מעשר שני שאין בו שוה פרוטה - חלק ב'

מעשר שני שאין בו שוה פרוטה - חלק ב'

לעתים אדם מקבל פרי שאינו מעושר, ומפריש עליו תרו"מ ובשנת מע"ש הוא צריך לחלל את המע"ש שבפרי. אך ישנם מקרים שפדיון המע"ש הוא מסובך מבחינה הלכתית, כגון שערך הפרי הוא שוה-פרוטה אך במעשר-שני שבו (9 ) אין כדי שוה-פרוטה. במאמר זה נעמוד על השיטות השונות שנידונו על מקרים מעין אלו, ועל ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך.

הרב אהוד אחיטוב | התורה והארץ ד'

ד. מע"ש שאין בו שו"פ - דאורייתא או דרבנן

הראשונים נחלקו בגדרי חיוב מע"ש שאין בו שו"פ האם חיובו ופרטי הדין שלו הם מדאורייתא או מדרבנן.  

לדעת רש"י (שם ד"ה דאורייתא ודרבנן) מע"ש שאין בו שו"פ הוא קדוש כמע"ש רגיל, וניתן להוכיח זאת מתוך פירושו לדברי הגמ' (נג ע"א): "...וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו? דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי".

רש"י פירש שהמע"ש המעורב הוא ה"דרבנן" כיון שמן התורה הוא כבר בטל ברוב, ואילו המע"ש הפחות משו"פ שעומד בנפרד הוא ה"דאורייתא".

כך גם סובר הריטב"א (נב ע"ב ד"ה גופא) אף שהוסיף שאין חיוב להעלותו ולאכלו בתוך ירושלים או לפדותו כי אם להניחו עד שירקב.

לעומת זאת דעת הראב"ד (הובאה בשטמ"ק ב"מ נג ע"א ד"ה דאורייתא) שמע"ש כזה מותר לאכלו מן התורה בכל מקום ללא פדיון וחיוב הפדיון הוא מדרבנן. לכן הוא מפרש שהתשובה: "דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי" מתפרש באופן שהפחות משו"פ שבעין הוא הדרבנן, וז"ל הראב"ד (שם):

"דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי, פירוש מע"ש שאין בו שו"פ מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף".

הראב"ד מגביל את הפטור מן התורה למע"ש שחיובו נוצר בפחות משו"פ (כגון שקיבל פרי בודד והפריש עליו) אולם פירות מע"ש ששוויים רב ולקחו מהם פרי אחד, במקרה כזה גם החלק הפחות משו"פ חיוב פדיונו מן התורה כמע"ש רגיל, ועי' על כך חזו"א (דמאי סי' ג אות יג ד"ה ב"מ).

וכך נראה מדברי הרמב"ם שהרי הביא להלכה את דין הגמ' (נג ע"ב) שמדרבנן לא ניתן לפדות מע"ש לאחר שקלטוהו מחיצות ירושלים לפנים מן החומה, אף אם יוציאוהו חזרה. והדגיש שדין זה חל גם על מע"ש שאין בחומשו שו"פ שכל חיובו מדרבנן, וז"ל הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ט) :

"וקליטת מחיצות מדבריהם אפילו מעשר שאין בחומשו שו"פ שהוא מדבריהם, מחיצות קולטות אותו...".

ואם באין בחומשו שו"פ ס"ל לרמב"ם שחילולו מדרבנן אף שבו עצמו יש שו"פ, כ"ש שסובר כן כשבמע"ש עצמו אין שו"פ.

יתכן לומר על פי זה, שתתבאר סתימתו של הרמב"ם האם ניתן לחלל מע"ש שאין בו עצמו שו"פ. שהרי פסק כמ"ד "אין בחומשו" כפי המבואר לעיל, אך לא דן כלל על יכולת תפישת החילול כאשר במע"ש עצמו אין שו"פ.

ויתכן שהבין מפשט הירושלמי שאין כל מיגבלה על עצם פידיון מע"ש שאין בו שו"פ, כיון שמהירושלמי יוצא שכל המחלוקת "אין בו" או "אין בחומשו" היא כמה ממעט הפסוק "ממעשרו" את חיוב הוספת החומש בפדיון מע"ש. ולא מצינו שום מיעוט מהפסוק הנ"ל שאם אין במע"ש או בחומשו שו"פ שלא ניתן לפדותו בפני עצמו אף שמצד הסברא היה מקום לומר שפחות משו"פ אינו תופס פדיונו, אולם הרמב"ם הבין שהירושלמי מיקל בדבר כיון שלדעתו מע"ש שאין בו שו"פ חיוב פדיונו הוא מדרבנן.

אולם מתוך דברי המפרשים שדנו בנושא משמע שהרמב"ם מודה שמע"ש שאין בו שו"פ אינו יכול להתחלל בפני עצמו, וכך כתב המשנ"ר (מע"ש פ"ד מ"ח ד"ב ומאחר):

"...ואין לומר דהרמב"ם מפרש בין מ"ד אין בו ובין מ"ד אין בחומשו תרוייהו לענין תוספת חומש איירי. אבל בעיקר שפדיונו אפילו פחות מש"פ תפיס. כיון דלרש"י ותוס' פשיטא להו בהיפך, דלתרוייהו פחות מש"פ לאו בר פדיון הוא אין לנו להפליג מחלוקת כ"כ...".

וכן כתבו בשו"ת זית רענן (ח"ב יו"ד סי' כה), ארץ חיים (סתהון יו"ד סי' שלא סעי' קלח ד"ה וכתב בתשובת זית רענן), משנת רבי עקיבה (סי' ח), מנחת שלמה (סוף סי' סו ד"ה המורם, וסי' סז ס"ק יא ד"ה סוף דבר). וכן ניתן גם לדייק מדברי הרדב"ז (מע"ש ונט"ר פ"ה ה"ה) ועי' משפט כהן (סי' נד).  

ה. הפוסקים שהשמיטו דין "מעות הראשונות"

יש מן הראשונים שפסקו עפ"י הסוגיה בב"מ (נג ע"ב) שלא ניתן לחלל מע"ש השווה פחות מפרוטה, אך כלל לא הזכירו את האפשרות לחלל פחות משו"פ על "מעות הראשונות". הם כתבו שימתין עד שיהיה לו מע"ש נוסף ויצרפנו יחד לשו"פ על מנת לחללם בבת אחת. וז"ל ספר התרומה (הל' א"י סג ע"א):

"...ואם אין לו מע"ש שוה פרוטה, דהשתא אין תופס פדיון יצניע מה שהיה לו עד ש(י)היה לו ש"פ בודאי ויפדנו כמשפט הזה". וכן הם דברי הטור (יו"ד סי' שלא דף רעג).

גם הכפתור ופרח (פרק מ מהדורת לונץ עמ' תקנא) השמיט את דין "מעות הראשונות" מדבריו:

"מע"ש שאין בו ש"פ אינו תופס בו פדיון אם כן יצניעהו עד שיהיה בו ש"פ בודאי ואז יפדהו כדין".

ואף שהמהדיר (שם) הגיה להוסיף אחר המלה "פדיון" את המלים "כדחזקיה", אך הגהה זאת לכאורה היא שלא כפשט דברי הכפתור ופרח.

ולכאורה קשה לשם מה צריך להמתין עד שיהיה לו עוד פירות הרי יכול לחלל את הפחות משו"פ על "מעות הראשונות"?

הדבר בולט בדברי הסמ"ג (עשין מצוה קלו) שלענין אין בחומשו שו"פ, פסק שניתן לפדות בפני עצמו כדעת הרמב"ם (ד"ה הפודה), וז"ל:

"...אמרינן בפרק הזהב (ב"מ נג ע"ב) מע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף עליו חומש וכן מעשר שאין דמיו ידועים דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה...".

לעומת זאת אם המע"ש עצמו אינו שו"פ ס"ל שלא ניתן לחללו בפני עצמו גם לא על "מעות הראשונות", וז"ל (שם ד"ה א"ר אלעזר):

"...ואם אין המעשר ש"פ שאינו תופס פדיונו יניחנו במקום המוצנע עד שיצטרף לו מע"ש יותר".  

וכן מדברי הב"י (יו"ד סי' שלא שם) אף שהביא אחר דברי הטור את הכרעת הגמ' כמ"ד "אין בחומשו", לא הזכיר את דינו של חזקיה ואת דעת הרמב"ם.

מתוך שהשמיטו זאת מוכח שס"ל שאין הלכה כחזקיה, ויש לשאול כיצד מתיישב הדבר עם פשט דברי הגמ' שקיבלה את דברי חזקיה להלכה?  

ו. דין "מעות הראשונות" בזמן הזה

יש לבאר את שיטת הראשונים הנ"ל עפ"י הדיון ביכולת חילול על "מעות הראשונות" בזה"ז.

בשאילתות (ויקרא אות ק) נאמר שבזה"ז ניתן לכתחילה לחלל נטע-רבעי שוה מנה על שוה פרוטה. כיון שאין אפשרות לאכלו בזה"ז אפילו בירושלים, ובין כך ילכו דמיו לאיבוד. והסיק מכך הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ב-ה"ג) שהוא הדין גם בנוגע לחילול מע"ש בזה"ז, כיון שקיימת השוואה בין מע"ש לנט"ר עפ"י גזירה שווה "קדש קדש (רמב"ם מע"ש ונט"ר פ"ט ה"א). וכך גם פסק השו"ע (סי' שלא סעי' קלג), וז"ל:  

"בזמן הזה אם רצה לפדות מע"ש שוה מנה בפרוטה לכתחילה פודה ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשחקה תחילה וכן אם חילל מעשר שוה מנה על ש"פ מפירות אחרות הרי זה מחולל ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים".

דבר זה עורר דיון האם ניתן לחלל גם בזמנינו מע"ש פחות משו"פ על "מעות הראשונות".

הגרא"י קרליץ זצ"ל בעל החזו"א שאל בעת עלותו ארצה את הגרא"י קוק זצ"ל לפשר השמועה שלא נוהגים בזמנינו חילול על "מעות הראשונות" (ראה נספח).

בתשובה כתב לו הרב קוק זצ"ל (שו"ת משפט כהן סי' נג - ראה נספח) שכיום שמחללים שוה מנה על שו"פ, לא ניתן להקל בחילול על "מעות הראשונות". כיון שחילול על "מעות הראשונות" מבוסס על כך שהחלק החולין שנותר במטבע נחשב כנספח לשאר המטבע הקדושה בקדושת מע"ש, ועל אותו נספח מחללים את הפחות משו"פ. על כן ניתן לומר שהוא מצטרף לחילול הקודם שהיה בו שו"פ. אולם כיום כשמחללים על מטבע בעלת ערך אנו מחשבים מראש שהחילול ייתפס בחלק אחד שבמטבע שהוא שוה פרוטה, ושאר החלקים יהיו מיועדים לחילולים נוספים, ואינם נספחים לחלק במטבע שכבר נתקדש בקדושת מע"ש. עקב כך לא ניתן לומר שהחילול השני ששוויו פחות מפרוטה יצטרף לשארית החולין שנותר במטבע, כיון שכל שוה פרוטה הוא נחשב בעיני האדם כחלק בפני עצמו. על סמך זה הוא גם מתכנן את מספר החילולים שיעשה כפי מספר הפרוטות שנותרו במטבע. לכך נסתפק הרב קוק זצ"ל בתחילה אם הדבר מועיל אף אם יחלל תחילה מע"ש בשוויו, על מנת לחלל על החלק שנותר פחות משו"פ. כיון שגם במקרה זה יתרת החולין אינה נובעת מחמת הכלל "שאין אדם מצמצם מעותיו", אלא היא נותרה בכוונה כאפשרות לחילול נוסף, ועל חלק חדש במטבע לא ניתן לומר שהוא צירוף של החילול הקודם. לבסוף כתב (שם סי' נד) שבכגון זה הדבר מועיל גם בזה"ז.

לאור זאת נראה לומר שמטעם זה השמיטו הפוסקים הנ"ל את דברי חזקיה, משום שלא ניתן לעשות כן בזה"ז אם מחלל שוה מנה על שוה פרוטה, אך לא מחמת שס"ל שהגמ' לא נוקטת כדברי חזקיה.

הגרש"ז אוירבאך זצ"ל (מנחת שלמה סי' סז ס"ק יא ד"ה סוף דבר) הביא את דברי הרב קוק זצ"ל במשפט כהן (סי' נג-נד) וחלק עליו, וז"ל:

"ולענ"ד דבריו תמוהים מצד הסברא, וגם לענ"ד דברי רש"י בדף נג ע"א ד"ה לא תפסה שפירש דברי חזקיה במחלל מעשר בסלע שלם או בשקל או באיסר שאפילו לא היה המעשר שוה אלא ג' פרוטות נתפס כל האיסר - דלהדיא מוכח דאף שיודע ברור שחילל רק על ג' פרוטות מהסלע ואין הפידון מתפשט על כל הסלע אפילו הכי חל על זה שם מעות הראשונות ומהני בי פדיון".

אמנם מדברי רש"י הנ"ל יש ראיה שאדם יכול להותיר בכוונה חלק חולין במטבע על מנת לחלל עליו פחות משו"פ לאחר מכן, אך קושיה זו כבר הקשה החזו"א (אגרות לראיה סי' שיא) לרב קוק זצ"ל על תשובתו הראשונה (משפט כהן סי' נג) ולאור זאת הסכים הרב קוק זצ"ל שניתן לחלל על מעות הראשונות בזה"ז אם יחלל תחילה על המטבע מע"ש בשוויו, וכדמוכח מתשובתו השניה לחזו"א (משפט כהן סי' נד). אך אין ראיה מדברי רש"י הנ"ל שגם כאשר פודים שוה מנה על שוה פרוטה ניתן לחלל אח"כ על החלק הנותר פחות משו"פ.

גם החזו"א (דמאי סי' ג ס"ק טו) נקט למעשה שלא כדעת הרב קוק זצ"ל. לדעתו ניתן לחלל על מעות הראשונות אף אם פודה שוה מנה על שוה פרוטה, וכן ניתן לחלל את הפחות משו"פ על הנותר ללא הגבלה.

ז. הצורך בפרוטה חמורה

במשנת רבי עקיבה (סי' ח) ובחזו"א (סי' טו ס"ק יב ד"ה ודוקא) מובא שכאשר מייחדים מטבע לחילול על "מעות הראשונות" יש לחלל עליה תחילה מע"ש שדרגת קדושתו היא הגבוהה ביותר שניתן למצוא בזמן הזה, היינו מע"ש של דגן, תירוש או יצהר, שאינו נקנה מאדם אחר, וז"ל החזו"א (שם):

"ודוקא אם יש במטבע מעשר החייב כמעשר שהוא מחלל עכשיו, אבל אם מעות הראשונות מפירות אילן או ירק ועכשיו מחלל דגן תירוש ויצהר לא מהני מעות הראשונות ואצ"ל אם הראשונות ספק ועכשיו ודאי, וכן אם הראשון לקוח והשני שלו".

הטעם לכך שאם פחות משו"פ נחשב כצירוף לחילול הקודם לא ניתן לחלל מע"ש שהוא פחות משו"פ על מע"ש פחות בדרגה כיון שביחס אליו הרי הוא כחולין. ומכאן פשר הביטוי "פרוטה חמורה".

כך גם נקט הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (מנחת שלמה סוף סי' סו ד"ה אמנם) והוסיף שגם אותה פרוטה ראשונה תהיה בשוה של חמש פרוטות לחוש למ"ד "אין בחומשו" ולפי המפרשים שאם אין בחומש של המע"ש שו"פ לא ניתן לחללו.

למעשה חלק מן האחרונים כותבים שלייחד "פרוטה חמורה" היא דבר שראוי לעשותו בתור חומרא אך לא מעיקר הדין, עי' להראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א (אמונת עתיך מס' 6), וכך משמע מדברי המנחת שלמה (סוף סי' סו ד"ה אמנם המחמירים).

ח. סיכום:

  1. מע"ש שמיסודו אין בו שו"פ או שאין בחומשו שו"פ - נחלקו הראשונים האם חיוב החילול שלו מן התורה או מדרבנן.
  2. מע"ש שאין בו שו"פ לא ניתן לחללו באופן הרגיל בפני עצמו.
  3. האחרונים נוקטים שקיי"ל כחזקיה שניתן לחלל פחות משו"פ על מטבע שכבר חיללו עליה מע"ש רגיל, ורצוי שהמע"ש הראשון היה שוויו לכל הפחות שוה ד' פרוטות באופן שגם בחומשו היה שו"פ.
  4. לדעת הראיה קוק זצ"ל חילול פחות משו"פ בזה"ז ייעשה על מטבע שחיללו עליה תחילה מע"ש בשוויו. כמו כן מספר החילולים של פחות משו"פ מותנה ביתרת החולין שיש במטבע המיועדת לחילול מע"ש.
  5. המע"ש שמחללים תחילה על המטבע צריך להיות מע"ש בדרגת החיוב הגבוהה ביותר בזמנינו, היינו דגן תירוש ויצהר שפדו על המטבע על ידי בעל הפירות או מי שקיבל ממנו הרשאה לכך.

 

למעבר לחלק א'