הפרשת תרומות ומעשרות במערכות השיווק הציבוריות - סקירה

הפרשת תרומות ומעשרות במערכות השיווק הציבוריות - סקירה

כשאדם פרטי מעוניין להפריש תרומות ומעשרות מפירות שקנה או שגדלו בחצרו, כל הפירות נמצאים לפניו, ויש לו שליטה מלאה על ההפרשה. לעומת זאת במערכת הציבורית הדבר מורכב יותר.

הרב דוד אייגנר | אלול תשע"ד

כללי

הייצור החקלאי בארץ מסתכם בכ- 4 מליון טון בשנה, (לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2009), מתוכם כ- 3 מליון טון המשווקים בתור תוצרת טרייה[2].

ביום משווקים בממוצע כ- 13,000 טון.

את רובם המכריע של הפירות מייצרים יהודים (כ- 99 אחוז), דרוזים מגדלים חלק קטן מהתפוחים. בגידול ירקות יש לנוכרים אחוז גבוה יותר, גם הוא לא מאוד משמעותי (למעט מלפפונים), אך קשה מאוד להעריך בדיוק כמה אחוזים מהירקות מגדלים נוכרים.

ישנם כמה גופים מרכזיים שעוסקים בשיווק תוצרת טרייה של פירות וירקות, להלן נפרט את נהלי הכשרות בכל אחד מגופים אלו.

א. שווקים סיטונאיים, (כגון שוק צריפין, ירושלים).

ב. רשתות שיווק גדולות וסיטונאים פרטיים, (כגון שופרסל, קו אופ, ביכורי שדה דרום וצפון, שפיט).

ג. רשתות שיווק קטנות, (כגון סופר ספיר, יוחננוף).

ד. חנויות ירקות ושווקים פתוחים, המצויים בכל עיר ועיר.

ה. צה"ל.

רשתות השיווק הולכות ותופסות חלק משמעותי יותר ויותר מכלל שיווק התוצרת.

הרשתות הקטנות מקבלות את התוצרת שלהן מסיטונאים פרטיים בעיקר, ובמידת הצורך אף מהשוק הסיטונאי.

לרשתות הגדולות יש מרכז לוגיסטי עצמאי, שבו הן דואגות בעצמן לתוצרת החקלאית המשווקת על ידן. במקרי הצורך, גם הן משלימות את החסר מהשוק הסיטונאי.תוצרת חקלאית הממוינת בבתי אריזה (כגון הדרים, אבוקדו, גזר ותפו"א) מעושרת על פי רוב כבר בבית האריזה  יודעים זאת לפי החותמת על תעודת המשלוח, במקרים אלו אין מעשרים שוב בשוק הסיטונאי או ברשתות השיווק.

כל השווקים הסיטונאים והרשתות הגדולות הם בפיקוח, ההכשר ניתן על ידי הרבנות המקומית ולא על ידי הרבנות הראשית. עם זאת, ישנן מספר בעיות כלליות בנושא הפרשת תרומות ומעשרות, הקיימות בכל מערכות השיווק הציבוריות בארץ.

כשאדם פרטי מעוניין להפריש תרומות ומעשרות מפירות שקנה או שגדלו בחצרו, כל הפירות נמצאים לפניו, ויש לו שליטה מלאה על ההפרשה.

לעומת זאת במערכת הציבורית: א. אין למשגיחים ולאחראים על ההפרשה יכולת שליטה מלאה על כל המתרחש, בעיקר מכיוון שהתוצרת נעה ממקום למקום כשהדבר מתאפשר. ב. אין מספיק כוח אדם שיכול להיות בכל מקום שעוברת בו תוצרת בכל רגע נתון. ג. ברשתות שיווק קטנות יש אחוז מסוים של תוצרת שמגיע באופן ישיר לחנות הסופית, בלי לעבור דרך המרכזים הלוגיסטיים או השוק הסיטונאי. (להלן נפרט בעיות אלו).

שוק סיטונאי

נוהל הכשרות בשוק הסיטונאי: כל משגיח אחראי לפחות על ארבע חנויות. הוא עובר בהן בתחילת יום העבודה, ומקבל לידיו את תעודות המשלוח, על פיהן הוא יודע איזו תוצרת נכנסה, והוא מעשר את התוצרת. במהלך היום הוא ממשיך לעבור בחנויות ולעשר את התוצרת שממשיכה להגיע.

ההפרשה מתבצעת על פי המשקל המופיע בתעודה, בדרך כלל החקלאים מכינים ארגז של פירות פחותים בטיבם, אך ראויים למעשרות. לאחר שהמשגיח עישר, הוא חותם על תעודת המשלוח שהתוצרת עושרה.

השוק בפעילות כל הזמן, ויש כניסה ויציאה של תוצרת בכל העת, ולכן ייתכנו מצבים שבהם התוצרת תגיע לחנות ותימכר בלא שהמשגיח עישר אותה. מדובר על כ- 4% מהתוצרת שלא עברה דרך המשגיח בכל יום. אין יכולת ביד המשגיח לעכב הוצאת תוצרת, אלא הדבר תלוי בקצב העבודה שלו.

ישנם מקרים שבהם מסיבות שונות אין המשגיח מקבל תעודת משלוח כלל, וכך אינו יודע איזו תוצרת נכנסה, מה משקלה וכו', אולם זו תופעה שאינה רווחת. בדרך כלל המשגיח יודע על כל התוצרת שנכנסה באותו יום לשוק, אלא שכאמור, לא כל התוצרת יוצאת מעושרת. אם תוצרת יוצאת כשהיא איננה מעושרת, משתדלים ליידע על כך את החנות הרוכשת. בסוף כל יום עורכים רשימה של התוצרת שיצאה לא מעושרת. בכל מקרה הנוהל הוא שאין להוציא תוצרת כשתעודת המשלוח אינה חתומה. אחוזים נכבדים מן הקניינים בשוק הסיטונאי הם נוכרים.

 

רשתות גדולות וסיטונאים פרטיים

לרשתות הגדולותולסיטונאים פרטיים יש מרכזים לוגיסטיים עצמאיים, שדרכם אמורה לעבור כל התוצרת המשווקת.

נוהל הכשרות: המשגיח רושם באופן עצמאי מהי התוצרת הנכנסת. הרשימה כוללת: שם הספק, סוג התוצרת ומשקלה, ומה הגיע מעושר. בסופו של יום העבודה עורכים השוואה בין רשימתו לבין נתוני המחשב שהתקבלו. על כל משלוח שיוצא אמורה להיות חותמת של נותן הכשרות באותו מרכז. התוצרת יוצאת מהמרכז עם תעודות משלוח מסודרות, ברקודים על כל משטח וכדומה, וכך השליטה על התוצרת היא טובה.

ישנן שתי בעיות מרכזיות הקיימות במערכות השיווק של הרשתות הגדולות, והן קיימות בשיווק על ידי קונסיגנציה, ובשיווק ישיר.

קונסיגנציה היא שיטת מכירה הנהוגה לרוב ברשתות קמעונאיות. לפי שיטה זו, הספק של התוצרת (החקלאי), ממשיך להיות בעליה גם בעת שהיא מוצגת למכירה, והתשלום לאותו ספק מתבצע רק לאחר מכירת התוצרת לצרכן. מוכרים בשיטה הזו בעיקר ירקות שהם עם חיי מדף קצרים כגון תותים, ומוצרים הנמצאים בדרך כלל במקרר (ירקות עלים, ירקות אורגניים וכדומה). הנוהל הוא שהרשת אינה רשאית לקבל תוצרת ממשווק כזה אם אין לו אישור של הרבנות. הבעיה היא שהדבר תלוי ביכולת השליטה של המשגיח באותו מקום, , לכן הרבנות מאשרת מכירה בשיטה זו רק לאלו שמבצעים את ההפרשה במשק החקלאי

שיווק ישיר: לעיתים לא משתלם לסיטונאי או לרשת לרכז את כל התוצרת במרכז הלוגיסטי ומשם לשווקה למקומות מרוחקים. לפעמים עדיף לסיטונאי או לרשת שהיצרן יביא עבורו את התוצרת ישירות למוכר הסופי, אם זה על ידי החקלאי עצמו ואם זה על ידי משאית של הרשת, שמפזרת את התוצרת שנרכשה בדרך למרכז הלוגיסטי. על כן, כשתעודת המשלוח מגיעה למרכז, אין אפשרות לדעת היכן כל התוצרת. משמעות הדבר היא שנכנסה תוצרת לתוך החנות עוד לפני שהיא נרשמה אצל הסיטונאי, וייתכן שהיא אף נמכרת ללא ידיעת המשגיח במרכז הלוגיסטי. לעיתים אף קורה שהחקלאי מגיע למקום מסוים שיש בו ארגזים של החברה המשווקת ושם מעבירים את התוצרת של החקלאי לארגזי החברה, בלי לעבור דרך המרכז הלוגיסטי. אופן שיווק זה תלוי בעיקר במרחק מהמרכז הלוגיסטי ולא בהכרח בסוג התוצרת. הנוהל הוא שאין משווקים בשיווק ישיר, אך הדבר אינו נאכף במלואו.

 

רשתות שיווק קטנות וסניפי רשתות

בכל סניף המקבל את התוצרת יש משגיח כשרות שתפקידו לדאוג לכל ענייני הכשרות בסניף (כשרות פירות וירקות, מחלקת הבשר, המאפים, מוצרי יבוא וכו').

משגיח זה הוא מטעמה של הרבנות המקומית. תפקיד המשגיח לעקוב אחרי מה שהגיע. תוצרת שמגיעה חתומה אין המשגיח מעשר אותה, אולם אם אין היא מגיעה חתומה, הנוהל הוא שהמשגיח מעשר אותה. לעיתים הוא מברר עם המשגיח בשוק הסיטונאי או במרכז הלוגיסטי מדוע התוצרת איננה מוחתמת. בדיקה זו של המשגיח אצל מקבל התוצרת אמורה לטפל בכשרות התוצרת שלא עושרה או שעושרה ולא הוחתמה אצל הסיטונאי או במרכז הלוגיסטי. אולם גם בחנויות אלו עלולות להיות בעיות בשל הקונסיגנציה והשיווק הישיר.

 

השוק הפתוח וחנויות הירקות

כתשעים אחוזים מהתוצרת לשווקים ולחנויות הירקות מגיעים מהשווקים הסיטונאיים, וכעשרה אחוזים מהתוצרת מגיעים באופן ישיר מהמגדלים. מותר לחנויות הירקות ולחנויות בשוק הפתוח לרכוש תוצרת מהחקלאים באופן ישיר, ונוהל הכשרות הוא שהמשגיח עובר בחנות פעמיים ביום, עוקב אחר התוצרת שהגיע בעין, וכן על ידי בדיקת תעודות המשלוח, ומעשר את התוצרת. אולם בפועל תיתכן מציאות שבה המשגיח עובר רק פעם אחת ביום. אם כן, אין אפשרות מעשית לשלוט על כל מה שמגיע. בעיה זו קיימת בכל השווקים[3].

 

צה"ל

נוהל הכשרות: צה"ל דורש תעודת כשרות מכל ספק. יש מקרים שבהם מעשרים שוב, אף על פי שהתוצרת מגיעה מלווה בתעודה, אך בדרך כלל אין מעשרים פעם נוספת. מעשרים לפי כמות ארגזים, ומעגלים למעלה (יותר מאחוז וקצת). בכל מקרה אין שוקלים כל משטח בפני עצמו. כשמזהים שמדובר במשטח שמורכב משני משווקים, מעשרים מכל אחד בנפרד, גם אם מדובר באותו מין.

מעשרים אחרי שהצבא קנה את התוצרת, מחתימים את תעודות המשלוח. לפני שכל משאית יוצאת, היא חייבת לקבל אישור שהתוצרת שלה מעושרת. משגיח הכשרות או קצין הדת שמקבל את התוצרת, אמור לוודא שהתוצרת שהגיעה אכן מעושרת. אחוז הפספוסים נמוך מאוד

אין תותים (בגלל בעיות התולעים), כמעט אין מציאות של תוצרת בעלת חיי מדף קצרים שמגיעה ישירות לבסיסים.

ישנם בסיסים (גדולים בעיקר) שבהם ישנה רכישה עצמאית של תוצרת. אמורים שם לעבוד לפי הנהלים של הצבא שלעיל. בבסיסים שבהם ההזנה באחריות גורם חיצוני, (בסיסי מילואים בדרך כלל) יש רס"ן שאחראי על כל נושא הכשרות.

כדי שלא ייווצר מצב של מעשרות מהפטור על החיוב, מתנים שאם המעשר שהמשגיח עשה נעשה כראוי אזי המעשר יחול ללא תנאי, ואם המעשר נעשה שלא כראוי (כגון כמויות חסרות) אז יחול תנאי שהמעשר לא יחול על אותה התוצרת, והיא תופרש שוב כראוי על ידי אדם אחר.

 

מעשר עני

 יש לרבנויות המקומיות עצמאות בטיפול במעשר עני. כל מקום שמבצע הפרשה של מעשר עני מחובר לארגון צדקה או למספר ארגוני צדקה שלהם הוא דואג להקנות את מעשר העני, או על ידי הקניה מחדש בכל פעם, או בנתינה קבועה בדרך של 'מכירי עניים'.

היות וארגון הצדקה מקבל פיצוי בכסף או בפירות. ולעיתים  הפיצוי הוא נמוך מאוד. משמעות הדבר היא שהקונה עשוי לקבל בתוך התוצרת שקנה גם פירות מעשר עני, ששייכים לעניים. בצה"ל ישנו הסכם בשנה זו (תשע"א) עם 'עזר מציון', והחישוב הוא 20 ₪ לכל משטח.

 

תפקידה של הרבנות הראשית

הרבנות הראשית הינה גוף מפקח וכן גוף שתפקידו לקבוע נהלים עקרוניים, וכן לסייע לרבנים המקומיים במקרה הצורך. למשגיח או לאחראי במקום ישנה סמכות לשלול תעודת כשרות במקרים של חוסר שיתוף פעולה מצד החנות או העלמת פרטים. הרבנות אוכפת את הנהלים הבסיסיים. ישנם בדצי"ם שמשתפים פעולה באופן מסוים. במקרים אלו הבדצי"ם מסייעים להרמת רמת הכשרות הכללית.

 

לסיכום:

על אף שישנה התקדמות רבה בעצם העובדה שכל השווקים הסיטונאיים והרשתות הגדולות מפוקחות על ידי הרבנויות המקומיות, עדיין ישנן מספר בעיות שיש לתת עליהן את הדעת:

בשוק הסיטונאי: אין יכולת שליטה מלאה של מערכת הכשרות על כל מה שעובר בו, הן בשל אופיו של השוק והן בשל מחסור בכוח אדם.

ברשתות השיווק הגדולות: הפיקוח והשליטה על הפרשת תרומות ומעשרות ברשתות הגדולות היא סבירה. עם זאת יש בעיה של הגעת תוצרת לחנות בלא שעברה דרך המרכז הלוגיסטי.

בחנויות הירקות ובשוק הפתוח: יש כניסה ישירה של תוצרת היישר מהחקלאי, והמשגיח אינו יכול להיות בכל רגע נתון במקום, ולפקח על התוצרת המגיעה.

באופן כללי ניתן לומר שהרשתות שיש להן מרכז לוגיסטי משל עצמן, מצב הכשרות בהן הוא הטוב ביותר, לאחר מכן הסיטונאיים העצמאיים  ולאחר מכן השוק הסיטונאי.

 



[1] א. הסקירה כתובה על אחריותי בלבד. ב. תודתי נתונה לרב מרדכי בידרמן, ראש מחלקת המצוות התלויות בארץ ברבנות הראשית, לרב חיים דגן, מרכז מחלקת רשתות שיווק ברבנות הראשית, ולרב רפי שיינפלד מהרבנות הצבאית, על עזרתם הרבה באיסוף הנתונים המובאים כאן.

[2] תוצרת טרייה כוללת ירקות ופירות טריים, תוצרת חקלאית שאינה טרייה כוללת דגנים, קטניות, וגרעיני שמן, וכן מזון המיוצר עבור בעלי חיים.

[3] יש לכך משמעות גם לגבי ערלה.