ערלה בגדר חיה

ערלה בגדר חיה

עם הרחבתן ופיתוחן של גינות הנוי לרגל סיום השמיטה נדרשנו לעסוק בכמה שאלות בסוגיית "הנוטע לסייג" האם חייבים בערלה?

הרב יגאל קמינצקי | אמונת עיתך שבט תשנ"ה

הצגת הבעיה

עם הרחבתן ופיתוחן של גינות הנוי לרגל סיום השמיטה נדרשנו לעסוק בכמה שאלות בסוגיית "הנוטע לסייג"[1] האם חייבים בערלה?

1. יש לו שיחי "פינטגו" המשמשים לגדר, ורוצה עתה לאכול את פירותיהם.

2. נטע עצי זית סביב גינתו לצורך גדר.

המשנה (ערלה פ"א מ"א) כותבת ש"הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה". והשאלה היא, מה הדין במקרים הבאים:

א. באלו אופנים מחשבת סייג מועלת.  

ב. מה הדין בנוטע לסייג אבל מתכוון מראש לאכול גם את הפירות.  

ג. האם נדרש גם מעשה שניכר שנטע לסייג.    

 

א. נטע לסייג עצי פרי שאינם ראויים לכך

כתב הרמב"ם (הל' מע"ש פ"י ה"ב):

הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה או שנטעו לקורות האילן, לא לפירותיו - הרי זה פטור מן הערלה.

הרמב"ם  אינו מצריך שיהא ניכר שנטעו לסייג. לפי הרמב"ם, הכל הולך בתר דעתו בלבד, ובלשונו: "הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג".

לעומת זאת לדעת הרא"ש צריך שהאדם הנוטע יעשה מעשה שניכר על ידו שאכן מתכוון לסייג, וז"ל הרא"ש (הלכות קטנות הל' ערלה סי' ב):

שנטע אילנות להיותן גדר לכרם סביב... ואין עיקר נטיעתו בשביל אכילת פירותיהן - פטור מן הערלה... עוד מפרש בירושלמי שצריך שיהיה ניכר בהם שהם נטועים לכך...

ולכאורה נראה שדברי הרא"ש מפורשים בירושלמי (ערלה פ"א ה"א):

תניא: רשב"ג אומר, בד"א?  בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם, נטע דבר שאינו ראוי להם - חייב. יאות אמר רשב"ג! מאי טעמון דרבנין? א"ר זעירא, במשנה סדר נטיעתן לקורות במשפה...

הב"י והב"ח (סי' רצד) מקשים: מדוע הרמב"ם מתעלם מהירושלמי שצריך שיהיה היכר למחשבת סייג?

הב"ח מסביר את הירושלמי  לדעת הרמב"ם,  שהמחלוקת בין רשב"ג לרבנן היא בעצים שראויים לסייג: האם צריך בנוסף למחשבה, מעשה היכר או שאין צורך בכך? כפירוש הב"ח פירש גם הרש"ס (לירושלמי שם). ולפי"ז פסק הרמב"ם כרבנן שאין צורך במעשה, ודי במחשבה להפקיע דין ערלה מעץ מאכל.

לסיכום: יש שתי שיטות עיקריות בדין הנוטע לסייג, עפ"י הבנת הירושלמי:

א. הבנת הרא"ש (ודעמיה הטור) בירושלמי, שכל מקרה פטור מערלה אם משנה את סדר נטיעתם, אבל בחשב סתם - חייב.

ב. לדעת הרמב"ם, מחשבת סייג או עצים מפקיעה דין ערלה. והבנת הב"ח בדעתו היא, שבאילן שאינו ראוי לסייג - נטיעתו לסייג אינה פוטרת גם אם משנה סדר נטיעתם. וכן פירש הרש"ס.

ב. כיצד המחשבה מחייבת או פוטרת

שאלה זו היא לרמב"ם, הסובר שמחשבת סייג בלבד קובעת, וגם לרא"ש שסובר שהנוטע לסייג וחשב אח"כ לאכילה חייב. וכך נאמר בירושלמי (שם):

מה ת"ל "ונטעתם כל עץ מאכל"? את שהוא למאכל - חייב. לסייג לקורות ולעצים - פטור.   

ומשמע שהמחשבה בזמן הנטיעה היא הקובעת. ובהמשך הירושלמי נאמר:

...נטעו לסייג וחשב עליו למאכל - בא במחשבה (חייב). נטעו למאכל וחשב עליו לסייג - לא כל הימנו (ג"כ חייב).

וקשה, דממנ"פ: אם זמן הנטיעה קובע, מדוע בנטע לסייג וחשב אח"כ לאכילה חייב? - י"ל שיש כח במחשבה אח"כ לבטל את מחשבת הנטיעה. אבל אז השאלה היא, מדוע בנטע למאכל וחשב אח"כ לסייג - חייב, ואין כח במחשבה השנייה לפטור? ובכלל: כיצד יש כח בידי המחשבה בלבד לעקור דבר ממקומו? דהרי בטומאה מצינו, שמחשבה אינה מוציאה לא מידי מעשה ולא מידי מחשבה (סוכה יד ע"א)! ולענין בית הכסא מצינו דהזמנה לאו מילתא, וק"ו שמחשבה לאו מילתא! א"כ, כיצד אצלנו יש כח במחשבה בלבד לקבוע?

ואמנם למדנו את הפטור של נטע לסייג מהפסוק, שהרי הירושלמי מציין שהמילה "מאכל" בפסוק "ונטעתם כל עץ מאכל" היא מיותרת, כי הרי לאסור את הפרי אנו באים. ומכאן שאם נטע לסייג ולא למאכל - פטור. אעפ"כ, מנין שדי במחשבת סייג? אולי צריך מעשה להוכיח שאכן נטע לסייג.

לכן, הרא"ש והטור סוברים, שמחשבה בלבד לא מועלת וצריך גם מעשה שניכר ממנו שנטע לסייג או לעצים. כי כשנוטע עץ מאכל, אין לך מעשה גדול מזה. וע"כ כדי לעקור מעשה הנטיעה, צריך בזמן הנטיעה מעשה (שינוי סדר הנטיעה) ומחשבה (לסייג). לעומת זאת, כדי לבטל מציאות זו של נטיעה לסייג די אח"כ במחשבה בלבד דאז יש לי מעשה (מציאות עץ המאכל) ומחשבה (לאכילה) כנגד מעשה (שינוי סדר הנטיעה). לפי ההסבר הזה, הוא מדאורייתא,  לדעת הרא"ש, הוא מדאורייתא, וכך כתב החזו"א (דיני ערלה ס"ק יג)[2].

אך לשיטת הרמב"ם, שסובר שמחשבה בלבד מועלת - קשה, מדוע בחשב לאכילה וחזר וחשב לסייג - חייב? מדוע אין בכח מחשבת הסייג לפטור ולבטל את מחשבת האכילה? - כדי ליישב שאלה זו כותב הרמב"ם:

נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל, או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג, כיון שעירב בו מחשבת חיוב - חייב.

וצריך לומר בדעת הרמב"ם, שאם באיזשהו שלב היתה מחשבת חיוב - העץ חייב בערלה, כי בעיקרו של דבר עץ מאכל - חייב בערלה. לעומת זאת, אם נטע למאכל וחשב אח"כ לסייג אינו נפטר, כי רק מחשבה בשעת נטיעה מפקיע את העץ מלהיות עץ מאכל.

ג. נטע לסייג כשמטרתו הצדדית היא אכילת הפירות

הגמ' בירושלמי (שם) אומרת:

נטעו שנה ראשונה לסייג מכאן ואילך חשב עליו למאכל מכיוון שחשב עליו מחשבת חיוב יהא חייב.

וצ"ל שמדובר שבזמן שנטע את העץ ייעד אותו לשנה אחת לסייג ואח"כ למאכל, כי אז חייב בערלה מתחילת השנה, וכ"כ הגר"א והחזו"א (שם)[3]. ולפי"ז ק"ו כשחושב לסייג ולאכילה מיד. אלא שיש לדחות, שבגמ' מדובר כאשר בזמן הנטיעה חושב, שלאחר שנה האכילה תהיה העיקר. אולם לא ברור מה יהיה אם בזמן הנטיעה חושב אמנם לאכילה, אך זו מטרתו הצדדית בלבד.

מדברי הגמ' בהמשך יש מקום להוכיח שאיירי באופן שהמטרה הצדדית היא אכילת הפירות ואעפ"כ פטור. הגמ' דנה (שם) אם הנוטע לעצים חייב במעשר:

המשמר פירותיו לעצים (כלומר שנטע עץ לצורך עצו, אלא שהבעלים גם משמרים פירותיו) - רבב"מ מחייב במעשר, מפני שהפירות הללו נשמרים ואינם הפקר. ר' הילא בשם ר"י פוטר.

ראייתו של ר' הילא היא מכוסבר שזרעו לזרע (ולא לירק), שהירק פטור ממעשר כי הוא טפל לזרע. והוא הדין שהמשמר פירותיו לעצים פטור ממעשר, כשהפירות טפלים לעצים. ומכאן, שהמקרה של משמר פירות לעצים הוא כשרוצה את הפירות אך הם טפלים לעצים.

גם מסוגיית נטע אתרוג למצוותו משמע שהפטור של סייג הוא גם באופן שמטרתו הצדדית היא אכילת הפירות, שהרי הגמ' אומרת:

מה בינו (נוטע אתרוג למצוה שחייב בערלה) למשמר פירותיו לעצים (שפטור מערלה)?  

ומתרצת הגמ':  דהתם (במשמר לעצים), כשם שהוא רוצה בפריו - כך הוא רוצה בעצו. ברם הכא (בנוטע למצוה), הוא רוצה בפריו ואינו רוצה בעצו.

ומשמע מלשון הגמ': "שהוא רוצה בפרי כמו בעץ" - שהוא צריך גם את הפירות, ואעפ"כ פטור. כן גרסו הרש"ס, מהר"א פולדא, ופנ"מ. אך יעויין בגירסת הגר"א שמוחק את המילים הנ"ל, ולגירסתו אין מכאן ראיה.

בשאלה זו הסתפק החזו"א (דיני ערלה ס"ק יא):

ודוקא שאין דעתו ללקוט הפירות, אף שאוכל מהן אח"כ באקראי או שנמלך לאכלן לאחר שכבר נתבשלו... ואפשר שאם עיקרו לסייג, ופירותיו זילי ליה אף שדעתו ללוקטן פטור, והדבר צריך הכרע. 

ואולי אפשר לומר שהרמב"ם והרא"ש חלוקים גם בשאלה זו. כי לדעת הרמב"ם שדי במחשבה, זהו רק כאשר מחשבתו היא ברורה ומוחלטת ואין דעתו כלל על הפירות. אך לדעת הרא"ש שצריך מעשה היכר, פטור גם באופן שמטרתו הצדדית היא אכילת הפירות. והדברים מדוייקים בדבריהם, כי הרמב"ם כותב: "ודעתו עליו שיהיה סייג... ולא לפירות". ולעומת זאת, הרא"ש כתב: "שנטע אילנות להיותן גדר לכרם סביב... ואין עיקר נטיעתו בשביל אכילת פירותיהן - פטור מן הערלה".

ולפי"ז, השו"ע (סי' רצד סעי' כג) נקט כחומרת שניהם:

הנוטע אילן מאכל, ואין דעתו לצורך אכילה, אלא להיות גדר... והוא שיהיה ניכר...

ובעיקר הדין, הב"ח נטה לפסוק כדעת הרמב"ם שדי במחשבה לבד. ויעויין באג"מ (יו"ד ח"א סי' קפו ענף א ד"ה והנכון לע"ד) שנקט בפשיטות שאף במקרה שמטרתו הטפלה היא אכילת הפירות - פטור. ונראה שלהלכה יש לפסוק כהשו"ע שצריך שיהיה היכר שנוטע לסייג ולעצים, והחזו"א (סדר ערלה ס"ק יג) כתב שנוהגים כן למעשה. מאידך אפשר להקל, שאם נטע לסייג וכדו' פטור גם אם בדרך אגב רוצה את הפירות.

עפ"י הדברים שנתבררו עד כה, יש להשיב:

א. גדר חיה של פיטנגו שאוכל פירותיה - מכיון שזה ראוי לסייג, ניכר, והסייג עיקר - לכו"ע פטור מערלה[4].   

ב. עצי זית שנטעם לגדר - מחד זה ניכר, ונוטע לגדר אולם מאידך אין הזית ראוי לגדר, דאין בנ"א עושים כן. וראינו שלכו"ע גם באינו ראוי כשניכר - פטור (פרט לב"ח בדעת הרמב"ם). לכן נראה להקל.



[1] בכל מקום שכתבנו "לסייג" סתם - הכוונה היא לכל נטיעה שאינה לצורך הפירות כגון: לגדר, לקורות, לעצים, לנוי, לצל, וכדו'.

[2] אך עי' מנ"ח (מצוה רמו אות ג) ותורת הארץ (פ"ט אות כז), שלדעת הרא"ש  ההיכר אינו אלא מדרבנן, וגזה"כ שמחשבה מועילה.

[3] ואין לומר "שמכאן ואילך חשב למאכל" - הכונה שלאחר שנה חשב למאכל דא"כ מה הוסיפו בזה על המקרה שלפניו נטעו לסייג נחשב עליו למאכל אע"כ כפי שהעמדנו, אך עי' מנ"ח שם.

[4] וצ"ע אם אפשר להקל בפיטנגו אפי' כאשר מדשן לצורך הפירות, אך זוהי מטרתו הצדדית בלבד. כי בעיקרון הפיטנגו אינו עץ מאכל, אלא בדרך כלל נועד לסייג, ובמקרה זה אין צורך במחשבת פטור כדי לפוטרו, אלא להיפך צריך מחשבת חיוב כדי לחייבו, עי' ירושלמי רימין שנטעו לרימין וכן הדס - לבנות הדס.  כמובן שאם מתכוון שאכילת הפירות תהיה עיקר, כגון שרוצה את הפירות לליקר וכדו' - חייב.