בחיוב תרומות ומעשרות בפירות א"י המיועדים ליצוא לחו"ל - חלק א'

בחיוב תרומות ומעשרות בפירות א"י המיועדים ליצוא לחו"ל - חלק א'

מהו החיוב של תרומות ומעשרות בפירות א"י המיועדים ליצוא לחו"ל על פי השיטות השונות?

הרב שאול ישראלי | התורה והארץ ב'

ראשי פרקים:

א. פירות שנכנסו מחו"ל לא"י

  1. שיטת הכסף משנה
  2. שיטת הרדב"ז
  3. ביאור הגר"א
  4. ביאור שיטת הרמב"ם: שני שלבים לחלות חיוב תרו"מ ושלב אחד לחלות חיוב חלה
  5. שיטת האחיעזר: מירוח לאחר כניסה לארץ מחדש חיוב בתרומה
  6. דחיית האחיעזר: הבדל בין חלה לתרו"מ
  7. תירוץ האחיעזר על קושיית הגר"א והמנ"ח
  8. דחיית דבריו

       ב. פירות א"י שיצאו לחו"ל

  1. הרב קוק זצ"ל במשפט כהן
  2. שיטת החזו"א: מירח על מנת להוציא לחו"ל - חייב בתרו"מ
  3. דחיית דבריו.

       ג. דין תרו"מ בפירות יצוא - למעשה  

* * *

א. פירות שנכנסו מחו"ל לא"י כתב הרמב"ם (פ"א מתרומות הכ"ב): "פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנא': "אשר אני מביא אתכם שמה" - שמה אתם חייבים, בחו"ל פטורים. וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה, שנא' שמה, שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חו"ל. ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבים במעשרות מדבריהם".

  1. שיטת הכסף משנה מלשון הר"מ בסיפא לענין אם נכנסו לארץ משמע, שמבחין בין חיוב חלה לחיוב מעשרות, דלענין חלה נראה שהוא חיוב מהתורה, שהביא על זה לשון הכתוב "שמה" - שבחיוב זה אין הבחנה אם הם פירות א"י או חו"ל. ואילו בענין מעשרות מסיים שקביעות המעשר (היינו גמר מלאכה) בארץ אינו מחייב כי אם מדבריהם.

בכסף משנה עמד בזה והתקשה, מה הבדל בין חלה למעשרות, כיון שגם חיוב ופטור בתרומה נלמד ממה שכתוב "שמה" לגבי שיצאו מא"י לחו"ל. אם כן למה לענין כניסה יהיה הבדל? וכתב בזה שני פירושים: האחד, שמה שמסיים "מדבריהם" קאי גם לענין חלה. והשני, שהלשון בסוף דבריו אינו מדוייק, דמה שכתב "חייב מדבריהם" קאי בנקבעו למעשרות על ידי ישראל בחו"ל, דיש בהם חיוב מיהו מדבריהם, ואילו בנקבע למעשרות בארץ חייבים במעשרות מן התורה כמו בחלה. ושני הפירושים דחוקים.

  1. שיטת הרדב"ז אכן הרדב"ז כתב וזה לשונו: "והאי חייבות (דסיפא, לענין מחו"ל שנכנסו לארץ) מן התורה הוא, כדמשמע קרא "שמה" , אתם חייבים, בין בפירות הארץ בין בפירות חו"ל, ואע"ג שהוקבעו למעשרות בחו"ל, חייבות בחלה, שחיוב החלה בשעת גלגול העיסה הוא. אבל פטורה מתרומה ומעשר. ואם הוקבעו למעשר אחר שנכנסו לארץ חייבות במעשרות מדבריהם, והוא הדין לתרומות דחדא מינייהו נקט. ומה שכתב רבינו "וכן פירות חו"ל וכו'", לא להשוות הדין כתב כן אלא משום דילפינן תרוייהו מחד קרא".

הנה הדגיש, שלענין נכנסו לארץ, יש אכן חילוק בין חלה למעשרות, ולא כמו ברישא דיצאו מהארץ לחו"ל שמשתווים שם חיובי חלה ומעשרות להדדי. והיינו כפשיטות לשון הרמב"ם בסיפא, שחלה, כל שהיה גלגולה בארץ, יש בה חיוב תורה, גם בזו שבאה מחו"ל, ואילו במעשר גם שנגמרה מלאכתו בארץ אין חיובו אלא מדבריהם. ושלא כהכ"מ שהוקשה לו, ולמסקנא ס"ל שחיובם לחלה ולתרומה דומה, או ששניהם מהתורה או ששניהם מדרבנן.

  1. ביאור הגר"א בשו"ע (סי' של"א סעי' י"ב) העתיק לשון הרמב"ם: "...ופירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים, אם נקבעו למעשר (ביד ישראל) אחר שנכנסו לארץ".

וכתב הגר"א בביאורו 1: "ושולחן ערוך השמיטו חייבת מדבריהם, דאין נפק"מ בזה"ז, כנ"ל".

והיינו דכנ"ל בסעיף ב', דכתב דתרומות גם בזמן עזרא מדבריהם.

וכתב עוד בזה הגר"א שם: "ונראה, שהרמב"ם למד דאינו אלא מדבריהם", היינו, דמהרמב"ם מוכח, דלא מצד שבזמן הזה כל תרומות ומעשרות מדבריהם, דבזה לא היה צריך להדגיש זאת בפירות אלו, אלא שגם בזמן שתרו"מ מדאורייתא, בכה"ג אינו אלא מדבריהם, "ממה שכתב בגיטין, כ"ב ע"א: "אילן שמקצתו בארץ וכו'... לא. מקצת שורשים וכו'". ואי מדאורייתא חייב לר"ע, אין נפק"מ בזה, דהא הכל תליא היכן הפירות בשעת קביעתן", היינו, שעל סמך ברייתא זו הוכיח הרמב"ם, שבפירות שנכנסו לארץ, יש הבדל בין חיובם בחלה לבין חיובם למעשרות, שבחלה אמנם חייבים מהתורה מדכתיב "שמה", ואילו לענין מעשרות אין חיובם אלא מדרבנן. וזה בפשטות לשון הרמב"ם וכהבנת הרדב"ז בדבריו, וכנ"ל.

אלא שהגר"א מסיים בתמיה: "אבל דבריו צ"ע, מאי שנא בחלה דחייב מדאורייתא ובמעשרות מדרבנן, דהא מחד קרא נפקא? וכן תמה בכס"מ. וברייתא הנ"ל, י"ל בפירות שאינן צריכים גורן למעשרות", כלומר, שבזה מקום גידולם הוי מקום קביעתן למעשרות, דאשר על זה חשיב לקבוע, היכן נקבע מקום גידולם.

ועפ"י דברי הכס"מ, בפירוש הרמב"ם בשני אופנים, י"ל דמה שמשום זה השמיט הסיום "מדבריהם", שהרי לפי פירוש הראשון, בכה"ג שמדובר שנקבע למעשר בארץ חיובם הוא מן התורה, והאי "מדבריהם" קאי על אופן אחר - כשנקבעו למעשר בעודם בחו"ל. ולא רצה להכריע בזה גם בשולחן ערוך, בפרט שלמעשה אין נפק"מ כמו שכתב הגר"א(.

  1. ביאור שיטת הרמב"ם: שני שלבים לחלות חיוב תרו"מ ושלב אחד לחלות חיוב חלה ולענ"ד נראה לבאר שיטת הרמב"ם, דאע"פ דמקרא ד"שמה" שנאמר בחלה ילפינן נמי לחיוב מעשרות, מ"מ לענין פירות חו"ל שנכנסו לארץ יש ע"כ הבדל. וזה, דבעוד שחיוב חלה אינו אלא בהיותו לעיסה, או בהתחלתה, דהיינו משעת שימת מים קמח ויערב. ואילו המפריש קמח, אין ע"ז חלות חלה כלל 2. על כן, כל החיוב והפטור הוא על אותו זמן שבו ישנה זיקת חלה. ועל כן, אם בשעה זו היו בארץ, חיובם מן התורה, מאחר שהתורה קובעת החיוב "שמה" היינו בארץ ישראל. משא"כ מעשרות, שחלות מעשר הוא משעת תלישה, שאע"פ שאינו עוד באיסור אכילה טרם שנגמרה מלאכתו, מ"מ ההפרשה כל שאינו במחובר, חלה ההפרשה, גם כשזה בשבולים.

יוצא, שיש שני שלבים לחלות מעשר: הראשון מזמן שנתלש, אע"פ שלא נגמרה מלאכתו יש בו זיקה למעשר, דע"כ חלה ההפרשה מאותו זמן. וגמר מלאכה אינו אלא שלב שני, שחל על התבואה שם טבל להאסר באכילה. וע"כ, א"א לומר שתבואה שגדלה ונתלשה בחו"ל תחול בה זיקת הפרשת תרומה, שהרי באותה שעה שנתלשה בחו"ל, לא שייך שיחול עליה זיקת תרו"מ. ולא מצינו שיחול השלב השני, דהיינו - חלות שם טבל, אלא כשהיה בו קדושת זיקת תרומה לפני כן. היינו, שקדושת הגידול בארץ, שמחל עליה קדושה לזיקת תרומה, היא הנגמרת על ידי גמר מלאכה. אבל זו, שמעיקרא לא חל עליה שום זיקת תרומה, לא שייך שיהיה בה השלב השני, שהוא אינו אלא המשך וגמר השלב הראשון. על כן, אין שייך ללמוד לענין זה תרומות ומעשרות מחלה, שכן בחלה יש רק שלב אחד, והוא: הפיכת הקמח לעיסה, (כי נראה, ששימת המים וערבוב הקמח הוא בעצם התחלת העיסה, ודלא כתרו"מ). ועל כן, בחלה שפיר אמרינן מקרא ד"שמה", שאם הכניס הקמח לארץ, ושם עשאה לעיסה - חל חיוב תורה, דעיקר זמן חיובו היה בארץ. משא"כ מעשר, גם אם נגמר מלאכתו בארץ, חסר השלב הראשון העיקרי, ואין לחייב. ומובן לפי זה ההבדל בין שיצאו לחו"ל לנכנסו לארץ. דביצאו לחו"ל שפיר ילפינן תרו"מ מחלה, כיון שהשלב האחרון חסר, אינו חייב בתרו"מ כמו בחלה. אלא שיש לשאול לפי זה, דמ"מ ישאר על התבואה שיצאה לחו"ל עכ"פ זיקת תרומות ומעשרות, כמו שהיתה לפני כן. ונראה דיש לחלק, דרק זו היא התבואה, שיתכן בה גם הגמר לחלות טבל, הוא דשייך חלות תרומה גם לפני כן, משא"כ זו שלא יוכל לחול בה שם טבל, ופקע ממנה עיקר הזיקה ודו"ק.

שו"ר בספר אחיעזר 3 שמביא חילוק מעין זה שהעליתי בשם הגר"ח זצ"ל 4, שלא תלה זאת בזמן תלישת התבואה כמש"כ, ומשום שאז חלה הפרשת תו"מ בפועל, אלא תלה זאת בעונת המעשרות, שזה בעוד התבואה מחוברת, אלא שהגיעה לשליש בישולה (שזרעה ומצמחת). ודבריו נכונים יותר, דהרי חזינן בכל אותם הדברים שמפקיעים מדי מעשר, כגון נכרי, הקדש וכיו"ב שהכל תלה בעונת המעשרות. ואע"פ שאין חלה הפרשה בעודו במחובר, אין זה אלא תנאי במעשה ההפרשה, אבל זיקת מעשר חלה באותה שעה דווקא.

עכ"פ, ישנה הבחנה ברורה בין תרו"מ לחלה, כיון דזיקת מעשרות חלה בהיות התבואה בחו"ל, אין ההכנסה לארץ יכולה לחדש חיוב מעשרות. ולא כן בחלה, שזיקת חיובה לא חל בהיותו קמח, שפיר יכול לחול חיוב חלה בגלגולה בארץ ממש"נ "שמה", שהכל תלוי במעשה גלגולה בארץ.

  1. שיטת האחיעזר: מירוח לאחר כניסה לארץ מחדש חיוב בתרו"מ והנה ראיתי שם באחיעזר, שאמר לדחות זאת (ומבאר שיטת הכ"מ שמשווה תרו"מ לחלה) מהא דחזינן אליבא דר"ע, דס"ל בעיסה שנתגלגלה בחו"ל ונכנסה בספינה לארץ, שאם היתה קרימת פניה מבפנים מן החוט (כלומר, בארץ ישראל) חייבת, אע"פ שגלגולה היה עדיין מחוץ לחוט. דחזינן מזה, שאע"פ שגם לר"ע זמן הגלגול מחייב בחלה, יכול להתחדש בה חיוב עם קרימת הפנים, למרות שקודם לכן נפטרה.

מזה יש ללמוד גם לדידן, דלא נקטינן בהא כר"ע, ואין זמן קרימת פנים מחייב לאחר שבזמן הגלגול היתה בפטור, דנתינת מים בקמח מקביל לעונת מעשרות בתבואה (כמו שהביא שם מכמה ראשונים) שמאותה השעה חלה הפרשת חלה, ומ"מ דין טבל אין בה עדיין, ממש כמו בתבואה לפני מרוח. וע"כ כשם שהגלגול מחייב מן התורה בכניסה לארץ, כן יש להשוות לזה המרוח לענין תרו"מ. כי בשניהם יש שני שלבים, וכנ"ל.

  1. דחיית האחיעזר: הבדל בין חלה לתרו"מ אך לענ"ד אינו מהדומה. דהרי כנ"ל, גם ר"ע מודה, דלכל דבר הגלגול של העיסה קובע חיוב החלה, שחיובה בהעשותה לעיסה. אלא שלדעתו, ילפינן ממש"נ "מלחם הארץ", דגם החלות שם "לחם" על העיסה בכוחו לחייב, כמו הגלגול. נמצא, שלענין חיוב חלה בכניסה לארץ ישנם שני זמנים, גם הגלגול שהוא גמר עשיית העיסה, וגם הקרימה בתנור שזהו זמן העשותה ללחם. ודבר כעין זה לא מצינו בתרו"מ, שהקובע אינו אלא המירוח, ותו לו. והרי עיקר הכתוב "מלחם הארץ" לא בא אלא להשמיענו חידוש זה, שיכול להתחדש חיוב חלה עם הקרימה למרות שהיתה קודם בפטור, אלא שגזה"כ היא בחלה, שיכול להתחדש חיוב חלה, למרות שלא היתה בו זיקת חלה לפני כן. אבל זהו רק אליבא דר"ע לפ"מ, שדורש הכתוב לענין זה. ואין לנו חידוש זה אליבא דרבנן שלא דרשו כן.

וממה שמצינו, דהפרשת חלה חלה מזמן שימת המים בקמח למרות שאין עליה עדיין תורת טבל, בדומה למה שחלה הפרשת תרו"מ בעודה בשיבוליה טרם המירוח, שמטעם זה מצינו בראשונים שמשווים בנידון זה תרומה וחלה להדדי. נראה דמ"מ שני עניינים הם ושונים מהדדי. דזה נלמד 5

ממשה"כ "ראשית עריסותיכם". ולעניין זה דווקא הוא שנתרבה, דהרי, לענין פטור מחלה, לא נפטר אלא כשהיה במצב של פטור רק בזמן הגלגול, ושימת המים בקמח אינה פוטרת, כמבואר במשנה במעשרות 6. ועי' גם פי' הרא"ש 7 שהבחין בין שימת מים לעיסה לתבואה קודם המירוח "שאין שם עיסה עליה... ולא דמי לתבואה קודם מירוח". נמצא, שטרם הגלגול, לא חלה עדיין זיקת חלה עליה. ואין זה, אלא גזה"כ, שמ"מ ניתן להפריש ממנה חלה, אבל לשום דבר אחר אין ע"ז תורת זיקה, ואין זה אלא בגדר "ראשית עריסותיכם" - כלומר, תחילת עשיית העיסה. ודו"ק בכל הנ"ל.

ולכאורה, נראה ברור, דלא יתכן כלל לומר לענין תרו"מ, דפירות חו"ל שנכנסו לארץ, גם קודם מירוח, ונתמרחו בארץ - יהא עליהם חיוב דאורייתא. ואע"פ שבחלה, כשנתגלגלה בארץ, חייבת מן התורה. דהרי נחלקו אמוראי 8 אי יש או אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשרות. וכל עיקר לא נחלקו, אלא אם בכח קנין העכו"ם להפקיע הקדושה, אבל חו"ל ממש, הרי פשוט שאין עליה זיקת מעשרות, ואפילו בקרקע השייכת לישראל. והיינו, אפילו כשהיה המירוח, דהיינו הדיגון, בא"י, שהרי זו שאלה נפרדת היא שם, אם דיגון עכו"ם פוטר או מחייב (עי"ש רש"י ותוס'). ואם נאמר, שמירוח ישראל מחייב גם בפירות חו"ל שנגמרה מלאכתם על ידי ישראל בארץ, א"כ מאי נפק"מ לן, מקנין העכו"ם לענין החיוב במעשרות? הרי נמצא, דהכל תלוי הוא במירוח, שאם מירחם ישראל לא גרעי מפירות שגדלו ממש בחו"ל, שמתחייבים ע"י המירוח שבארץ! אלא ע"כ, למ"ד יש קנין, כי אז גם מירוח ישראל אינו יכול לחייב, וא"כ מה דילפינן מ"שמה" שנאמר בחלה, בתרו"מ לא יתכן ללמוד, אלא לענין לחייב מדרבנן, והדבר צע"ג.

  1. תירוץ האחיעזר על קושיית הגר"א והמנ"ח וראיתי עוד באחיעזר 9 העלה לתרץ קושיית הגר"א והמנ"ח בשיטת הרמב"ם (לפי הכ"מ), דכניסת תבואה לארץ ומירוחה שם מחייב מן התורה, מהא דדנים בעציץ נקוב שעיקרו בארץ ונופו בחו"ל וכיו"ב, וכן בספינה שבאה לארץ ממימות חו"ל, לענין תרו"מ. ומאי נפק"מ מזה? הרי עיקר הוא היכן היה המרוח! ותירץ בזה, לפ"מ שהעלה, למ"ד אין קנין לעכו"ם, ואף מירוח עכו"ם אינו פוטר, דהתוס' 10 התקשו: האי "דגנך", מאי דרשינן ביה? וכתבו התוס' די"ל, דנפק"מ מזה תבואת עכו"ם שגדלה בחו"ל ונכנסה לארץ, דזה נתמעט דאינו מתחייב, דבחו"ל ודאי יש לו קנין לעכו"ם, וזה נתמעט מ"דגנך", ולא מתחייב ממש"נ "שמה", אלא בתבואת ישראל שנכנסה לארץ. עכת"ד.

 

למעבר לחלק ב'