלו
  3. הקריטריון להלכות המעכבות
  4. נתינה לבעליהן

          ז. לא עברתי ממצותך - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש

          ח . ולא שכחתי - לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו 

          ט. לא אכלתי באוני ממנו - הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות

  1. באלו מתנות?
  2. באיסורי דרבנן?
  3. לאו או עשה?

          י. ולא בערתי ממנו בטמא - הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות

  1. אלו הלכות מעכבות?
  2. מאין נלמד האיסור?

          יא. ולא נתתי ממנו למת - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת ולא נתתיו לאוננים אחרים

  1. הכלול באיסור
  2. חומר האיסור

          יב. שמעתי בקול ה' אלקי - הבאתיו לבית הבחירה 

  1. ביאור הפסוק
  2. הביעור בביכורים
  3. וידוי על ביכורים בלבד

          יג. עשיתי ככל אשר צויתני - שמחתי ושמחתי בו 

          יד. המנועים מוידוי מחמת יחוסם

סיכום

* * *

הקדמה

הפסוקים המתארים את מצות וידוי המעשרות נחלקים לשלושה חלקים עיקריים: א) תיאור הזמן בו מתוודים. ב) הפרק הראשון של וידוי המעשר בו המתודה מודיע כי עשה כל הנדרש ממנו. ג) סיום הוידוי בבקשה על השפע האלוקי על עם ישראל בא"י. 

מאמר זה יעסוק בחלק השני שבו המתודה מודיע כי עשה ככל הנדרש ממנו. אי-התאמה בין הדברים שהוא צריך לומר לבין מעשיו גורם לכך שאינו יכול להתודות. וע"כ צריך לבדוק היטב את הכלול בדבריו. נברר שני עניינים עיקריים לגבי וידוי המעשר: על אלה מתנות מן המנויות שם מתודה, ואפילו הן בפני עצמן, ואת שאר ההלכות לא קיים. ואלו הלכות מעכבות אותו מאמירת וידוי.

א. על מה הוידוי?  

בירושלמי מעשר שני פ"ה מי"ד מובאת מחלוקת: 

אית תניי תני כל המצות שבתורה מעכבות, אית תניי תני כל המצות שבפרשה מעכבות. רבי אחא בר פפא בעא קומי רבי זעירא אפילו הקדים תפילה של ראש לתפילה של יד? אמר ליה אוף אנא סבר כן.

מחלוקת הברייתות היא האם הוא מתודה על נתינת המתנות הכלולות בפרשה בלבד, או על כל המצוות שבתורה הכלולות באמירתו: "ככל מצותך אשר צויתני".

בביאור הדעה: כל המצוות שבתורה - נחלקו האחרונים. הרש"ס מבאר: "הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד ועבר אמאי דדרשינן כל זמן שיהו בין עיניך יהו שתים וקסבר דכי קאמר ככל מצותך אשר צויתני אכל התורה קאי". הגר"א הוסיף (ביאורי הגר"א): "אפילו הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד פי' דהיינו אף שלא נכתב בפירוש אלא ממדרש חכמים נמי מעכב". כ"כ בפני משה.

אמנם להלכה הוידוי הוא רק על המנוי בפרשה ולא על כל מצוות שבתורה, כך נראה מפסיקת הרמב"ם בהל' מעשר שני ורבעי (פרק יא).

בביאור הדעה: כל המצוות שבפרשה - ג"כ נחלקו האחרונים. במשנה נאמר שמתודה על לקט שכחה ופאה אע"פ שאינם מעכבים את וידוי. הרש"ס כתב: "כל מצוות שבפרשה הנוגעות לפרשת וידוי מעשר כגון מאי דתני במתני'". וכן פירש מראה הפנים: "לא אתיא רק למנות (אצ"ל למצוות) דפרשה - והן תרו"מ וביכורים וחלה שאחת מהן מעכבת מלהודות".

לפי דבריהם כל עבירה באחת מהמתנות הנמנות במשנה (כהונה לויה ועניים) - אינו יכול להתודות. ועל כן את הנאמר בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ד): "אמר רבי יונה זאת אומרת נשרף טבלו אינו יכול להתודות". מבאר הרש"ס: "נשרף טבלו אינו יכול להתודות כגון שהפריש מעשר שני ולא הספיק להפריש מעשר עני עד שנשרף אינו יכול להתודות דהא מתודה שהפרישו כדתנן במתני'". ורק לקט שכחה ופאה אין נתינתם מעכבת את הוידוי.

וכ"כ הפני יהושע (ר"ה ה ע"ב): 

בפירש"י בד"ה ה' אלקיך אלו צדקות ומעשרות וכו' ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך עכ"ל. אע"ג דהאי קרא לא איירי אלא ממעשר שני לחוד, כבר כתבתי בסמוך שכל המעשרות הוקשו זה לזה כדאיתא בכמה דוכתי אם לא היכא שחילק הכתוב להדיא. ועוד דבפרשה כי תכלה לעשר נמי כתיב וענית ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית וכולהו תרומות ומעשרות התם רמיזי כדאיתא במסכת מעשר שני [פ"ה מ"י] ע"ש.

אולם בשנות אליהו (מעשר שני פ"ה מ"י) באר אחרת: 

אע"פ שאין מעכבין (=לקט שכחה ופאה) פי' דכולן אין מעכבים חוץ ממעשר שני ונטע רבעי, אלא יש בשאר דברים מעכבין אם ישנן בעולם ולא נתנן לבעליהן והם אינם מעכבים אעפ"י שהן בעולם ולא נתנן, ומעשר שני ונטע רבעי אעפ"י שנשרפו ואינן בעולם ג"כ מעכבין את הוידוי.

לפי השנות אליהו, שלש מדרגות ביחס לעיכוב ממצות וידוי בסוגי המצוות השונות. מעשר שני ונטע רבעי מעכבים כמצוה חיובית ואפילו נשרף כל כריו אינו יכול להתודות, שאר המתנות (תרומה, תרו"מ, מע"ר, מ"ע וחלה) אם ישנם בעולם - מעכבים, היינו כשהפרישם ולא נתנם. ואם לא הפריש ונשרפו יכול להתודות. "והם" היינו לקט שכחה ופאה, אפילו הם בעולם ומופרשים אינם מעכבים. 

בביאורי הגר"א לירושלמי כתב בשונה ממה שכתוב בשנות אליהו, שם דין לקט שכחה ופאה כשאר מתנות ועל כן אם הן הופרשו או הוגדרו מעכבות מלהתודות: 

ז"א נשרף טבלו אין יכול להתוודות - פירוש דדייק מדקאמר הלקט והשכחה והפיאה אף שאין מעכבין את הוידוי. והא ודאי הא דלקט אין מעכב היינו שלא בא לכלל לקט. דאם בא לכלל לקט ולא נתן ודאי מעכב מכל מצותך דהמצות שבפרשה ודאי מעכבין, אלא ודאי כשלא בא לכלל לקט, ומיניה הא דקתני דמעשרות ותרומה מעכבין היינו אף שלא הגיעו דהיינו שנשרף טבלו נמי מעכב. 

החזו"א (מעשר שני אות ו) ביאר את דברי הגר"א בשנות אליהו וחילק שאם קיים מקצת וביטל מקצת מאונס כגון שנשרף - מתוודה. אולם אם ביטל מרצון אינו מתוודה. עוד טוען החזו"א שהגר"א חזר בו מפירושו בשנות אליהו וסבר כדרכו בביאור שאין חילוק בין לקט שכחה ופאה ושאר מתנות אם יכול לקיימן ומבטלן.

מהרמב"ם הל' מעשר שני ונטע רבעי יא, ז-ח עולה כשיטת הרש"ס. שכך כתב: 

אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מן המתנות, שכן הוא אומר בוידוי בערתי הקדש מן הבית, וערב יום טוב האחרון היה הביעור ולמחר מתודין. 

כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן, מעשר ראשון נותנו ללוי, מעשר עני נותנו לעניים, נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי או נטע רבעי או מעות פדייתן הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף, נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו, נשאר אצלו בכורים הרי הן מתבערין בכל מקום.

וכן מהלכה יב: 

ומניין שאינו יכול להתודות עד שיוציא כל המתנות שנאמר בערתי הקדש מן הבית. הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי הקרוי קדש, מן הבית זו חלה שהיא המתנה של כהנים בבית, נתתיו ללוי זה מעשר ראשון, וגם נתתיו מכלל שקדמתו מתנה אחרת והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה, אע"פ שאין לקט שכחה ופאה מעכבין את הוידוי. 

למחלוקתם תהא נ"מ בפירוש המשניות המפרשות את הביעור; עפ"י רוב הראשונים הדרשות העולות מפסוקי הוידוי לעיכוב יכולות להתפרש על כל המתנות, ואילו לפי הגר"א כל הדרשות עוסקות במעשר שני ונטע רבעי בלבד.

ב. שלבי הבשלת הפרי המעכבים מביעור ומוידוי

  1. הפירות החייבים בביעור

במצות וידוי נאמר בפרשת כי תבא: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו, יב). חז"ל מקשרים זאת למצות הביעור הכתובה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים יד, כח - כט).

מפרש רש"י בפר' ראה: "מקצה שלש שנים - בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית". ובהמשך מוסיף רש"י: "ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושנייה שהשהית ומתודה (דברים כו, יג) בערתי הקדש מן הבית, כמו שמפורש (שם כו, יב) בכי תכלה לעשר".

ובפרשת כי תבוא בפרשת וידוי מעשרות מפרש רש"י: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית - כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר (דברים יד, כח) מקצה שלש שנים תוציא וגו'. נאמר כאן מקץ, ונאמר להלן (שם לא י) מקץ שבע שנים, לענין הקהל, מה להלן רגל אף כאן רגל, אי מה להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית". 

עולה מן הכתובים כי הביעור והוידוי היו על מעשרות מפירות שלש השנים שלפני כן כאשר הוידוי עצמו היה בשנה הרביעית והשביעית.

  1. עונת המעשרות

במשנה מעשר שני פ"ה מ"ח נאמר: 

אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הבעור, עד שבא רבי עקיבא ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הבעור. 

המפרשים (ר"ש ורע"ב) מסבירים שעונת המעשרות היא המנויה בתחילת מסכת מעשרות (פ"א, מ"ב-מ"ד). והוא שלב בהבשלת הפרי המקביל להבאת שליש בתבואה, כאשר הוא עדיין מחובר לקרקע.

עולה מהמשנה שבתחילה חכמים סברו שכל פרי שעל העץ חייב בהפרשת מתנותיו וממילא מעכב את הוידוי, עד שבא ר"ע ולימד שרק פרי שלפני הפסח הגיע לעונת המעשרות חייב בביעור מעשרות ומעכב בכך את הוידוי.

דברים אלו צריכים ביאור, והרי המדובר בפירות השנה הקודמת וא"כ כל הפירות שהבשילו ברביעית מיבול שנה שלישית כבר ודאי הרבה לפני הפסח עברו את עונת המעשרות. 

כמו כן קשה הברייתא בתוספתא (סנהדרין פ"ב ה"ו, ומקבילות בסנהדרין יא ע"ב וירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ד): "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו יושבין על גב מעלות בהר הבית ויוחנן סופר הלה לפניהם. אמר לו כתוב לאחנא בני גלילא עילאה ולבני גלילא תחתאה שלמכון יסגא, מהודענא לכון די מטא זמן ביעורא לאפוקי מעשריא ממעוטני זיתייא. ולאחנא בני דרומא עילאה ובני דרומא תתאה שלמכון יסגא מהודענא לכון אנחנא דומטא זמן ביעורא לאפוקי מעשריא מעומרי שבלייא"... והרי מעטני הזיתים נסחטים לשמן בתחילת החורף (תשרי-חשון) וכן העומרים כבר ודאי אינם בשדות מחשש הגשמים, אלא הובאו לגרנות קודם החורף להפריד את הקש והקליפות מן הגרעינים, ומה היתה כונת מכתביו של ר"ג?! ואין לומר שמכתביו של ר"ג היו בסוף השנה השלישית כיון שהמכתב השלישי עליו מסופר בברייתא עוסק בעיבור השנה, ור"ג שולח: "ולאחנא בני גלותא דבבבל ובני גלותא דימדי ושאר כל גלוותא דישראל שלמכון יסגא, מהודעין אנחנא לכון דגוזלייא רכיכין ואימרייא דעדקין וזימניה דאביבא לא מטא ושפר באנפאי ובאנפי חבראי ואוסיפנא על שתא דא תלתין יומין". משמע שהוא מודיע זאת בטבת או בשבט שהוא יכול כבר להבחין שעדיין לא היתה הבשלת התבואה.

בפה"מ לרמב"ם (הנדפס, למשנה במעשר שני שהובאה לעיל) נכתב: "כשהיו עושין בהן כל הראוי כדי להגיען בירושלם בעונת המעשרות הנזכר במסכת מעשרות ושיוציאו מהם המתנות הראויות ויעשו בהם מה שזכר". לפחות תחילת דבריו של פירוש זה (להגיען לירושלים) מובנים יותר, מפני שאכילת מעשר שני מחייבת עליה לירושלים, וממילא כל החטים והשמן צריך לאוכלם (או בדמיהם) דוקא בירושלים ומובן הזירוז של ר"ג לאנשי גליל ודרום. אולם הרב קאפח (שם מ"ח הע' 26) העיר על תרגום זה: "ואיני מבין דברים אלו ומאין לקחם". ועל כן לא ניתן להסתמך על פירוש זה.

במדרש תנאים דברים (פרק כו פס' יג) נאמר כך: 

מן הבית מה שבבית מעכב לא מה שבשדה. שאל תלמיד אחד את ר' נחוניא בן הקנה איש אמהום, אמר לו עביטי זתים וחמש שבלים מה הן לעכב את הודוי, אמר לו בערתי הקדש מן הבית, מה שבבית מעכב לא מה שבשדה. נכנס ר' יהושע אצלו, אמר לו שמעת מה שאל תלמיד זה, אמר לו מה אמרת לו, אמר לו בערתי הקדש מן הבית מה שבבית מעכב לא מה שבשדה. אמר לו אומר לך דבר שראו עני, לא מה ששמעו אזני. פעם אחת עליתי לשוק העליון לשער האשפות שבירושלם ומצאתי שם את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבן יוחנן בן זכאי יושבים ושתי מגלות פתוחות לפניהם ויוחנן סופר חלה עומד לפניהם ודיו וקולמוס בידו אמרו לו כתוב איגרות משמעון בן גמליאל ומיוחנן בן זכאי לאחינו שבדרום העליון והתחתון ושלחליל ולשבעת פלכי הדרום שלום ידוע יהא לכם שהגיעה השנה הרביעית ואדיין קדשי שמים לא נתבערו אלא שתמהרו ותביאו חמש שבלים שהן מעכבות את הודוי ולא אנחנו התחלנו לכתוב לכם אלא אבותינו היו כותבין לאבותיכם. אמרו לו כתוב איגרת שנית משמעון בן גמליאל ומיוחנן בן זכאי לאחינו שבגליל העליון והתחתון ולסימוניא ולעובד בית הלל שלום ידוע יהא לכם שהגיעה השנה הרביעית ואדיין קדשי שמים לא נתבערו אלא שתמהרו ותביאו עביטי זתים שהן מעכבין את הודוי ולא אנחנו התחלנו לכתוב לכם אלא אבותינו היו כותבין לאבותיכם. אמר לו מה את מקיים בערתי הקדש מן הבית אמר לו מה שבבית מעכב לא מה שבראש האילן.

מתבאר מהברייתא במדרש תנאים שר' נחוניא בן הקנה ור' יהושע נחלקו. לר' נחוניא בן הקנה כל זמן שמלאכות עיבוד הפרי לאחר הקטיף לא נסתיימו נחשב הוא כדבר שבשדה, וע"כ אינו צריך להתבער וממילא אינו מעכב את הוידוי. לעומת זאת לפי ר' יהושע מרגע שהפרי נקטף חל עליו חיוב הביעור והוא מעכב את הוידוי אפילו אם עדיין לא הופרשו מתנותיו. 

אם נשוה בין הדעות במשנה לדעות בבריתות (בתוספתא ובמדרש תנאים) נראה שבמשנה המדובר בפירות מחוברים בעוד שבברייתות מדובר בפירות לאחר אסיפתם. לגבי הברייתות ניתן לבאר בדוחק שהמדובר על אכילתם או אכילה בדמיהם בירושלים, אולם לגבי המשנה, השאלות ששאלנו קשות.

הרמב"ם בהל' מעשר שני ונטע רבעי יא, י פסק כמשנה אליבא דר"ע שחובת הביעור חלה אפילו אם הפירות מחוברים לקרקע: "פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור אין מעכבין אותו להתודות ואינו חייב לבערן". ולפי הבנתנו לעיל דבריו צריכים ביאור.

 

למעבר לחלק ב'