כלאיים בשדה גוי

כלאיים בשדה גוי

אסור לזרוע כלאים לגוי. ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים. ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקר אותן, ואם קיים אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ. ואפילו לערב הזרעים לכתחילה ולזורעם בחוצה לארץ - מותר. ודברים אלו דברי קבלה

הרב א"י הכהן קוק | מרחשוון-כסליו תשס"ג

 

אסור לזרוע כלאים לגוי[1]. ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים[2]. ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקר אותן, ואם קיים אינו לוקה[3]. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ. ואפילו לערב הזרעים לכתחילה ולזורעם בחוצה לארץ - מותר. ודברים אלו דברי קבלה[4].

 

א. כלאים בשדה גוי

 

יש אומרים[5] שאיסור כלאים שייך גם בקרקע גוי, ואפילו לדעות שיש קנין לעכו"ם להפקיע מקדושת הארץ היינו רק לתרו"מ ולא לענין כלאים.

 ויש אומרים[6] שכלאים אסורים באדמת גוי רק למ"ד אין קנין לנכרי להפקיע מקדושת הארץ, אבל למ"ד יש קנין לגוי בארץ ישראל האיסור הוא מדרבנן[7].

 

ב. לעדור עם הגוי

 

רמב"ם: אסור לזרוע כלאים לגוי...

 

לדעה זו נראה[8] שלעדור כלאים עם הגוי בשדהו מותר. וי"א[9] שאפילו לעדור בכלאים עם הנכרי  בשדהו אסור.

 

ג. אמירה לגוי בכלאי זרעים

 

רמב"ם: ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים.

 

1. אמירה לנכרי בשדה ישראל

 

חוקות הארץ: יש מי  שהבין[10] שלדעה זו המתירה לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, היינו אפילו בשדה של ישראל, מותר ישראל לומר לנכרי שיזרע לו כלאים אפילו לצורכו של ישראל.

ויש מי שאומר[11] שלדעה זו התירו אמירה לנכרי רק כאשר יש לגוי חלק בפירות או כאשר הגוי זורע את הזרעים זה אחר זה בלא מפולת יד[12].

יש מי שאומר[13] שמותר לישראל לתת לנכרי לזרוע שדה ישראל לצורכו של הנכרי.

 

חוקות הארץ: יש מי שאומר[14]  שאין היתר בדבר לומר לנכרי לזרוע כלאים בקרקע של ישראל כ"א בחוצה לארץ, בכלאים האסורין בה שהם כלאי הכרם, וכמו שיתבאר להלן בדברינו שאין איסור זה אלא מדרבנן - לא גרו איסור על אמירה לנכרי. וגם זה דוקא בנכרי קטן ולא בגדול, שלא יתחלף בישראל גדול, וכאשר יבואר[15]. אבל לומר לנכרי שייזרע כלאים לישראל בקרקעו של ישראל בארץ ישראל - אסור.

 

2. אמירה לגוי בשדה גוי

 

חוקות הארץ: ויש מי שפירשו[16], שגם המתיר לומר לנכרי שיזרע לו כלאי זרעים - לא התיר כ"א בקרקע של נכרי, ובזה מותר אפילו לצרכו של ישראל,  כיון  שהזורע הוא נכרי והקרקע היא של נכרי, אין קפידא מה שהזריעה היא לצרכו של ישראל ובשליחותו.

ואפילו שהזרעים הם של ישראל[17].

 ויש מי שאומר[18] שאף לדעה זו לא התירו אלא לצרכו של הנכרי.

 

ד. כלאים בשדה שותפים

 

יש מי שאומר[19] שאיסור כלאים בשדה שותפים הוא מדרבנן.

יש מי שאומר[20] ששדה שגוי ויהודי שותפים בה מותר לראות שהגוי זורע, ולא נחשב כאומר לגוי לזרוע, ויש אוסרים[21].

 

ה. קיום בכלאים

 

רמב"ם: ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקרן. ואם קיימן - אינו לוקה.

 

חוקות הארץ: ויש  מי שנראה מדבריו[22], שבמה דברים אמורים שהמקיים כלאים אינו לוקה? דוקא כשלא עשה בהם מעשה בקיומם, שאז אינו לוקה מטעם לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו. ונראה שלדעה זו אינו לוקה על הקיום שאינו על ידי מעשה, אע"פ שהוא בעצמו זרע את הכלאים, שעל הזריעה הוא לוקה, אבל לא על הקיום. אע"פ שהמעשה שעשה בזריעה היא הגורמת לו את הקיום, מ"מ אין לוקין על זה לדעה זו. אבל אם קיים הכלאיים על ידי מעשה שעשה לקיומם - לוקה.

 

ויש מי שדבריו נראים[23], שלעולם אין המקיים כלאים לוקה. אפילו קיימם ע"י מעשה, כגון שגדר גדר סביבם לשומרם כדי שיתקיימו - אין בו מלקות, אבל המחפה או המנכש הרי זה לוקה[24].

 

חוקות הארץ: ויש מי שמטין דבריו לומר שאין איסור כלל בקיום כלאים, ומותר אפילו לכתחילה[25]. ונראה שגם לדעה זו, היינו דוקא בכלאים של נכרי שזרעם הנכרי בשדהו[26], שישראל מותר לקיימם לפי דעה זו אפילו על ידי מעשה, כגון לגדור גדר סביבם, כשהנכרי שוכרו על זה.

אבל לקיים מה שזרעה ישראל עצמו, נראה[27] שגם לדעה זו אסורא איכא. שאפילו אם נאמר שאין אותה הסברא שהקיום בא על ידי מעשה שלו שזרע באיסור מועילה לענין מלקות, אבל מ"מ נראה שמועילה היא לענין איסור.

ובשדהו של ישראל, אפילו כשזרע הנכרי בה כלאים - ג"כ נראה שיש איסור קיום אליבא דכו"ע משום מראית עין[28]. ודי להקל לדעה זו רק בקיום כלאים של נכרי שזרע נכרי בשדהו כשהקיום נעשה על ידי ישראל, ולדעות האמורות לעיל שיש איסור בקיום כלאיים - גם זה אסור.

יש אומרים[29] שהעושה מעשה בגוף הכלאים כגון מנכש ומחפה הרי זה לוקה (מדין זורע), אבל כשאינו עושה מעשה בצמח עצמו הרי הוא מקיים שחייב מדרבנן.

יש אומרים[30] שאין איסור קיום בכלאי זרעים ואף מחפה ומנכש אסור רק מדרבנן.

 

ו. קיום בשותפות עם גוי

 

יש אומרים[31] שמותר לקיים כלאים כשיש לגוי שותפות בפירות באופן שיכול לעכב מלעקור, ויש אוסרים[32].

 

חידושים

ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים.

חידושי הראי"ה: בכונת דברי הרמב"ם אלו יש לפרש שני פירושים: או דכוונתו דמותר לומר לנכרי שיזרע לישראל, ולפ"ז נצטרך לומר דס"ל דאמירה לנכרי באיסור לאו, מותר. או שנפרש שלעולם הזריעה היא בשביל העכו"ם[33], ואפילו הכי הוי חידושא. דהנה הכס"מ הביא בשם מהר"י קורקוס ז"ל דס"ל להרמב"ם דאין קנין לנכרי להפקיע בא"י, והיה אפשר לטעות דהאיסור הוא על הקרקע, ואסור לומר לנכרי שיזרע לו לעצמו. קמ"ל דשרי, משום דאיסורא דכלאים אקרקפתא דגברי רמיא, ומותר לומר לעכו"ם שיזרע כלאים[34].

והנה הראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב:

ואם אמרו בחו"ל יאמרו בארץ והלא אף המקיים לוקה, ואיך אפשר שלא ינכש אותה ולא ישקה אותה? והלא הוא מקיים בידיו! ועוד, אמירה לנכרי באיסור לאו - בעיא ולא איפשיטא, ולחומרא בבא מציעא[35].

והנראה בזה הוא משום דבעיקר איסור מקיים יש לחקור אם הוא איסור נמשך מאיסור הזריעה, דדבר הנזרע באיסור אי אתה רשאי לקיימו, או שאיסור קיום הוא איסור בפני עצמו, ואינו נמשך מאסור הזריעה. ונפקא מינה בזה הוא אם הזריעה היתה בהיתר, כגון: שזרע נכרי לעצמו. דלסברא ראשונה - מותר עכ"פ לקיימו מדאורייתא. אבל אם נאמר שאיסור קיום הוא איסור בפני עצמו ואינו נמשך מאיסור הזריעה - אסור לקיים כלאים אפילו שנזרעו בהיתר.

ולפי זה יכולים אנו ליישב קושיתו הראשונה של הראב"ד, דעכ"פ לא גרע ממקיים. ונאמר, דהרמב"ם ס"ל כסברא ראשונה, דאיסור קיום הוא איסור נמשך מאיסור הזריעה, ושוב מותר לסייע לעכו"ם בזריעת הכלאיים. ומה שהקשה הראב"ד דלאחרי כן יצטרך לקיימם - ובאמת באופן כזה שהזריעה נעשית בהיתר מותר לו לקיימם אח"כ[36].

אלא דלכאורה אפשר להקשות על חידושנו, דאם נאמר שאיסור הקיום נמשך מאיסור הזריעה אסור לקיים כלאים שנזרעו בהיתרא: דהא לקיים את הנזרע באיסור ידעינן מסברא דאסור, וע"כ הא דילפינן איסור קיום מקראי[37] הוא אף באופן שנזרע בהיתר?! אבל לא קשיא, דהא בהאי ענינא כתיבא הרבעה ומקשינן להו אהדדי. ולכן אילולי הריבוי היינו למדין מהיקשא, דכמו דבהרבעה מותר לקיים כלאיים כמפורש במשנה - הכי נמי מותר לקיים כלאיים, לכך איצטריך קרא לאסור. אבל בנזרע בהיתר לעולם מותר.

ועל דבר קושייתו השניה של הראב"ד, כתב הכס"מ דאפשר לתרץ כיון דשבות הוא דרבנן - פסק לקולא.

אלא דקשיא ליה להכס"מ ז"ל מסירוס (הל' איסורי ביאה פט"ז הי"ג), דפסק הרמב"ם לחומרא? ונראה דלא קשיא מסירוס, דבאמת פסק באיסור שבות לקולא, וגבי סירוס דאסור הוא משום גרמא (ועי' שבת ק"כ ע"ב).

אבל לכאורה קשה לומר כן, דמדכתיב גבי סירוס "ובארצכם לא תעשו כן" (ויקרא כב כד) - נראה דדוקא עשייה אסור, אבל גרמא שרי. וכדדרשינן גבי שבת (שבת קכ ע"ב): "כל מלאכה לא תעשה" - הא גרמא שרי. ואפ"ל דכמו דמצינו בבכורות (לג ע"ב) גבי הטלת מום "לא יהיה" [בחיריק ושווא] ודרשינן לא יהיה [בשווא וקמץ] ומשמע דמיקרי גרמא, וכן גבי סירוס פירש רש"י (שבת קי ע"ב ד"ה לא תעשו) "לא תעשו" [בקמץ] - לא תעשו [בצירה], שאסור לשתות בעצמו כוס עיקרין, דגם לעצמו אסור לגרום. ומשמע מכל הני דהוי גרמא, וממילא הדרינן לקיימתא  (אולי צ"ל לקמייתא) דאפ"ל כתירוצו של הכס"מ דגבי שבות פסק לקולא, והתם גבי סירוס דאסור היינו טעמא משום גרמא ולא משום שבות.

אלא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא ונאמר דיהא בכלאים ג"כ משום גרמא? וצריכים אנו לומר, דהא כבר הוכחנו לעיל דהיקשא דכלאים להרבעה הוא לכל מילי, ולהכי איצטריך קראי לאיסור קיום. וגבי הרבעה קי"ל דמותר להכניס לדיר משום דגרמא מותר, וילפינן מינה לכלאים דמותר גרמא. ואף אם מלשון "לא תזרע" היה אפשר להסתפק - מ"מ מהיקשא ילפינן להיתרא[38].

ועם דברינו לעיל בביאור שיטת הרמב"ם בגדר איסור קיום, יבואר לנו יפה עוד דבר אחד. דהרמב"ם כתב אסור לזרוע כלאים לנכרי. ועי' רדב"ז וכס"מ שמקורו הוא מע"ז (סג ע"ב-סד ע"א) דאין עודרין עם הנכרי. והדבר צריך ביאור, למה שינה הרמב"ם מלשון הגמרא. ולפ"ז ניחא, דמלשון אין עודרין היה אפשר לומר שאף עידור שקודם זריעה אסור. והרמב"ם ס"ל בהא להיתר. דכיון שהזריעה תהיה בהיתר ע"י הנכרי - מותר לסייע לו. ולכן שינה וכתב דאסור לזרוע.

 


[1]. תוספתא (פ"ב הי"ז); ירושלמי (ערלה פ"ג ה"ז). וכן משמע מע"ז (סג ע"ב - סד ע"א).

[2]. עפ"י ב"מ (צ ע"א) ולקולא מספק.

[3]. משנה (פ"ח מ"א) וכהסבר הירושלמי (פ"ח ה"א). מו"ק (ב ע"ב); מכות (כא ע"ב); ע"ז (סד ע"א), כת"ק שם.

[4]. קידושין (לט ע"א). וכ"כ בספר החינוך (מצוה רמה).

[5]. המנ"ח (רמה אות יד) הסביר בדעת הרמב"ם שגם למ"ד יש קנין לגוי להפקיע מקדושת הארץ הרי שיש להחמיר בכלאים. ר"ת (בתוס' קידושין לו ע"ב ד"ה כל, ע"ז לה ע"ב ד"ה מפני), רא"ש (כלל ב אות א), עיין שו"ת הרי"ם (יו"ד סי' יט), שו"ת שאג"א החדשות (סי' ג), שו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' קעו), תורת הארץ (ח"ב פ"ג אות טז), ציץ הקודש (סי' יז אות ג), פסקי הלכות (ה"א ח"ב פ"ה אות ג,ד) שאילת דוד (חידושים לעניני שביעית).

[6]. ירושלמי (כלאים פ"ז ה"ג), תוס' (ע"ז סג ע"ב ד"ה אין),  מהרי"ק (פ"א ה"ג),  חזו"א (שביעית סי' א ס"ק ג, סי' ו ס"ק ה, כלאים סי' ד ס"ק כג).

[7]. רדב"ז (ללשונות הרמב"ם אלף תקסד), מנחת חינוך (רצח ס"ק ח), מנחת ביכורים (תוספתא פ"ב הי"ז), תלמי שדה (אות יא). ועיין בארץ חמדה (ספר א שער ה סי' ו, ספר ב מדור א פי"ט).

[8]. מהר"י קורקוס (פ"א ה"ג) בבאור דעת הרמב"ם שהתוספתא (פ"ב הי"ז) נאמרה לענין כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותר לעדור עם הגוי, עיין בדברי מרן הרב זצ"ל בחדושים שכאשר אין איסור בזריעה כגון על ידי גוי, אין איסור לעדור קודם זריעה.

[9]. תוס' (ע"ז סג ע"ב ד"ה אין) העמידו את התוספתא (פ"ב הי"ז) בכלאי זרעים ומכאן שאסור אפילו לעדור עם העכו"ם.

[10]. [טו] ראב"ד (פ"א ה"ג) בדעת הרמב"ם, מעשה רוקח (פ"א ה"ג) בדעת הרמב"ם והסמ"ג (לאוין רעט), טור (סוף סי' רצו בדעת הרמב"ם), ב"ח (סו"ס רצו ד"ה ומ"ש רבינו). בחדושיו ביאר הרב זצ"ל שלרמב"ם כשעושה לצורך ישראל יש איסור של שבות אלא שהתירו שבות של אמירה לגוי בכלאים או שאיירי כשהגוי עושה לצורכו ואין איסור של שבות.

[11]. הרב זצ"ל (משפט כהן סי' כ, סי' כד אות ה עמ' נ) אלא שהוסיף שאין להורות קולא זאת ברבים.

[12]. מראה הפנים (ערלה סוף פ"ג ד"ה תני אין), עיין לעיל פ"א ה"א אות ג.

[13]. מרכבת המשנה (פ"א ה"ג, ה"ו), עיין לקמן (הערה 18).

[14]. ראב"ד (שם).

[15]. לקמן פ"ח הי"ג.

[16]. [טז] רדב"ז (פ"א ה"ג); כס"מ בשם מהר"י קורקוס (שם). עיין בחידושים בבאור דעת הכס"מ.  גירסת הגר"א (רצז סס"ק ז) בדעת הכס"מ היתה שהתירו בקרקע של גוי לצורכו של גוי בלבד, והגר"א דחה פירוש זה והוכיח שאפילו לצורך ישראל מותר לגוי לזרוע בקרקעו.

[17]. רדב"ז  (פ"א ה"ג, ללשונות הרמב"ם  אלף תקסד), וכן מוכח מדברי הגר"א (רצז (א) ס"ק ז) שהביא את דברי התוס' (ב"מ צ ע"א ד"ה חסום) שאיסור אמירה לנכרי הוא כאשר אומר לגוי לחסום פרת ישראל ודש תבואת ישראל, דהיינו כאשר התבואה של גוי אין איסור אמירה לגוי אפילו בפרת ישראל, ומכאן שאפילו הזרעים של ישראל אם הקרקע של גוי אין איסור באמירה לנכרי לזרוע כלאים. עיין דרך אמונה (פ"א ה"ג ס"ק טו).

[18]. ט"ז (יו"ד סי' רצז ס"ק א), ועיין השגת נתיבות עולם (סמ"ג לאוין רעט), מרכבת המשנה (פ"א ה"ו, עיין לעיל הערה 13 שבכל מקרה לצורך גוי הזריעה מותרת). ועיין חזו"א (כלאים סי' ב ס"ק יא ד"ה והגר"א).

[19]. עיין לקמן (פ"ג הט"ז), מנח"ח (מצוה רמה אות יג), תוה"א (פ"ז אותיות ד-ח) בדעת הרדב"ז.

[20]. רדב"ז ללשונות הרמב"ם (סי' אלף תקסד) הובא בברכ"י (סי' רצז ס"ק ב). במשפט כהן (סי' כ) כתב שאפילו מותר לומר לנכרי השותף בפירות שיזרע, אלא שלא רצה שתתפרסם הוראה זו, אבל בודאי בראיה בעלמא בלא אמירה לא אסר.

[21]. מהרש"ם (ח"א סי' קעט), חזו"א (כלאים ב ס"ק יא), ועיין תלמי שדה (ס"ק יא).

[22]. [יז]. כס"מ (פ"א ה"ג) עפ"י ירושלמי (פ"ח ה"א) "דברי הכל היא, הכל מודים באסור שהוא אסור בשלא קיים על ידי מעשה, אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה - כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה" על פי הסבר זה ר"ע מחייב מלקות בקיום שאין בו מעשה וחכמים אומרים שיש בזה איסור תורה ולא מלקות, אבל לכו"ע כשיש מעשה הרי זה לוקה. ריבמ"ץ, ר"ש, רא"ש (פ"ח מ"א), ראב"ד (ספרא קדושים פ"ב פרק ד אות טז, שהעמיד את הדרשה לכו"ע). השגת הראב"ד (פ"א ה"ג), רש"ס (פ"ח ה"א ד"ה בשלא קיים), גר"א (שנות אליהו ובביאור פ"ח ה"א), מראה הפנים (פ"ח ה"א ד"ה הכל), וכן מבואר באגלי טל (חורש סי' ז ס"ק יז), שער המלך (הלכות כלאים פ"א ה"ג).

כך נראה מדברי הראשונים שהעמידו את מחלוקת ר"ע וחכמים בקיום ללא מעשה, לפי מה שפוסקים להלכה כחכמים: רגמ"ה (מו"ק ב ע"ב ד"ה ת"ל); רש"י (מו"ק ב ע"ב ד"ה אף); ערוך (ערך קם ב', מובא בתוס' מכות ד ע"ב ד"ה הא, ע"ז סד ע"א ד"ה רבי); ר"ש בן היתום (מו"ק ב ע"ב ד"ה איתמר); כ"כ מהר"י קורקוס (פ"א ה"ג, בהסברו השני) בדעת הראב"ד (השגה פ"א ה"ב).

 יש שהסבירו דקיי"ל להלכה כדעת ר"ע שהמקיים בלא מעשה אסור, ובמקיים במעשה הרי זה לוקה. מהר"י קורקוס (פ"א ה"ג תרוץ ראשון בדעת הראב"ד), מנחת חינוך (מצוה רמה אות ב), שו"ת כנסת יחזקאל (סי' צט), חת"ס (סי' רפח), רעק"א (הל' כלאים).

[23]. [יח]. דעה זו מסבירה שמחלוקת ר"ע וחכמים היתה במקיים גדר, וקי"ל כחכמים שאין לוקים על כך. תוס' רא"ש (מו"ק ב ע"ב ד"ה אף המקיים) מביא גי' בירושלמי (פ"ח ה"א) "א"ר יוסי הכל מודים שהוא אסור כשקיים שלא ע"י מעשה, אבל כשקיים ע"י מעשה פליגי רבנן אמרי אינו לוקה ור"ע אומר לוקה" משמע שהמחלוקת היא כשקיים על ידי מעשה ומכיון שקי"ל כחכמים אינו לוקה אלא יש בזה איסור. כהסבר זה נקטו: מהר"י קורקוס ורדב"ז (בבאור דעת הרמב"ם פ"א ה"ג), דברי חיים (ח"א יו"ד סי' ס), והט"ז (יו"ד סי' רצז ס"ק ד).

כן משמע משיטות הראשונים שהעמידו את דברי ר"ע בעושה מעשה דאל"כ אין לוקים על כך; רש"י (ע"ז סד ע"א ד"ה אפילו). תוס' (מכות ד ע"ב ד"ה הא, ע"ז סד ע"א ד"ה רבי עקיבא), ר"ש משאנץ (ספרא קדושים פ"ב אות טז), שיטה על מו"ק לתלמידי ר"י מפריש (מו"ק ב ע"ב ד"ה אף המקיים). ריטב"א (מו"ק ב ע"ב ד"ה רבי עקיבא, ע"ז סד ע"ב ד"ה המקיים), מאירי (מו"ק ב ע"ב ד"ה הזורע, ע"ז סג ע"ב ד"ה כלאים, מכות כא ע"א ד"ה כבר).

מרן הרב קוק זצ"ל הבין שלשיטה זו למרות שאינו לוקה אבל עובר על איסור תורה של מקיים כלאים. אמנם כל מי שמקור דבריו הוא ירושלמי בגי' זו הרי שיש איסור תורה, אולם לדעות הראשונים שהעמידו את מחלוקת ר"ע וחכמים בעושה מעשה מכיון שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה, אין ראיה מהי שיטתם בדעת חכמים לענין האיסור האם הוא מד"ת או לא (עיין לקמן הערה 30), ובתוספתא (מכות פ"ד ה"ה) איתא "המקיים כלאים עובר בלא תעשה, אבל אין לוקה עליהם את הארבעים לפי שאין בהם מעשה".

[24]. רמב"ם לעיל ה"ב המחייב מנכש ומחפה מדין זורע, ועיין לקמן הערה 30.

[25]. [יט]. משל"מ (פ"א ה"ג) עפ"י הגמ' ע"ז (סד ע"א) לרבנן דר' עקיבא.

[26]. הגמרא בע"ז דנה האם מותר לאדם להשכיר עצמו לעקור כלאים, והגמ' מעלה סברא שלדעת חכמים יהא מותר לקיים, וכתב הריטב"א (ע"ז סד ע"א ד"ה לר"ע נמי) שעל כרחנו שאיירי בשדה נכרי וישראל מקיים בו, וכן כתבו, מרכבת המשנה (הל' שבת פ"ח ה"א), יד אברהם (יו"ד רצז סעי' ב), שער המלך (כלאים פ"א ה"ג), דברי חיים (ח"א יו"ד סי' ס), צפנת פענח (פ"א ה"ג), ברכי יוסף (יו"ד סי' רצה סעי' ז ד"ה גם), גר"א (סי' רצז ס"ק ח).

הריטב"א הוסיף "דאילו בשל ישראל אי אפשר דשרו ולא אסירי מדרבנן מיהת" ומשמע שקיום בשדה ישראל לכל הפחות אסור מדרבנן (עיין הערה 30).

מדברי מרן הרב קוק זצ"ל עולה שהבין שקיום בשל ישראל אסור מדאורייתא, וכדעת הדברי חיים (יו"ד סי' ס) "שרוב הפוסקים דכלאים בקיום אסור מה"ת", וכן בצפנת פענח (פ"א ה"ג), ושו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קעט), ישועות מלכו (פ"א ה"ג ד"ה ואסור), חסדי דוד (מכות פ"ד ה"ה ד"ה אבל).

[27]. על פי תוס' (ב"ק פא ע"א ד"ה אין) כתב "ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי מאליהן באו" משמע שאם הוא עצמו זרע חייב לעקרו מעיקר הדין. ועיין ישועות מלכו (פ"א ה"ג ד"ה ואסור) שבזרעו ישראל יש איסור קיום מדאורייתא.

[28]. על פי תוס' (ב"ק פא ע"א ד"ה אין).

[29]. הגר"ח מוולוז'ין (שו"ת חוט המשולש סי' כד).

[30]. ראשון לציון (מו"ק ב ע"ב ד"ה אתמר), פירוש מס' משקין לא' מרבותינו הראשונים (ד"ה אף המקיים, מקיים, ועי' מה שהעיר הרב זק"ש, שם הע' 25 שלחכמים המקיים שלא ע"י מעשה פטור אף מאיסור לאו בעלמא). עיין גר"א (סי' רצז ס"ק ג בבאור דעת הירושלמי) שהסביר בדעת חכמים שקיום שלא במעשה אסור מדרבנן לדעת הירושלמי. וכן משמע מדברי התוס' (ע"ז סד ע"א ד"ה רבי עקיבא, ועיין השגת רע"א על תוס', ובחת"ס יו"ד סי' רפח. וכן בדברי התוס' ב"ב ב ע"ב, עיין קובץ שיעורים ב"ב אות יב). ריטב"א (קידושין לט ע"א ד"ה מה, ועיי"ש בהערות המהדיר הערה 187 בשם שאלת דוד סי' יא אות ד, ע"ז סד ע"א ד"ה אי), בבית הלוי (ח"א סי' לה אות י). טורי אבן (מגילה יג ע"ב ד"ה ועל הכלאים), חזו"א (כלאים סי' ב ס"ק ח ד"ה יו"ד), תורת זרעים (עמ' מז).

[31]. שו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רפח, מובא בפת"ש סי' רצה ס"ק ד); שו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' קעו); שו"ת משפט כהן (סי' כ עמ' לג).

[32]. חזו"א (סי' ב ס"ק יא), תלמי שדה (אות יא).

 

 

[33]. כאשר הגוי עושה לדעתו הרי שאין כאן איסור שבות, שהרי עושה להנאת עצמו, עיין משפט כהן (סי' כ ד"ה והנה, סי' כד אות ה עמ' נ) שמרן הוסיף שאין כדאי להורות קולא זו ברבים.

[34]. נראה מדברי הרב זצ"ל שמבאר את דברי הרמב"ם כבאור הכס"מ (פ"א ה"ג) שהגוי זורע בשדהו.

[35]. בב"מ (צ ע"א).

[36].  בספר החינוך  (מצוה רמה) כתב: "מותר לומר לגוי לזרוע לו כלאים, ומ"מ אסור לקיימן לכשיגדלו בשדהו".

מרן הרב זצ"ל חזר על סברתו שקיום תלוי בשאלת הזריעה במשפט כהן  (סי' יג ד"ה וגם, סי' כד אות ה, עמ' מט ד"ה ועפ"ז), וכן נראת סברת מראה הפנים (ערלה ספ"ג ד"ה תני אין), עיין יד אברהם (סי' רצז (א) ד"ה ואסור).

[37]. מכות כא ע"ב.

[38]. במשפט כהן (סי' כד אות ה ד"ה ויש ליתן) הסביר מרן הרב זצ"ל מדוע גזרו שבות בחסימה ובסירוס ולא גזרו על שבות בכלאים.