עשיית קומפוסט מפירות ערלה

עשיית קומפוסט מפירות ערלה

האם מותר להשתמש בפירות ערלה לשם עשיית קומפוסט לגידולי חקלאות ולטיוב הקרקע?

הרב יעקב אפשטיין |

למאמר זה נכתבה תגובה ע"י הרב יואל פרידמן, ותשובה לתגובה.

האם מותר להשתמש בפירות ערלה לשם עשיית קומפוסט?

קומפוסט נוצר בתהליך פירוק ביולוגי של שאריות אורגניות בסביבה ארובית (שיש בה חמצן). בסוף התהליך מתקבל "הומוס"[1], זבל אורגני איכותי. ניתן להשתמש בו לגידולי חקלאות ולטיוב הקרקע.

 

א. הנאה שאינה כדרכה מאיסורי הנאה

 

שנינו בתמורה (לג ע"ב):

מתני'. ואלו הן הנקברין: קדשים שהפילה - יקברו, הפילה שליא - תקבר: ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפרי מצורע, ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה. רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה - ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה.  ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח - ישרף, ותרומה טמאה, והערלה, וכלאי הכרם. את שדרכן לשרוף - ישרוף, ואת שדרכן להקבר - יקבר. ומדליקין בפת ובשמן של תרומה...

ומפרש רש"י: 'את שדרכן כו' - אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו'.

עולה שערלה - דינה שרפה. בספרי 'חבל נחלתו' (ח"י סי' מד) דנתי האם יש מצווה לשורפה או שעיקר הדין שהערלה אסורה בהנאה, ורק כדי להציל מעברה עדיף לשורפה. הסקתי, לפי רוב הראשונים והאחרונים, שאין מצווה בשרפתה אלא עיקר הדין הוא כדי להציל מעברה.  

ואמנם בסיום המשנה נשנה:

"כל הנקברין לא ישרפו, וכל הנשרפין לא יקברו, ר' יהודה אומר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין - רשאי, אמרו לו: אינו מותר לשנות.

אולם השאלה דידן היא מה דינה של ערלה שלא נשרפה, האם מותר להשתמש בה ולהרקיב אותה במכל לעשיית קומפוסט, ואחר כך להשתמש בקומפוסט לזיבול, או לאו. 

שימוש כעין זה בפרי ערלה הוא שימוש 'שלא כדרך הנאתו'. כיון ש'דרך הנאתו' היא אכילת הפירות. 

באנציקלופדיה תלמודית (ערך 'אסורי הנאה') כתבו שיש שלוש שיטות בנוגע לשימוש באיסורי הנאה שאינו כדרך הנאתם:

 

1. שיטה אחת האוסרת מן התורה. הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות, פ"ח הט"ז) כתב:

כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין...

וביאר המ"מ:

כל מאכל שהוא אסור בהנאה וכו'. פ' כ"ש (דף כ"ד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתןוכל דבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו. ועוד יתבאר פי"ד. ואפי' סיכה שהיא קרובה לשתייה אמרו בגמ' גבי רבינא שהיה סך בתו בפרי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתן הואולפי זה הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מה"ת ואין לוקין עליו.

וכמו כן ביאר ה'משנה למלך' (הל' יסודי התורה, פ"ה ה"ח) בדעת הרמב"ם.

 

2. שיטה שנייה אוסרת הנאה שאינה כדרכה מדרבנן. כך כתבו תוספות (שבועות, כב ע"ב):

א"נ לרבי יוחנן נפרש אהיתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו דקיימא לן (פסחים דף כד:) כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתןואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן.

וכן כתב הרמב"ן (קידושין, נו ע"ב), וכן כתב הריטב"א (קידושין, נו ע"ב):

מתני' המקדש בערלה וכלאי הכרם. דאיסורי הנאה נינהו אינה מקודשת, ואיכא דקשיא ליה אמאי אינה מקודשת בערלה דהא אפשר ליהנות בה שלא כדרך הנאתה, כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כ"ד ב') כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן,ולאו מילתא היא דנהי דלית בהו איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא, והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיוצא בו אינה מקודשת.

ועיין ברשימת הראשונים והאחרונים הסוברים כך, שהובאה באנציקלופדיה תלמודית (שם הערה 87).

 

3. השיטה השלישית התירה כל הנאה שאינה כדרכה, אפילו באיסורי הנאה. כך כתב הראבי"ה (ח"ב, פסחים סי' תנו):

וכן כל איסורי הנאה שרי לאכלן שלא כדרך [הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך] הנאתן אפילו לחולה שאין בו סכנה, וכל שכן אפרן, דתנן כל הנשרפין אפרן מותר. ובכלאי הכרם ובשר בחלב פליג אביי ואמר דאפילו שלא כדרך הנאתן לוקים עליהן. ודכוותיה קיימא לן. [ו]חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. [ושאר איסורים מותרים אפילו באכילה, דהכי אמר רבי יוחנן שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור, וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור]. והאי דנקיט פטור לאו דוקא,אלא פטור ומותר, דלאו מפטורי דשבת [הוא] דפטור אבל אסור. ותו משום סיפא נקיט לה, לאשמועינן שכדרך הנאתן חייב. ומיהו אדם שהוא בריא יזהר בדבר. וכן פסקו רברבתא.

וכן ה'מרדכי' (פסחים, פרק 'כל שעה' רמז תקמד, תקמה) הביא משמו:

כ' רבינו אבי העזרי דכל איסורין שבתורה שרי לאוכלן שלא כדרך הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן וכל שכן מאפרן דתנן כל הנשרפין אפרן מותר ומעשה בא לידי ושאלוני מהו לשרוף שרץ אחד טמא ולשתות האפר לרפואה והשבתי דמותר דכל הנשרפין אפרן מותר אך בכלאי הכרם ובשר בחלב פליג אביי ואמר שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וכוותיה קי"ל ושאר איסורין מותרין אפילו באכילה דהכי אמר ר' יוחנן שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטורוהא דנקט פטור לאו דוקא אלא פטור ומותרדלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור [*ותו דמשום סיפא נקט לה לאשמועינן דדרך הנאה חייב. מ"י] ומיהו אדם שהוא בריא יזהר בדבר וה"נ אמרינן פרק מי שאחזו [גיטין סט ב] לטחול פי' טחול נפוח לייתי שב ביני דמיא פי' יביא ז' עלוקות של מים (*ונכבשה) [*ונכבשינהו] בטולא כל יומא לישתי תרי או תלתא במיא (והכי נמי אמרינן) פרט לאוכל חלב חי דפטור וכו'...

על פי מחלוקת זו, לכאורה כן הדין לגבי השאלה דידן. רוב הפוסקים אוסרים הנאה שלא כדרך הנאתו באיסורי דאורייתא מדרבנן, חלקם אוסרים מן התורה וחלקם מתירים. אם כך, כיוון שהרוב אוסרים, לכאורה, עשיית קומפוסט מערלה תהא אסורה.

 

 ב. הנאה לאחר שנרקב

 

המיוחד בשאלה דידן הוא שהשימוש בערלה הוא לאחר שהפכה לקומפוסט, היינו שהרקיבה, והשאלה היא האם במקרה כזה הנאה ממנה מותרת אף לדעת האוסרים. הסברא היא שלא רק שנהנה שלא כדרך הנאתה, אלא היא אף נרקבה. 

בסוף המשנה בתמורה (לד ע"א) שנינו:

כל הנקברין לא ישרפו, וכל הנשרפין לא יקברו, ר' יהודה אומר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין - רשאי, אמרו לו: אינו מותר לשנות.

ובגמרא שם, נאמר:

כל הנקברין לא ישרפו כו'. מ"ט? משום דנקברין - אפרן אסור, ונשרפין - אפרן מותר. ונקברין אפרן אסור? והתניא: דם הנדה ובשר המת שנפרכו - טהורין, מאי לאו - טהורין ומותרין! לא - טהורין ואסורין. מתיב רב פנחס: עולת העוף שנתמצה דמה - מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה. מאי לאו - יצאו מידי מעילה - ומותרין! לא, יצאו מידי מעילה - ואסורין.

משמע מן הגמרא, שכשם שהנקברין אפרם אסור, הוא הדין בערלה שנרקבה והרקבובית דומה לאפר, שתהיה אסורה. אמנם הדין בערלה שונה, שכן היא מהנשרפים אף שאין בה מצוות שרפה (לרוב הפוסקים). אם כן כשם שאם ישרפוה, אפרה יהיה מותר בהנאה, אולי אף ערלה שלא שרפוה אבל היא נרקבה, תהא מותרת בהנאה. 

וכתבו בתוספות (תמורה, לג ע"ב):

הנשרפין אפרן מותר ונקברים אפרן אסור - צריך עיון טעמא מאי? ואומר מורי הרמ"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה והא דאמר אשירה אסורה לעולם אף על פי שהזקיק הכתוב לשורפה (דברים יב) היינו משום דכתיב (שם יג) לא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם.

ונראה שלא ניתן להביא ראיה מתוספות לגבי ערלה, שכיוון שאין בה מצוות שרפה, אף אם הרקיבה דינה כאילו נשרפה, והסברא ש'נעשית מצוותו' אינה  שייכת כל כך.

כתב ה'חוות דעת' (ביאורים, סי' קג ס"ק א):

אבל כשנסרח גוף האיסור פקע שם איסור מכל וכל מקרא אחרינא דנבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ואפילו חזק ותיקנו בדברים המתבלים שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו... ש"מ דס"ל אפילו בבשר וחלב וכלאי הכרם מותר היכא דנסרח האיסור משום דנלמד מקרא אחרינא שנבלה שאינה ראויה לגר.

עולה מדברי הגר"י מליסא, שאם איסורי הנאה נסרחו והרקיבו במידה שאינם ראויים לאכילת גר, פקע איסורם ומותרים באכילה (אף אם השביחום[2]), וכל שכן שמותרים בהנאה. והביא דברי ה'חוות דעת' ב'דרכי תשובה' (סי' קג ס"ק א).

וכן סמך על דברי החוו"ד שו"ת 'שבט סופר' (יו"ד סי' ע):

אבל המסתבר בזה מה שראיתי בחות דעת סי' ק"ג שמחלק בין דבר פגום ונסרח שממעטינן מראוי' לגר ובין שלא כדרך הנאתו שממעט מלשון אכילה דבעירב דבר מר אם הדר משביח חייב עליו, משא"כ בנסרח לא עובר עליו אף אם משביח בתבלין דמיעטה תורה שאינו ראוי' לגר קרוי נבילה דפקע שם האיסור לגמרי ומה"ט גם בשר בחלב וכלאי הכרם דחייב שלא כדדרך הנאה מ"מ נותן טעם לפגם מותר ודבריו קלורין לעינים יע"שוממילא בדבר שנפסד ונסרח לגמרי עד שאינו ראוי לגר אפילו בהנאה מותר דפקע שם האיסור מיני' ולא קרויה עוד איסור כלל, משא"כ בעירב דבר מר כיון דהדר לאיסורא אם משביח גם הנאה אסור כדרך הנאה כסברת הצל"ח ודלא כמשנה למלך ועיין.

וכך העלה בשו"ת 'הר צבי' (יו"ד סי' פג) לגבי הג'לטין:

המורם מכל הנ"ל, שאם האבק שנתייבש הוא נפסל מאכילת אדם בלבד, זה תלוי במחלוקת הפוסקים, להש"ך מותר, ולדעת הנודע ביהודה אסור,אולם אם הוא נפסל גם מאכילת כלב, לדברי הכל פקע ממנו שם האיסור אעפ"י שנפסל אחר שכבר חל עליו האיסור, כמבואר שם בנוב"י, עיי"ש. ואבק זה אפשר דנפסל גם מאכילת כלב ושום בעל חי לא יאכלנו ופקע ממנו שם האיסור וא"כ אין לאסור התערובות.

דברי 'הר צבי' הם לגבי אכילה, וקל וחומר לגבי הנאה, שכיוון שפקע איסור ואינו ראוי לאכילת כלב - מותר. ועיין עוד בשו"ת 'דברי יוסף' (סי' ו), שם הגאון המחבר והגרח"ע גרוז'ינסקי התירו את הג'לטין הנעשה מעצמות נבלות וטרפות (והוא הדין בבעלי חיים טמאים) אשר עברו עיבוד כימי חריף עד שהפכו לאבקה.

שו"ת 'שבט הלוי' (ח"ב סי' לח) דן בדברי החוו"ד שהוזכרו, וכתב שה'חלקת יואב'  (יו"ד סי' יא) חלק על החוו"ד. וזו לשונו (שם אות ב):

והנה החוו"ד כתב לפי שיטתו דבנסרח לא מהני שוב תיקון דתבול דלאו דוקא לענין איסורי אכילהאלא גם לענין איסורי הנאה שנסרחו אם תקנו אינו אסור דכבר נפקע האיסור, ולזה הקשה בח"י שם מע"ז מ"ח דקאמר ר' יוסי דאין נוטעין אגוז של ערלה, וקאמר דמודה ר"י דאם הבריך והרכיב מותר מטעם זה וזה גורם, ובלי דין זוז"ג אסור, אף דכבר נפסל מאכילת כלב, הרי דבאיסורי הנאה כל שבא בגרמתו אסור, ר"ל דשם האילן שבא מזה האגוז לא נתהוה רק אחרי שנפסל האגוז לגמרי גם מאכילת כלב,אלא כל שבא בגרמת איסור הנאה אסור, וה"נ באיסור הנאה שנסרח ונתבל שוב דאסור.

ובעניותי אין ראי' משם דהחוו"ד דן בשנפסל קודם שאנו דנין על הנאה, ואלו למשל נפסל האגוז של ערלה ונסרח קודם לקיחתו לנטיעה ועי"ז פקע איסורו גם כשיתכן שאפשר לתקנו ותקנו ינטעו אח"כ ודאי אינו נאסר שוב משפקע כבר, אבל הש"ס מיירי דעכ"פ הנאת הנטיעה התחילה כשעדיין הוא פרי גמור, ע"כ כל הנמשך ממנה אסור כהנאת אסור בהנאה.

וכן סמך על דבריו שו"ת 'ציץ אליעזר' (ח"ו סי' טז), וזו לשונו:

החוות דעת ביו"ד סי' ק"ג בביאורים סק"א העלה דמדברי הש"ע והפוסקים מוכח דבכל איסורים אפילו בשר בחלב וכלאי הכרם מותר נותן טעם לפגם אע"פ דאסורין בשלא כדרך הנאתן משום דנטל"פ ילפינן מנבילה שאינה ראויה לגר וכו' אבל כשנסרח גוף האיסור פקע שם האיסור מכל וכל מקרא אחרינא דנבלה שא"ר לגר אינה נבילה, ואפי' חזר ותיקנו בדברים המתבלים שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו ואף דבנטל"פ אסור בפוגם ולבסוף השביח היינו משום דאינו רק פגם כל שהוא ולא יצא האיסור מאיסורו רק שאין אוסר התערובת וכו' אבל כשגוף האיסור נפגם לגמרי עד שיצא מאיסורו אינו חוזר לאיסורו והוא נלמד מקרא דנבלה שא"ר לגר דע"כ

עולה מדברי החוו"ד, שמותר ליהנות מערלה שנרקבה לגמרי ואינה ראויה לאכילת אדם, וכל שכן שאינה ראויה אף לאכילת כלב.

ולכאורה יש להקשות על דברי החוו"ד מהמשנה בתמורה (פ"ז מ"ד), שכן הנקברים -  אפרם אסור, משמע אף אם נשרפו, והרי אין לך נבלה שאינה ראויה לכלב יותר מזו, ובכל זאת אסור. וקושיה זו לא מצאתי באחרונים שהקשו על דברי החוו"ד.

ונראה לי, שבמשנה בתמורה נשנו דברים שהתורה אסרה אותםבקלקולםכמו בתיקונם, כגון שור הנסקל, שאף על פי שנסקל והרי הוא נבלה, עדיין שם נסקל עליו, ולכן לא פקע איסורו; שכן נאמר שם:

ואלו הן הנקברים קדשים שהפילו יקברו הפילה שליא תקבר, שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה. רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה שנשחטה בעזרה.

ואמנם אם התקלקלו אף מאכילת כלב, אולי מותרים מן התורה, ואף על פי כן חכמים אסרום ואסרו לשורפם, מדין 'מבטל איסור לכתחילה' (עיין שו"ת 'דובב מישרים' סי' קלג[3]). אולם ערלה וכלאי הכרם ושאר איסורי הנאה שלא נשנו שם, שהסריחו מאכילת אדם, כיוון שנאסרו דווקא באכילה והנאה כדרכם, וכאן נפסדו ואינם ראויים לאכילת גר או כלב, פקע איסורם, כדברי החוו"ד.

 

ג. ממהר את הריקבון בידיים

 

עדיין צריך לשאול, האם מותר לגרום להרקבת הערלה על ידי נתינתה בתוך מכל הקומפוסט והרטבתה? ונראה שכיוון שאין בערלה קדושה, והותר לשורפה (ולחלק מהפוסקים, זו אף מצווה), הוא הדין שהותר לקלקלה בכל דרך אחרת כדי שלא ייהנו ממנה בני אדם. ואם כן אף גרימת ריקבון בידיים לפירות מותרת. ואף על פי שבשרפה אינו מתכוון להשתמש באפר, ואילו בערלה מתכוון ומרקיב אותה על מנת שיוכל ליהנות מה'תוצרת', כיוון שאין איסור במעשיו - הדבר מותר.

ויש להוסיף שאף אם זורק פירות ערלה מתחת לעץ, ואחר כך הופך את האדמה מתחת לעצי הערלה, הוא בעצם יוצר מעין קומפוסט, אף על פי שלא הכין זאת בדרך הרגילה להכנת קומפוסט.

 

מסקנה

 

מותר להכניס פירות ערלה[4] לתוך מכל להכנת קומפוסט עם שאריות מזון אחרות, ולזבל בהן לאחר שנרקבו.

 



[1] הומוס- סוג זבל אורגני המשיב לקרקע חומרים שהיא צריכה, לשם גידול הצמח.

[2] ועל כך חולק עליו ה'חלקת יואב', שחזר לאיסורו הקודם.

[3] ועי' שו"ת 'דברי יוסף' (סי' ו), שסובר שאין בכך ביטול איסור לכתחילה. ועיין עוד בשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"א סי' יא) ובשו"ת 'משנה הלכות' (ח"י סי' צא) והם דברו באכילת שרץ שנשרף, אבל כאן מדובר בהכנת זבל מערלה שנרקבה, ולא באכילתה.

[4] אף שאגרונומים אינם ממליצים על השארת פירות ערלה, מפני שמכחיש כוחו של העץ לשווא.