חיוב תרו"מ בתבלינים ועלי תה

חיוב תרו"מ בתבלינים ועלי תה

קיימת היום בארץ תעשייה שמעבדת צמחים מסוגים שונים לשם עשיית תה. השימוש בהם הוא לשם נתינת טעם במים ואין אוכלים את הצמחים עצמם; לאחר הכנסת השקית ונתינת הטעם במים - זורקים את השקית. השאלה היא האם חייבים להפריש תרו"מ מצמחים אלו?

הרב יואל פרידמן | אלול תשע"ד

ראשי פרקים:

הצגת הבעיה

א. גידולים החייבים בתרו"מ

ב. חיוב תרו"מ בתבלינים

ג. הבחנה בין שלקות לבין עלי-תה ותבלינים

ד. מחלוקת הגאונים והרמב"ם בדין ברכת הסוכר

ה. דין תרומות ומעשרות בסוכר

   1. השוואת דין סוכר לשמן כותנה

   2. עלי-תה הנותנים טעם ע"י בישול

ו. האם אפשר להפריש מתבלינים ועלי התה

   1. שיטת הרמב"ם במשקין היוצאים מהפרי

   2. האם מפרישים מהפרי או מהמשקין

   3. שיטת הכפתור ופרח

סיכום

 

 

הצגת הבעיה

קיימת היום בארץ תעשייה שמעבדת צמחים מסוגים שונים לשם עשיית תה. משתמשים בצמחים כגון נענע, רוזמרין, ורד, לימונית, לואיזה, מנטה ועוד, מייבשים את הצמחים ומשווקים אותם בתוך שקיות (להלן עלי-תה) הדומים לשקיות תה. השימוש בהם הוא לשם נתינת טעם במים ואין אוכלים את הצמחים עצמם; לאחר הכנסת השקית ונתינת הטעם במים - זורקים את השקית. השאלה היא האם חייבים להפריש תרו"מ מצמחים אלו.

 

א. הגידולים החייבים בתרו"מ

המשנה בריש מעשרות קובעת את הכלל הבסיסי לחיוב תרו"מ: "כלל אמרו במעשרות - כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ - חייב במעשרות", וכן פסק הרמב"ם (תרומות פ"ב ה"א). ומבואר בגמ' שבת (סח ע"א) ש"אוכל" - למיעוטי ספיחי סטיס; ובתוס' (שם ד"ה ספיחי) ביארו שאף שראויים למאכל קצת - פטור.

בכס"מ (הל' תרומות שם) משמע שחיוב תרו"מ מ"כל אוכל אדם הנשמר וגידוליו מן הארץ" הוא מדאורייתא, וראייתו מהפסוק שציטט הרמב"ם "ראשית דגנך תירושך ויצהרך..." ומדובר גם בפירות האילן וקטניות לעומת ירקות שחיובם רק מדרבנן כמבואר מהמשך דברי הרמב"ם (שם ה"ו). התוס' (ר"ה יב ד"ה תנא, בכורות נד ע"א ד"ה ושני), רש"י (ברכות לו ע"א) וראב"ד (הל' תרומות פ"א ה"ט) סוברים שחיוב תרו"מ בפירות האילן אינו אלא מדרבנן.

בתבלינים ועלי-תה יש לנו להבחין בין צמחים חד-שנתיים שחיובם בתרו"מ לכו"ע מדרבנן, מלבד מה שקיי"ל שתרו"מ בזה"ז מדרבנן, לבין צמחים רב-שנתיים שחיובם בתרו"מ תלוי במחלוקת דלעיל, דלדעת הרמב"ם חיובם מדאורייתא, ולדעת רש"י ודעימיה - חיובם מדרבנן.

 

ב. חיוב תרו"מ בתבלינים

הגמ' (יומא פא ע"ב) מבחינה בין פלפלין יבשים שאינם אוכל לענין יוה"כ ואינם פרי לענין ערלה לבין פלפלין לחים שנחשבים אוכל ויש בהם דין ערלה. פלפלין לחים "חזי למיכל" (רש"י שם) לעומת היבשים שאינם ראויים למאכל. אך בוודאי גם הפלפלין היבשים משמשים כתבלין, ואעפ"כ כיון שאינם ראויים למאכל - אינם נחשבים אוכל ואינם "פרי"; (ולהלן יתבאר מה ההגדרה של "ראוי למאכל").

התוס' (יומא שם ד"ה שהפלפלין) מביאים את הגמ' בעירובין (כח ע"א):

"גרגיר... זרען לזרע מתעשרין זרע וירק. למאי חזי? אמר ר' יוחנן שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין - שוחקין ומטבילין בו את הצלי".

ומכאן נראה שאף פלפלין יבשים חייבים במעשר!

התוס' (יומא שם) מביאים שתי שיטות כדי להגדיר מהי דרך השימוש המינימלית של התבלינים, הקובעת אותם כאוכל, לענין מעשר וטומאת אוכלין:

1. הפלפלין היבשים וזרע גרגיר חייבים במעשר אם נשחקו ומעורבים במים או תבשיל באופן שהם נאכלים יחד עם המים או התבשיל. אך לפני שהם מעורבים - פטורים מתרו"מ כיון שאינם נאכלים.

2. זרע הגרגיר עדיף על הפלפלין כי מלבד היותו תבלין לצלי הוא גם נאכל כמות שהוא לאחר שחיקתו. לעומת זאת, הפלפלין אינם נאכלים כמות שהם, ולכן פטורים מתרו"מ. (כתירוץ זה כתבו תוס' )ערובין כח ע"ב ד"ה ראשונים, נדה נ ע"א ד"ה כל).

עפ"י הבחנות בין סוגי התבלינים מסבירים התוס' את השוני בין הסוגיות: מחד נאמר (נדה נ ע"א) "כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין" ובמשנה (חולין קיז ע"ב) נאמר: "העור והרוטב והקיפה... מצטרפין לטמא טומאת אוכלין" - כלומר מצטרפין אך אין מטמאים בעצמם טומאת אוכלין; ובגמ' (חולין שם קכ ע"א) מבואר ש"הקיפה" היינו תבלין. נמצאנו למדים שהתבלין אינו חייב בתרו"מ. מאידך נאמר בגמ' (חולין ו ע"א): "הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל... ואם אמר לה עשי משליכי - חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר" - משמע שהתבלין חייב בתרו"מ.

מסקנת התוס' היא שתבלין שנאכל כמות שהוא, כגון בצל וקפלוט - חייב במעשר, ובתבלין כזה איירי בגמ' נדה (נא ע"ב); אך אם התבלין אינו נאכל כמות שהוא - פטור מן המעשר כמבואר בגמ' חולין (קכ ע"א). התוס' במסקנתם אינם מתייחסים לחילוק שבין שני התירוצים שהובאו לעיל.

ראשונים נוספים (רמב"ן, רשב"א, תוס' ותוס' ראש ד"ה אינו חושש חולין ו ע"א, תוס' ר' יהודה חסיד ברכות לו ע"ב ד"ה ללמדך) התייחסו לסתירה בין הסוגיות, ותירצו שני תירוצים:

1. הנאמר: "חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר" - לצדדים קתני, וחושש בתבלין רק משום שביעית אך לענין מעשר תבלין - פטור.

2. ישנם תבלינים החייבים אשר גם מטמאים טומאת אוכלין, ויש כאלה שאינם חייבים.

היוצא מהנ"ל, לתירוץ א' אזי כל תבלין פטור מתרו"מ ולתירוץ ב' ישנם תבלינים החייבים וישנם כאלו הפטורים, ומסתבר שאלו הראשונים יבחינו בין סוגי התבלינים כפי שהבחינו תוס' בתירוץ א' או ב'; אך בוודאי שראשונים אלו אינם סוברים שכל תבלין חייב בתרו"מ.

 

לסיכום, מצאנו שלוש מדרגות של שימוש בתבלינים:

1. תבלין הנאכל כמות שהוא - חייב במעשר.

2. תבלין שאינו נאכל ועביד רק לטעמא - פטור מן המעשר.

3. תבלין שאינו נאכל כמות שהוא אך לאחר שחיקתו מערבים אותו בתוך תבשיל והוא נאכל אז עם כל התערובת: בזה נחלקו שני התירוצים בתוס' - לתירוץ א' - חייב; לתירוץ ב' - פטור.

ועלי-תה דמי לתבלין שאינו נאכל ועביד רק לטעמא.

להלכה נקטו רוב הפוסקים שרק תבלין שנאכל חייב במעשר, כן כתבו: חזו"א (מעשרות סי' א ס"ק כד), ס' עשר תעשר (הלכה ל') כרם ציון (הלכות פסוקות פרק יד סעי' יח), הגר"נ קרליץ (מפרי הארץ ח"ד עמ' קלד).

 

ג. הבחנה בין שלקות לבין עלי-תה ותבלינים

נאמר בגמ' ברכות (לח ע"א):

"ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי - מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? זיעא בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא דתנן: דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה - ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר".

ומבאר רש"י:

"דזיעא בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו, ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, והיינו כמר בר רב אשי".

מתוך דברי הגמ' למדנו שיש קשר בין חיוב תרו"מ לבין הברכה, שכן לדעת ר' יהושע היוצא מן הפרי נחשב זיעא, אין בו חיוב תרו"מ, לא חל עליו שם תרומה ולא נחשב פרי שאפשר לברך עליו בפה"א או בפה"ע.

הרא"ש והרשב"א (מובא בטור סי' רב) נחלקו בדין פירות העץ שבישלו: הרא"ש סובר שגם פירות העץ שהתבשלו - מברכים עליהם בורא פרי העץ וחמיר מהיוצא מן הפרי עצמו שהוא זיעא בעלמא, כי ע"י הבישול כל הפרי נמצא בתוך המים. ואילו לדעת הרשב"א מברך שהכל, כי הוה זיעא. לדעתו הנאמר בגמ' (שם לט ע"א) "מיא דכולהו שילקי כשילקי" - זהו רק בירקות, מפני שרוב אכילתו ע"י שליקה, אך בפירות העץ כיון שאוכלים אותם חיים - מברכים על מי הפירות שהכל.

לפי"ז היה מקום לומר שכל צמחי התה שרגילים לבשלם ולהוציא מהם את טעמם ע"י הבישול - אליבא דכו"ע יהיו חייבים בתרו"מ, כי דינם כירקות שנתבשלו, שמברכים עליהם בורא פרי האדמה; וכן כתב הקהלות יעקב (כתבי קהלות יעקב החדשים סי' לא).

 וכן כתב רבינו יונה (מובא בכלבו דף יט ע"ב) כרשב"א ולא מטעמיה, אלא ברכת מי הירקות - בפה"א מכיון שדרך לאוכלן יחד עם הפת ולא יצאו מתורת אוכל; לעומת שכר שבישולו הופכו למשקה ולכן ברכתו שהכל (וה"ה בשאר מי פירות).

ולדעתו יש לומר שהבישול של עלי-התה הופכם למשקה ולכן יש לברך על התה ברכת שהכל (ועי' תשו' פרח מטה אהרון סי' מ, שבות יעקב ח"ב סי' ה).

אך יש לחלק בין ירקות המתבשלים לבין עלי-תה. ירקות נחשבים בעיקרם פרי כי הם עצמם נאכלים, והדיון הוא האם הטעם שיוצא מהפרי ע"י הבישול נחלק מן הפרי אם לאו. ובזה לכו"ע במקום שעיקר אכילת הפרי הוא ע"י הבישול - אף המים שבישלו בהם את הפרי - ברכתם כמוהו. אך בצמחי תה, חלקם אינם נאכלים אלא נותנים טעם במים ונזרקים. בכה"ג אין הבישול הופכם להיות פרי שהרי הם עצמם אינם נאכלים כלל, ולכן מברכים על מימיהם שהכל ונראה שגם פטורים מתרו"מ; וכעין סברה זו כתב הרב י. פלקסלר (נועם ג' עמ' עט-פ).

 

ד. מחלוקת הגאונים והרמב"ם בדין ברכת הסוכר

ולכאורה מצאנו שיש מחלוקת לגבי סברה זו מהדיון לגבי קני הסוכר:

כתב הרמב"ם (ברכות פ"ח ה"ה)

"הקנים המתוקים שסוחטים אותם ומבשלים מימיהם עד שיקפא... כל הגאונים אומרים שמברכים עליו בפה"א, ומקצתם אמרו בפה"ע... ואני אומר שאין זה פרי, ואין מברכין עליו אלא שהכל..."

ונד"ד הוא לכאורה בדיוק כדין היוצא מן הקנים, כי יצירת הסוכר נעשית בדרך של בישול כמבואר ברמב"ם, וכל עוד לא בישלו את הקנים הרי הם כעץ בעלמא ולאחר הבישול והוצאת הסוכר זורקים את הקנים. כן הוא לגבי עלי התה שאינם ראויים אא"כ מבשלים אותם ולאחר הבישול נזרקים.

הכס"מ מבאר שהרמב"ם והגאונים נחלקים בשתי נקודות:

1. לדעת הרמב"ם הקנים אינם פרי, ולדעת הגאונים הקנים נחשבים פרי. 2. לדעת הרמב"ם היוצא מן הקנים נחשב זיעא כמו דבש תמרים, ולדעת הגאונים היוצא מן הקנים עדיף על זיעא.

הטור (או"ח סי' רב) משיב על דברי הרמב"ם שהיוצא מן הקנים עדיף מדבש תמרים, כי את התמרים נוטעים אדעתא דפריים ולכן אין הדבש אלא זיעא. ואילו הקנים ניטעים רק אדעתא דהיוצא מהם, דהיינו הסוכר, ולכן זהו פריים. ואמנם הכס"מ דוחה את דברי הטור הנ"ל, אך הב"י מקבל אותם בעיקרון אלא שלמעשה סובר שכיון שקיי"ל שהמברך שהכל - יצא, עדיף לנקוט כן. עכ"פ לדעת הרמב"ם יש לומר שעלי-תה שאינם נאכלים - דמי לקנים והוה ליה זיעא בעלמא, וממילא פטורים מתרו"מ; ולדעת הטור, שכל נטיעתם אינה אלא לשם היוצא מהם - בעיקרון יש לברך בפה"א או בפה"ע - וממילא חייב בתרו"מ. ובשו"ע (או"ח סי' רב סעי' טו) פסק כרמב"ם לברך על הסוכר שהכל, אך הט"ז דחה דבריו עפ"י סברת הטור וכתב שדברי הגאונים עיקר, וכן נקט שם הגר"א (ס"ק טו). ואם אכן העיקר כדעת הגאונים ורק לענין ברכות כתב הב"י שעדיף לברך "שהכל" - נאמר שחייב בתרו"מ בעלי-תה.

 

ה. דין תרומות ומעשרות בסוכר

והנה הרדב"ז (סי' תקסג) דן לגבי חיוב תרו"מ בקני סוכר ומביא את דברי הכו"פ שכתב לחייב. וכתב הכו"פ (פרק כו עמ' תפג) שצריך לתקן ולהפריש את הקנים ואם לא תיקן את הקנים - יתקן את הסוכר. הרדב"ז תולה בתחילה דין זה במחלוקת הנ"ל שבין הרמב"ם לגאונים. בהמשך כותב הרדב"ז ששאני דין תרו"מ מדין ברכה, ואפי' לגאונים יש לפטור סוכר מחיוב תרו"מ. הרדב"ז מבאר שיש חילוק בין ברכה לבין תרו"מ. לענין ברכה, כל שהוא גידולי קרקע - אין מברכים עליו שהכל. אם מדובר בצמח רב-שנתי דינו כעץ ואם הוא חד-שנתי, אזי דינו כאדמה ומברכים בורא פרי האדמה. כלומר הכל תליא בסוג הצמח. לעומת זאת, לענין תרו"מ החיוב מהתורה הוא דווקא בשלוש המינים (בתשו' הרדב"ז: שבעת המינים אך נראה שיש טעות סופר) - דגן תירוש ויצהר - ולכן תליא בדין "פרי" (ועי' רשב"א חולין קכ ע"ב ד"ה הא דתני, ועי' להלן במאמר הר' יהודה הלוי עמיחי הפרשת תרו"מ ממיץ סוף אות ד עמ' 30). ואף מדרבנן לא אסרו אלא אוכל מגידולי קרקע שהוא דומיא דדגן תירוש ויצהר. לכן אף שלענין ברכה הקנים נחשבים עץ ומברכים עליהם בפה"ע לדעת הגאונים, כיון שאין אוכלים אלא את היוצא מן הקנים - אין זה דומיא דדגן תירוש ויצהר, ולכן יודו הם שלענין תרו"מ פטור. ולמסקנה כותב הרדב"ז, בין אם נאמר שחייבים בתרו"מ רק בפרי כנ"ל ובין אם חייבים בכל מיני אוכל, כיון שהחיוב בזה"ז אינו אלא מדרבנן, ולכל היותר תליא במחלוקת הרמב"ם והגאונים, לכן למעשה יש להקל.

 

ויש להוכיח מדברי תוס' כסברת הרדב"ז המובאת לעיל, ששאני דין ברכה מדין תרו"מ; ואף אם נאמר לענין ברכה, שצמח שמפיקים ממנו אוכל ע"י בישול - ברכתו בפה"ע כאשר עיקר יעודו הוא לכך, לענין תרו"מ - פטור. כי שיטת תוס' (מובא בכמה מקומות בש"ס עי' לעיל פרק ב') שרק תבלין הנאכל כמות שהוא חייב בתרו"מ, ולא נחלקו אלא במקרה ששוחקים את התבלין ואוכלים אותו כמות שהוא בתוך התערובת. ולפי זה בסוכר שהצמח עצמו אינו נאכל ועביד רק לטעמא - פטור מתרו"מ. ולכאורה דברי תוס' סתרן אהדדי, שכן תוס' (ברכות לו ע"ב ד"ה ברטיבא) כתבו שמברכים על הסוכר בפה"ע כשיטת הגאונים. וע"כ יש להבחין בין ברכה לחיוב תרו"מ, ואף הגאונים יודו שהסוכר פטור מתרו"מ כפי שכתב הרדב"ז וכדין תבלין. לחילופין אפשר לומר שסוכר עדיף על תבלין כיון שיש ממשות של סוכר שיוצאת מהקנים. לעומת זאת, בתבלין רק טעמא בעלמא יוצא ע"י הבישול.

ולהלכה נראה, שקני סוכר פטורים מתרו"מ שכן יתכן שהלכה כרמב"ם שסובר שהם אינם פרי, ואפי' לגאונים הסוברים שקני הסוכר נחשבים פרי, יתכן שפטור מתרו"מ כפי שכתב הרדב"ז, וכן פסקו האחרונים: ברכי יוסף (סי' שלא ס"ק כב); ארץ חיים (סיתהון סי' שלא סעי' יג). ובארץ חפץ (הל' תרו"מ נתיב א סעי' יד) הוסיף שהרדב"ז העיד שכן המנהג שהביאו הכנה"ג ושכן נוהגים; ועי' כנסת הגדולה (יו"ד סי' שלא אות ו), כרם ציון (הלכות פסוקות עמ' לא) ומשמע שכן נקט הגרצפ"פ (הר צבי זרעים ח"ב עמ' יב).

1. השוואת דין סוכר לשמן כותנה שמן הכותנה דומה מהרבה בחינות לנדוננו, עלי התה, כיון שגרעיני הכותנה אינם אכילים והשמן מופק מהגרעינים רק לאחר עיבוד תעשייתי. הקהלות יעקב (החדשים סי' לא-לג) דן בחיוב שמן כותנה בתרו"מ ומביא ראיה מהגמ' (נדה ח ע"א) מדין שרף הנוטף מעצי סרק שנחשב כפריו של העץ, וא"כ אף שגרעיני הכותנה אינם נאכלים, השמן נחשב כפרי.

מדברי הרשב"א (חי' נדה ח ע"א, שו"ת ח"ה סי' לז, לח, מ, מא, ח"ז סי' שנו) משמע כקהילת יעקב שכתב: קיי"ל כר' זירא שבאילן סרק אמרי' קטפו זהו פריו בין לענין שביעית ובין לענין ערלה. והוכיח שדין שביעית וערלה שווים שאל"כ איך מוכיח ר' פדת (נדה ח ע"א) שהמשנה בשביעית (פ"ז מ"ו) "הורד... הקטף - יש להן שביעית ולדמיהן שביעית", זוהי שיטת ר' אליעזר, מכך שבערלה, אמר ר' אליעזר המעמיד בשרף הערלה - אסור. ואת"ל שערלה שאני משביעית אפשר לומר שרבנן מודים בשביעית שיש לקטף שביעית.

אך מדברי הרמב"ם לא נראה כן, שכן הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ז הי"ט) פסק שהקטף מאילן סרק הוי פרי ויש לו שביעית ולעומת זאת בהל' מאכא"ס (פט"ז הכ"ו) כתב שרק שרף הפגין יש בהן ערלה; והקשו מדוע לא פסק בערלה כר' זירא שקטפו זהו פריו אף באילנות סרק? ותירצו האחרונים שרק בשביעית אמרי' קטפו זהו פריו באילן סרק כיון ששביעית נוהגת אפי' במאכל בהמה ואין צורך שיהא פרי, אבל בערלה שנא' בו ונטעתם כל עץ מאכל, קטף של עץ סרק אינו אסור. כן כתבו בדעת הרמב"ם התוי"ט (ערלה פ"א מ"ז), חתמ"ס (נדה שם), חזון נחום (שביעית שם), מראה הפנים (ספ"ז דשביעית), ערוך השלחן (סי' כח סעי' ט), אמרי בינה (או"ח סי' טז), פאה"ש (סי' כז ס"ק מד). ההבחנה הזו בין ערלה ושביעית מפורשת היא בדברי הר"ש (שביעית פ"ז מ"ו) ובדברי המהרי"ט (ח"א סי' לד), וכראיה לדבריו מביא הר"ש את הירושלמי (ספ"ז), וז"ל:

"...אמר ר' זעירא לר' פדת כמה דתימא תמן הלכה כר' יהושע וכא אמר הלכה כר' שמעון. אמר ר' יונה ודמיא היא כל רבה קטף בטל על גבי שרפו, אילן אינו בטל על גבי שרפו, אוכלי בהמה קדושת שביעת חלה עליהן ואין קדושת ערלה חלה עליהן..."

ומכאן לדעת הירושלמי שאפי' אם אנו סוברים שקטפו זהו פריו באילנות סרק, זהו רק לענין שביעית אך לא לענין ערלה, וכן פירשו כל הפרשנים בירושלמי (רש"ס, מהר"פ, גר"א, פנ"מ).

ונראה שתרומות ומעשרות דמי לערלה ולא לשביעית, כי בשביעית גם הראוי למאכל בהמה חייב בשביעית ובביעור ובלבד שיהא הנאתו וביעור שווה, אך בתרו"מ רק הנאכל לאדם והוא פרי כדוגמת דגן תירוש ויצהר חייב בתרו"מ, וכ"כ הרב י. פלקסלר (נועם ג עמ' פה).

ונראה לענ"ד שנד"ד גריעא מקטף, כיון שהקטף נאכל כמות שהוא. לעומת זאת עלי התה אינם נאכלים כמות שהם ואוכלים רק את הטעם היוצא מהעלים. וכן כתב הגרש"ז אויערבך (נועם שם עמ' פד), וז"ל:

"ולא דמי לקטף שאף היוצא מן האילן יש לו שביעית ואי חזי נמי לאדם אפשר דחייב נמי במעשר, שאני התם שהוא יוצא מאליו, אבל זה שצריכים לכובשן ולכותשן במכבש אין להם תורת אוכל כלל".

ולכן פטר את הכותנה מחיוב תרו"מ וכן פסק גם הרה"ג עובדיה הדאיה (נועם שם). והבחנה זו מצאנו גם בציץ אליעזר (חי"א סי' סח ד"ה על) ובישועת משה (סי' א אות יא) ועי' גם בשו"ת אמרי בינה (שם ד"ה וראיתי).

ונלענ"ד יתכן שגם הקהלות יעקב היה מתיר את עלי התה מתרו"מ שכן הבחין בין שמן כותנה, החייב בתרו"מ, לבין סוכר הפטור, וז"ל (קהילות יעקב החדשים שם):

"והרדב"ז ז"ל בסי' תקסג דכתב לפטור קני סוכר מתרו"מ הוא מטעמא אחרינא משום שאין שם פרי כלל, שמתחילת גידולו אינו אלא מים ויוצא מגוף העץ ולא מפרי הגדל על העץ, ומשמע דאילו היה יוצא מפרי שגדל על העץ (כדוגמת שמן כותנה י.פ). אפי' כשהוא דומיא דקני סוכר שאינו נאכל אלא הנסחט ממנו - מחייבן בתרו"מ..."

ונד"ד וודאי דמי לסוכר הפטור מתרו"מ ולא לשמן כותנה שהפירות של צמח הכותנה הם המעובדים לשם הפקת השמן.

2. עלי-תה הנותנים טעם ע"י בישול כאמור עלי-תה כגון רוזמנרין, לואיזה, לימונית, וכדו' משמשים להכנת משקה ע"י בישולם במים עד לנתינת טעמם במים.

לכאורה עלים אלו דומים ממש לסוכר שמיוצר מבישול קני הסוכר (רמב"ם הל' ברכות פ"ח ה"ה), וכאמור רוב הפוסקים נוקטים שהסוכר פטור מתרו"מ.

אך אפי' אם נאמר בקני סוכר שחייב בתרו"מ, נד"ד גריעא טפי מכמה סיבות:

לדעת הגאונים הקנים עצמם נחשבים פרי ולכן מברכים על מציצת הקנים בפה"ע או בפה"א, אך עלי התה - הם כעצים בעלמא לפני הבישול, ובכגון דא דנו האחרונים לגבי חיוב תרו"מ של מוצרים שונים שהופכים להיות אוכל באמצעים כימיים ותעשייתיים כדוגמת סלק סוכר, ספירט ועוד. הדיון המרכזי הוא שהרי אם מוצר הגלם אינו אוכל וממילא לא היה טבול מעולם, איך ייהפך להיות טבל לאחר עיבודו?

ממסקנת הירושלמי (יובא להלן פרק ו') "כאן שזבו משנטבלו וכאן שזבו עד שלא נטבלו", למדו האחרונים שאם הפירות לא התחייבו בתחילתם לא יתחדש חיוב לאחר מכן. וכן כתב בשו"ת ישועות מלכו (קרית ארבע הל' תרומות פ"א ה"ב), ערוך השלחן (סי' פא סעי' יא), מרן הרה"ג שאול ישראלי (עמוד הימיני עמ' רצו), הגרח"ז גרוסברג (כרם ציון הלכות פסוקות גידולי ציון ס"ק ב), ועי' במה שכתב באריכות הרה"ג יהושע משה אהרונסון (ישועת משה חלק זרעים סי' ל). ועי' במה שכתב הגרצפ"פ (כרם ציון שם גאון צבי ס"ק ג) שיתכן שיש לחייב את הסוכר מצד ששוב נעשה אוכל וחוזר וניעורת זיקת התרומה; אך בנידון התבלינים ועלי התה אינם חוזרים להיות אוכל.

והנה מרן הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א (לעיל עמ' 10) מחייב עלי-תה בתרו"מ כיון שהם ניטעים אדעתא דהתה. זאת ועוד, לדעתו שונים הם מתבלינים שכן תבלינים נותנים אמנם טעם בתבשיל אך הם רק מצטרפים לשאר דברים בתבשיל. לעומת זאת, הטעם שבתה הינו כולו רק מחמת עלי התה, ולכן יש לחייבם בתרו"מ. הוא מוכיח דבריו מדברי השו"ע (יו"ד סי' קח סעי' ז):

"בשמים של עכו"ם וכלאי הכרם וערלה - אסור להריח בהם".

מקור הדין בתשו' הרשב"א (ח"ג סי' רלד) ושם כתב ש"כל שעשויין להריח בהן כורד והדס" - אסור להריח בהן כיון שהם אסורים בהנאה.

ועוד הביא ראיה מדברי החיד"א (ברכי יוסף סי' רצד סעי' כג אות יג):

"ושם סי' מד כתב (הרדב"ז) שאין איסור להריח בערלה אלא אילן הנטוע לפירות מאכל וכו' ולעיל נסתפק בורד למ"ד ואישתמיטתיה תשו' הרשב"א שהביא ב"י לעיל סוף סי' קח ועי"ש פר"ח וש"ך. אמרו בירושלמי פ"ז דשביעית ורד אוכל אדם הוא ולענין ערלה, דבר זה נפתח בגדולי הראשונים ונסיים בגדולי הדור שלפנינו מהרימ"ט..."

ומהורד הוכיח מרן הראשל"צ שהוא הדין בעלי -תה.

אך לאחר המחילה נלענ"ד שאין להביא ראיה מהורד, כי הורד עצמו נאכל, וכן מבואר בירושלמי (שביעית שם): "ההן ורד תני ביה תלת מילין - עלין שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית... פיקא שלו יש לה שביעית... עיקר שלו - אין לו שביעית..."

ובהמשך מבאר בירושלמי שימושים שונים שנהוגים בורד. ומבאר רש"ס שהורד הינו מאכל אדם כי אוכלים אותו במרקחת. נמצא שהיו משתמשים בורד לריח וכבישה כפי שמוזכר במשנה (שביעית שם) ובנוסף היו משתמשים בו גם למרקחת ושימוש זה של מרקחת ורדים מוזכר בכל התשובות הדנות בחיוב ורד בערלה (רשב"א ח"ז סי' שעג, ח"א סי' תתכא, ח"א סי' שצז, רדב"ז ח"א סי' מד, מהרשד"ם יו"ד סי' קצב, מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' לד) וברשב"א (שם) מציין שהורד נאכל במרקחת כמו אתרוגים וחבושים (וע"ע מהרי"ק סי' מג, ב"י סי' רד לגבי מורבא העשוי מורדים או חבושים ומרוקח בדבש שאיירי שהוורדים או החבושים כתושים היטב). מכל הנ"ל אנו למדים שהורד נאכל כמות שהוא לאחר הבישול ולכן ישנם ראשונים הסוברים שנחשב פרי וחייב בערלה ויש ראשונים הסוברים שפטור אם מפני שאינו פרי (עי' אמונת עתיך 7 עמ' 11-17) ואם מפני שעיקרו לריח ולא לאכילה. אך אילו הורד עצמו לא היה נאכל ורק היה נותן טעם במים ולאחר מכן היו זורקים את העלים ואת הפרי בוודאי לא היו מחשיבים אותו לפרי והיה דינו כתבלין שעביד רק לטעמא שפטור מתרו"מ.

וראיה לדבר מדברי החיד"א שכאמור נקט שהסוכר פטור מתרו"מ ולעומת זאת בורד הוא נוקט כרשב"א ובניגוד לדעת הרדב"ז, שחייב אפי' בערלה וק"ו שחייב בתרו"מ. וע"כ יש להבדיל בין הסוכר לבין הורד: בסוכר, הקנים אינם נאכלים ורק מוציאים את הסוכר ע"י הבישול בדיוק כמו עלי-תה, ולכן פטור מתרו"מ. לעומת זאת, הורד נאכל בעצמו כמרקחת ולכן יש הסבורים שחייב בערלה ובתרו"מ.

היוצא מכל הנ"ל, בין אם נשווה את עלי-התה לקני סוכר ובין אם נשוה אותם לתבלינים שעשויים לנתינת טעם - יש לפוטרם מחיוב תרו"מ.

 

ו. האם אפשר להפריש מתבלינים ועלי התה

אפילו אם נניח שעלי-התה אכן חייבים בתרו"מ, יש לדון האם אפשר להפריש מהעלים, שכן עלים אלו אינם ראויים למאכל.

נאמר בגמ' (ברכות לח ע"א):

"ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו, מ"ט? זיעא בעלמא הוא! כמאן? כי האי תנא דתנן: דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה - ר' אליעזר מחייב קרן וחומש, ור' יהושע פוטר".

רש"י (שם ד"ה ור' יהושע) סובר אליבא דר' יהושע שלא חל שם תרומה על הדבש:

"דזיעא בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו, ואין שם תרומה חל עליו, ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, והיינו כמר בר רב אשי".

כלומר מההשוואת הסוגיא בין הדין בתרומה לבין ברכת שהכל למד רש"י, אליבא דר' יהושע, שאין כאן רק פטור מהחומש. לפי"ז ר' יהושע חלוק עקרונית על ר' אליעזר, ולדעתו, אין שם פרי על הדבש - כי הוה זיעא בעלמא.

אך בירושלמי (תרומות פי"א ה"ב) לא משמע כן, וז"ל הירושלמי:

"הוון בעי מימר: מה פליגין - בחומש, אבל בקרן אף ר' יהושע מודי! מה פליגין - לשעבר, הא בתחילה אף ר' יהושע מודי! ותנינן דבש תמרים - ר"א מחייב במעשרות ור' יהושע פוטר?! כאן - שזכו (שזבו) משנטבלו, וכאן - שזכו (שזבו) עד שלא נטבלו..."

כלומר, בתחילה דעת הירושלמי היתה שאין מחלוקת עקרונית בין ר' יהושע ור"א: מחלוקתם היא רק בהקשר לחיוב החומש, אך כו"ע מודים שיש שם פרי על הדבש וחיבים במעשרות. שואל הירושלמי: "ור' יהושע - פוטר", ומשמע שפוטר לגמרי מן המעשרות? ומיישב: "כאן שזבו משנטבלו, וכאן שזבו עד שלא נטבלו".

הפנ"מ מפרש שלמסקנה מודה ר' יהושע שהדבש נחשב פרי, ואפשר להפריש ממנו תרו"מ - ובלבד שזבו משנטבלו, דהיינו שזב לאחר שהתמרים נעשו טבל; אך אם זב ונעשה דבש לפני שהתמרים נעשו טבל - פטור מתרו"מ. וכן פירשו הרש"ס, ומהר"א פולדא. אך גירסת הגר"א בירושלמי אינה כן, אלא גרס במקום "משנטבלו" - "משנתרמו", ומבאר בבית רידב"ז שמסקנת הירושלמי, אליבא דר' יהושע, היא שאין מפרישים תרו"מ מן הדבש כיון שאינו פרי, אך אם הדבש זב לאחר שחל על התמרים דין תרומה - אסור לזרים כי דבש זה הוא תוצר של תמרים של תרומה.

לסיכום, לדעת הרש"ס, מהרא"פ והפנ"מ יש להפריש על המשקים במידה והפירות עצמם התחייבו בתרו"מ, ולדעת הגר"א הוי זיעא בעלמא ופטור מתרו"מ.

1. שיטת הרמב"ם במשקין היוצאים מהפרי הרמב"ם פסק כדעת ר' יהושע, ולכן כתב (הל' מאכ"א פ"י הכ"ב) שאין לוקים על המשקים בערלה וכמסקנת הגמ' (חולין קכ ע"ב) אליבא דר' יהושע, ש"דון מינה ואוקי באתרא", שדוקא בתירוש ויצהר המשקים כמותם, אך בשאר פירות המשקים אינם כפרי עצמו. עם זאת כתב הרמב"ם, שהמשקים אסורים כמותם בטבל, חדש, הקדש, ספיחי שביעית, כלאים וערלה. וביאר בכס"מ שהם אסורים כמותם רק מדרבנן, ועי' רדב"ז שביאר שאמנם אינם כמותם לגמרי והשותה משקים אלו אינו חייב מלקות, ומ"מ אסורים כמותם, דהיינו מדאורייתא. ועי' צל"ח (חולין שם ד"ה עוד) שביאר בדעת הרמב"ם שאמנם דין המשקין כדין זיעא בעלמא, ומ"מ לא גריעא מטעם כעיקר. ובחתמ"ס כתב כן לגבי משקים היוצאים ע"י בישול שאפילו אי נימא שהיוצא מן האיסור אינו אסור אלא מדרבנן - כאשר יוצא בבישול בוודאי אסור מדאורייתא דלא גרע מטעם כעיקר. ועי' חתמ"ס (חולין שם ד"ה וזה נ"ל). ובתורת זרעים (תרומות פי"א מ"ג) ביאר שאסור מדאורייתא מדין כל היוצא מן האיסור (עי' רמב"ם הל' מאכ"א פ"ג ה"א).

לסיכום, הפוסקים נחלקו אם משקין היוצאים מהפרי חייבים בתרו"מ מדרבנן או מדאורייתא, וכאשר המשקין יוצאים בבישול מסתבר שחייב מדאורייתא.

2. האם מפרישים מהפרי או מהמשקין כאמור, לדעת הרמב"ם יש להפריש מהפרי כי יש למשקין דין טבל כמו הפרי עצמו; אך לא נתבאר האם אפשר להפריש מהמשקים עצמם או שמא פוטרים את המשקין ע"י הפרשה מהפירות. והנה בהמשך הירושלמי (שם) נאמר:

"תני ר' נתן אומר - לא שר' אליעזר מחייב במעשרות אלא שר' אליעזר אומר שלא יאכל מן התמרים עד שיעשר על הדבש. מילתיה אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי הדבש ולפי התמרים".

כלומר שר' נתן מסביר אליבא דר' אליעזר שאמנם הדבש כשלעצמו פטור מן המעשרות, ואעפ"כ יש להפריש מן התמרים לפי התמרים עצמם ולפי כמות הדבש היוצאת מהם; או כמובא בגירסת התוספתא (פ"ט ה"ח), שאם הפריש מן התמרים פוקע דין הטבל מן הדבש, (ועי' תוספתא כפשוטה עמ' 456).

ובאמת סובר הגרי"ז (מובא בגאון צבי כר"צ הלכות פסוקות עמ' לב) שאי אפשר להפריש ממיץ תפוזים אף שיש לו דין טבל כיון שהוה זיעא בעלמא, והגרצפ"פ (שם) הסתפק בכך. אך הגרשז"א (מעדני ארץ הל' תרומות פ"ב ה"א אות ד סוף ד"ה בגמ', שם ד"ה ומ"מ נראה) דן באריכות בדין המשקים, ומבאר שלדעת ר' אליעזר יתכן שאי אפשר להפריש מן המשקים, אך לדעת ר' יהושע, שקיי"ל כמותו, כל החיוב במשקים אינו אלא מדרבנן, לכן מסתבר ש"הם אמרו והם אמרו" - והפרשה של המשקים פוטרת את עצמם, ועי"ש שהביא ראיה מרמב"ם (הל' תרומות פ"ג הט"ז).

3. שיטת הכפתור ופרח ובכו"פ (פכ"ו עמ' תפג) מביא את התוספתא הנ"ל ואת המחלוקת בין הרמב"ם והגאונים לגבי קני הסוכר, ולבסוף מסיק:

"ומסתברא שמה שאמרו הגאונים שמברך בפה"א (על הקנים) דאמרי' בפרק בכל מערבין הקנים... מין ירק. וא"כ אם לא תיקן התמרים - יתקן הדבש. וכן הדין בקנים, אבל אם תיקן תמרים וקנים לא יצטרך לתקן דובשן..."

ויש לעיין בדברי הכו"פ: חדא מדוע מביא ראיה מר' אליעזר, הרי לא קיי"ל כמותו? שנית מהיכן למד בתוספתא שאפשר לתקן את הדבש כאשר מפרישים את הדבש? שלישית, בשלמא לדעת הגאונים יש לקנים דין פרי וממילא הקנים ודובשן דומים לדין התמרים ודובשן, אך לדעת הרמב"ם הקנים עצמם אינם פרי ובאמת, בנקודה זו השיג עליו הרדב"ז.

וכנראה שהכו"פ למד בירושלמי שר' נתן חידש שאפשר להפריש מן התמרים על הדבש, ואף שהדבש אינו בפניו הוא נתקן ע"י הפרשה זו; אך פשיטא שאפשר להפריש מן הדבש מיניה וביה, וכן משמע בפירוש הרש"ס (לירושלמי שם וע"ע מנח"י ח"ח סי' קיא שיישב את דברי הכו"פ).

ואמנם יש לומר שאינו דומה למה שנאמר בירושלמי (שם) כי כאן כל גידולו ונטיעתו נעשה אדעתא דהסוכר או התה, וכפי שהזכרנו לעיל אליבא דהטור, ולכן המשקים אינם כזיעה בעלמא של הפרי - זהו גופו הפרי. אך מ"מ בוודאי שאי אפשר להפריש מדבר שאינו אוכל כדוגמת עלי תה (רוזמרין, ורד וכדו') וכן תבלינים שאינם נאכלים, שכן נאמר במשנה: "כל שהוא אוכל... חייב במעשרות", וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"א). ויש להוכיח סברה זו מדברי התוס' (יומא שם) לתירוצם הראשון שיש להבחין בין פלפלין יבישתא וזרע גרגיר שנשחקו ומעורבים במים או תבשיל באופן שהם נאכלים יחד עם המים או התבשיל - כי אז חייבים בתרו"מ, לבין לפני שהם מעורבים, שפטורים מתרו"מ כיון שאינם נאכלים. ולפי"ז ה"ה בקני סוכר יש להפריש דוקא מן הסוכר ובנד"ד גם המחמירים יודו שיש להפריש רק מן התה או התבשיל לאחר שעלים אלו נתנו בהם טעם; (ועי' כעין זה במנח"י ח"ח סס"י קיא ד"ה והעולה).

 

סיכום

נראה שתבלינים ועלי-תה שאינם נאכלים ועבידי רק לטעמא פטורים מתרו"מ כמבואר בתוס'. יש להוסיף לכך דעת הרמב"ם שאף לענין ברכה סבר שמברכים "שהכל" בכגון דא, וממילא אינו פרי לחיוב תרו"מ; ובנוסף את סברת הרדב"ז; שאף לגאונים - תרו"מ קיל מברכה; ובפרט בזה"ז (ולפעמים בירק) שהחיוב בתרו"מ אינו אלא מדרבנן. מלבד זאת, נראה שהפרשה מהעלים לפני עשיית התה אינה מועילה, כי אז אינם אוכל ולכל היותר יש להפריש מהתה עצמו.

 

תבלינים ועלי-תה המיועדים לטעם אך גם נאכלים (כגון נענע) חייבים בתרו"מ.

 

*)אמנם מבואר בשו"ע (סי' רמב סעי' ב) שאסור לתלמיד לחלוק על רבו ובפרט שהוא "גדול בחכמהוזקנה" (שם סעי' ד) אך מרן הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א התיר לי לפרסם אתהנלענ"ד בזה ולפרסם את המאמר מכיון שתורה היא, אף שהוא אינו מסכים למעשה.