הרחקה בין תירס לדלעת

הרחקה בין תירס לדלעת

גינה שזרעו בה שורה של דלעת ולידה שורה של תירס והמרחק ביניהן היה כשני מטרים, ולאחר מכן התפשטה הדלעת עד קלחי התירס ואף עברה ביניהם. האם צריך לעקור את אחד ממיני הירקות הללו?

הרב אהוד אחיטוב | טבת תשע"ד

שאלה:

גינה שזרעו בה שורה של דלעת ולידה שורה של תירס והמרחק ביניהן היה כשני מטרים, ולאחר מכן התפשטה הדלעת עד קלחי התירס ואף עברה ביניהם. האם צריך לעקור את אחד ממיני הירקות הללו?

 

תשובה:

קודם שדנים בשאלה האם יש חיוב עקירה במקרה זה, יש לברר מהי ההרחקה שצריכה היתה להיעשות מלכתחילה. לשם כך יש להקדים תחילה ולברר מהי מידת ההרחקה בין שני סוגי ירקות רגילים.

א. הרחקה בין שתי שורות ירק

קיימת מחלוקת בין הר"ש לרמב"ם אודות גודל ההרחקה שיש לעשות בין שתי שורות ירק. דעת הר"ש עפ"י דברי המשנה (פ"ב מ"י): "ירק בירק ששה טפחים...", שבכל מצב בו זרעו שני מיני ירקות שהם כלאיים זה בזה ההרחקה היא שישה טפחים, וז"ל:

"תניא בתוספתא (פ"ב)... עבודת הירק בירק אחר ששה טפחים בין מן האמצע בין מן הצדדין ורואין אותם כטבלא מרובעת אפילו אין שם אלא קלח אחד, נותנין לו עבודה שישה טפחים".

לדעתו אין הבדל בין שתי שדות לבין שני קלחים ממיני ירק שונים, בכל מצב ההרחקה היא ששה טפחים. לעומת זאת, דעת הרמב"ם היא שיש הבדל במידת ההרחקה בין שני מיני ירק בהתאם לגודל השטח הזרוע ירק. משום כך, אם זרע שתי שדות ירק - ההרחקה ביניהן שישה טפחים, אך אם זרע שתי שורות די בעשיית תלם בין שני המינים. התלם הוא חפירה בעומק מינימלי של טפח וברוחב טפח, והוא כמובן קטן בהרבה מהרחקת שישה טפחים.

אמנם, דברי הרמב"ם צריכים לימוד כיוון שעל דברי המשנה (פ"ב שם): "ירק בירק ששה טפחים" לא כתב שזה דווקא בהרחקה בין שתי שדות, אלא כתב (שם ד"ה תבואה) בסתמא: "... ובין שני מיני ירקות שהם כלאים זה בזה - ששה טפחים"; ואפשר היה להבין מכך שגם בין שתי שורות ירק ההרחקה היא שישה טפחים. אולם הרמב"ם מבאר כוונתו בפירושו למשנה (כלאים פ"ג מ"ג) האומר:

"...היתה שדהו זרוע ירק והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר... רבי עקיבא אומר אורך ששה טפחים ורוחב מלואו...".

ומפרש הרמב"ם (שם ד"ה רבי יהודה) שדי בהרחקה על ידי חפירת תלם, וז"ל (שם):

"...והטעם שלא הצרכנוהו כאן להרחיק ששה טפחים כמו שנתבאר בפרק שלפני זה באמרו ירק בירק ששה טפחים, לפי שאותו הריחוק אינו אלא בין שדה ירק לשדה ירק אחר, ובהלכה זו דיבר בשדה ירק כשירצה לזרוע בה שורה אחת בלבד של ירק אחר, ולפיכך מספיק התלם כמו שביארנו...".

וכן פסק בהלכה, שכן ביחס לשדה כתב (כלאים פ"ג ה"י) שצריך הרחקה של שישה טפחים; לעומת זאת, אם אינה שדה - די בתלם, וז"ל הרמב"ם (כלאים פ"ג הי"ב­-הי"ג):

"אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצידה ירק ממין אחר דיו לעשות בין השדה ובין השורה תלם אחד ארכו ששה טפחים בלבד ורחבו כעומקו... ואין צריך לומר שאם זרע שורה ממין זה ושורה מין אחר שדיו להיות ביניהן תלם אחד."

למעשה נקטו האחרונים כדעת הרמב"ם, אלא שנחלקו האם יש הרחקה אחרת במקום חפירת תלם: לדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל (ארץ חמדה כלאים עמ' רצב) ההפרדה בין שתי שורות ירק חייבת להיעשות על ידי תלם. לעומתו סובר החזו"א (כלאים סי' ח ס"ק ה) שההפרדה על ידי עשיית תלם בין שתי שורות היא אפשרות נוספת במקום הרחקה של טפח וחצי המבוארת בדיני ערוגה (עי' רמב"ם פיהמ"ש שם פ"ג מ"א).

 

ב. הרחקה בין שורת דלעת לשורת ירק

השאלה היא האם דין דלעת כדין ירק רגיל?

במשנה (כלאים פ"ג מ"ז) נאמר: "דלעת בירק - כירק...", ומכאן שדלעת הריהי כירק רגיל. והנה לדעת הר"ש, שבין בשורות ובין בשדות ירק ההרחקה היא שישה טפחים, דברי המשנה יתפרשו כפשוטם, ואכן כתב הר"ש (שם ד"ה דלעת):

"דלעת בירק - כירק:  עבודת הירק - דהיינו ששה טפחים...".

לעומת זאת דברי הרמב"ם צריכים ביאור, שכן כתב בפיהמ"ש (שם ד"ה דלעת) שההרחקה בין דלעת לירק היא שישה טפחים כמו בירק. ויש להסתפק בדבריו: האם בדלעת יש להחמיר ואף בשורה צריך להרחיק שישה טפחים, כיוון שהדלעת מתפשטת או שמא התייחס הרמב"ם רק לשדה. וניתן לבאר את דבריו עפ"י התוספתא (כלאים פ"ב הי"ג, מהדו' וילנא פ"ב הי"ג, תוספתא כפשוטה עמ' 211). התוספתא התייחסה בפירוש להרחקה משורה של דלועים ונקטה ממש כלשון המשנה (פ"ג מ"ג) הדנה בהרחקה בין שורת ירקות רגילים, וז"ל התוספתא (שם): "שורה של דלועים בירק כירק אורך ששה טפחים ורוחב מלואו...".

אמנם לשון התוספתא היא בעייתית, שהרי כתבה: "אורך ששה טפחים" ולשון זו - מובנה הוא לכאורה שצריך להרחיק בין השורות שישה טפחים. אך לדעת הרמב"ם אין קושי בדבר, שהרי כשהמשנה (פ"ג מ"ג) נקטה לשון זו לגבי הרחקה בין ירקות ביאר הרמב"ם (שם ד"ה ור"ע) שהביטוי "אורך שישה טפחים" הוא ביחס לאורך התלם, ולא ביחס לרוחב ההרחקה. אם כן הוא הדין שיפרש כך גם את לשון התוספתא לגבי הרחקה בין שורת דלועים לירק, וממילא שלהרחקה עצמה די בעשיית תלם.

גם לדעת הר"ש ההשוואה של התוספתא בין הדלעת לירק היא מוחלטת, וז"ל  (שם ד"ה נותנין): "ועוד מוכח בתוספתא דשורה דלועין בירק שיעורו כדלעת יחידית בירק".

אמנם יש הגורסים בתוספתא (שם) "שדה" במקום "שורה" (גי' זו הובאה בסוף פי' הר"ש למשנה שם ד"ה ירושלמי, ובחסדי דוד על התוספתא שם ד"ה שדה), ולפי זה אין כלל התייחסות בתוספתא להרחקה בין שורת ירק לשורת דלועים. לדעתו התוספתא מבחינה בין שטחים גדולים לקטנים: בשטחים גדולים משווים דלועים לירק, אך בשטח קטן ההרחקה צריכה להיות יותר גדולה, משום שהתפשטות הדלעת עלולה ליצור מראית עין שנעשה כאן עירוב משעת הזריעה. ואמנם להלכה, כתב החסדי דוד שלא קיי"ל כתוספתא.

לסיכום הדברים נראה שדעת הרמב"ם (פיהמ"ש שם) היא שההרחקה הנדרשת בין שורה של דלועים לירק היא תלם, כפי שיש להרחיק בין שורת ירק לירק, וכן פסק בהלכה (כלאים פ"ד הי"ג):

"היתה שדהו זרועה תבואה ורצה לזרוע בתוכה שורה אחת של ירק, אפילו שורה של דלועים שהעלין שלה ארוכים ומסתבכין, מרחיק ביניהן ששה טפחים... ואין צריך לומר שאם זרע שורה ממין זה ושורה ממין אחר שדיו להיות ביניהן תלם אחד כמו שיתבאר".

כיוון שהפוסקים נקטו כדעת הרמב"ם,  די בעשיית תלם ברוחב ועומק טפח בין שורת הירק לשורת הדלועים, או בהרחקת טפח וחצי ביניהם. לפי"ז בנד"ד לדעת הגר"ח נאה ההרחקה היא של 12 ס"מ, ולדעת החזו"א 15 ס"מ, וכיוון שזרע את התירס במרחק שני מטרים מהדלעת הזריעה נעשתה כדין.

 

ג. נזרעו בהרחקה המתאימה ונתקרבו

הרמב"ם (כלאים פ"ג הי"ד) כותב שאם אדם זרע שני מינים כדין ולאחר מכן התקרבו - אין חיוב לעקור חוץ מדלעת יוונית.

ואמנם משתמע בדברי הרמב"ם (שם הי"ג) שחיוב העקירה הוא בכל מיני הדלועים,  אולם כבר ביאר המהר"י קורקוס (שם הי"ד) שסתם דלעת כוונתו רק לדלעת יוונית, וז"ל:

"ואף על פי שרבינו למעלה לא הזכיר אלא ואפילו שורה של דלועים סתם ולא פי' דלעת יונית כבר כתב שעלין שלהם ארוכים ומסתבכים... והיינו דלעת יונית דשאר דלועין אינן מסתבכין כמו דלעת יונית ולכך אינן נראין מעורבבין..."

וכן פסקו: חזו"א (כלאים סי' ט ס"ק ב ד"ה ואם), חוקות שדה (עמ' סעי מ והע' קמח), ארץ חמדה (כלאים עמ' רלא-רלב פרק ח). אך בספר זרע הארץ (הלכה כה) דקדק בלשון הרמב"ם והבחין בין מיני הדלועים לבין דלעת יוונית: בדלעת רגילה חיוב העקירה הוא רק כאשר היא הסתבכה בתוך הירק השני, ובדלעת יוונית החיוב לעקור הוא אף במצב שהיא התפשטה מעל הירק מבלי שנגעה בו.

למעשה בנידון דידן אם מדובר בדלעת רגילה, לרוב הפוסקים אין צורך לעקור את אחד המינים למרות התפשטות הדלעת, ואם מדובר בדלעת יוונית לכו"ע יש חיוב עקירה של החלק שהתפשט.

 

ד. זיהוי דלעת יוונית

בספר "כלאי זרעים והרכבה" (עמ' 66-70) מביא פרופ' יהודה פליקס את דעתו של החוקר ב. צ'יזיק המזהה את הדלעת המצויה בימינו(Cucurbita Pepo) כדלעת היוונית. אולם פרופסור פליקס חולק על זיהוי זה והוא מזהה את המין הקרוי "דלעת הבקבוק" (LAGENARIA ) כדלעת היוונית שהתכוונו אליה חז"ל. הוא מנמק זאת בכמה סיבות:

א. מין זה של הדלעת - עליו מתפשטים למרחקים הרבה יותר גדולים מדלעת השדה (Cucurbita Pepo) שהרי זהו הנימוק שבגללו החמירו חז"ל בדלעת היונית.

ב. הדלעת המצויה לא היתה מצויה בארץ בתקופת חז"ל והיא הובאה מאמריקה במאות השנים האחרונות. על פי זה מובן מדוע אמרו חז"ל שסתם דלעת היא "דלעת יוונית", כיוון שדלעת זו היא סוג הדלעת העיקרי שהיה מצוי בימיהם.

פרופ' מיכאל זהרי ז"ל בספרו "כל עולם הצמחים" (עמ' 389) נוטה לדעתו של פרופ' פליקס אך לא בצורה ודאית. כפי שביררנו, נתון זה מסתמך גם על ממצאים ארכאולוגיים שמופיעים עליהם עיטורים של דלעת. נראה לענ"ד שלא ניתן להסתמך על הוכחות אלו כפי שיתבאר:

בנוגע להוכחה הראשונה ש"דלעת הבקבוק" עליה מתפשטים - מבירור שעשינו אצל אנשי מחקר העוסקים בטיפוח זני דלועים, התברר שגם העלים של "הדלעת הגדולה" (CUCURBITA MAXIMA) מתפשטים בדומה מאוד ל"דלעת הבקבוק".

באשר להוכחה השניה שאין סימנים על הימצאות שאר מיני הדלעות בארץ בתקופת חז"ל - הוכחה זו אינה ודאית, כיוון שהיא הוכחה על דרך השלילה. ראיה לכך היא "דלעת הבקבוק" עצמה, שעד כה סברו שהיא היתה מצויה רק באזורנו, ובעשרות השנים האחרונות התגלו ממצאים חדשים שהוכיחו שהיא היתה מצויה באמריקה טרם גילויה (ראה מיכאל זהרי שם).

דבר פשוט הוא שלא ניתן לתרץ ולומר שיש כמה מינים של דלעת יוונית, כיוון שמכמה מקומות בדברי חז"ל ברור שכאשר הם דיברו על "דלעת יונית" הם התייחסו למין אחד של דלעת, ולא לכל מיני הדלעת, כשיש לכך כמה נפק"מ להלכה בעניינים שונים.

כדוגמא לכך ניתן להביא מדברי המשנה (כלאים פ"א מ"ה): "דלעת היונית כלאים עם המצרית והרמוצה". כמו כן בין הדברים שחכמים אמרו שאינם בטלים מחמת חשיבותם נמצאת "דלעת יוונית", וכמו שבנוגע לאגוזי פרך ורימוני בדן, שמנתה המשנה (שם) בין הדברים החשובים היא התכוונה לסוג מסויים של רימונים ואגוזים, כך בנוגע לדלעת היוונית כוונתה למין מסויים של דלעת. לכן פשוט שכאשר אותו מין מסויים אינו ברור באופן מוחלט קיים כאן ספק הנובע מחסרון ידיעה.

 

ה. ספק הנובע מחסרון ידיעה

באופן עקרוני, בספק הנובע מחסרון ידיעה החמירו שלא לדונו כספק להקל אף לא באיסור דרבנן, אך במקרים מסויימים דנו הפוסקים להקל גם בספק כזה כפי שיתבאר. אחד המקורות העיקריים לכך הם דברי השו"ע (יו"ד סי' צח סעי' ג) שאם איסור נתערב בהיתר ואין ידוע אם יש שישים כנגדו מחמירים מספק. ובטעם הדבר נחלקו הראשונים:

הר"ן (חולין לה ע"ב בדפי הרי"ף סוף ד"ה גרסינן) כתב שאין להקל בספק אם יש שישים או אין שישים משום שאם נקל בכל מקרה שיש ספק בשיעור התערובת כל אחד ישער מדעתו.

הרשב"א (תוה"ב הארוך ב"ז ש"ד יט ע"ב) משמע שסובר שהטעם להחמרה בספק חסרון ידיעה הוא משום שאדם אחר כך יוכל לדעת ולפשוט את אותו ספק, וכן כתב המרדכי (ע"ז סי' תתנד): "דדעת שוטים אינה כלום...".

עפ"י זה כתב הט"ז (יו"ד סי' צח ס"ק ו) לחלק בין חסרון בקיאות של אדם פרטי שאינו נחשב כספק, לבין חסרון בקיאות של כל הדור שכן נחשב כספק. אמנם הבית שמואל (אהע"ז סי' קנה סעי' לד) חולק על הט"ז וס"ל שגם כאשר הספק נובע מחסרון ידיעה לכל העולם יש להחמיר אף בספק דרבנן, ויש כמה מן האחרונים שחשו לשיטתו, שכל דבר שבדורות קודמים היו בקיאין בו אין להקל מחמת חסרון ידיעה, עי' שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' ע ד"ה מכתבו). 

אולם הרבה מן הפוסקים שדנו בדבר, אף שלעיתים חשו לדעת הב"ש (שם) למעשה הסתמכו על דעת הט"ז (יו"ד סי' צח ס"ק ו) באופנים מסויימים, עי' שו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' לח, סי' קו), שו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' כט, ח"ג סי' כד), שו"ת עין יצחק (ח"א אה"ע סי' סג אות ד, ח"ב אה"ע סי' מו ד"ה ואף) וכן עוד פוסקים שהלכו כשיטת הט"ז (שם). בשו"ת משפט כהן (סי' ח ד"ה וזה) משמע שמחמיר בספק חסרון ידיעה לכל הדור, אולם מדבריו בשו"ת עזרת כהן (סי' קד ד"ה אלא) נראה שהסתמך בסופו של דבר על דעת הט"ז (שם). וכן נקטו בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' יז אות ג) ושו"ת יביע אומר (ח"ז אה"ע סי' יב אות יב).

יש להדגיש שבמקרה שלפנינו מדובר בספק באיסור דרבנן. שהרי יש דעות שמהתורה איסור כלאי זרעים הוא רק כשנזרעו במפולת יד, ואף לסוברים שבכלאי זרעים האיסור הוא גם שלא במפולת יד, מכל מקום בדלעת יוונית חיוב העקירה הוא בוודאי מדרבנן כמבואר בחזו"א (כלאים סי' ט ס"ק ב). שהרי מותר לזורעה בהרחקה הרגילה, ורק מחוייבים לעקור אותה כשהעלים התפשטו משום מראית העין, כפי שביארנו לעיל.

במקרה דנן יש צד להקל, כיוון שלא היתה כאן חזקת איסור קודם הספק שהרי אף אם זו דלעת יוונית היא נזרעה בהיתר, ובכה"ג כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה א ח"ב סי' פט) להקל. לכן בנד"ד בספק חסרון ידיעה לכל העולם באיסור דרבנן כאשר לא איתחזק איסורא בשעת הזריעה נראה שיש להקל בו לרוב הפוסקים. מצד שני כיוון שבמקרה הזה אם אנו מקילים בספק חסרון ידיעה לכל העולם ייווצר מצב שבאופן קבוע לא תתקיים ההלכה של עקירת דלעת יוונית מחמת הספק, משום שהלכה זו מתייחסת רק לעקירתה, שכן לכתחילה מותר לזורעה בהרחקה ככל הירקות.

אמנם היה מקום להקל בהסתמך על שו"ת אג"מ (יו"ד ח"ד סי' יז אות ג) שכתב להקל בספק כתם ספק צבע (שו"ע יו"ד סיק קצ סעי' לא) כיוון שהוא ספק חסרון ידיעה לכל העולם, אף שבכך מתבטל דין הבדיקה שהצריכו חז"ל לעשות כאשר יש ספק כתם ספק צבע. אולם נראה שאין מקום להשוות בין המקרים, כיוון שאף אם אנו מקילים בספק כתם ספק צבע, עדיין אין בכך ביטול לכל דין כתמים. לעומת זאת, אם נקל בנוגע לזיהוי הדלועים על סמך ספק חסרון ידיעה - יתבטל כל דין דלעת יוונית.

 

ו. סיכום

נלענ"ד שיש להחמיר בשני מיני הדלעת "דלעת הבקבוק" ו"דלעת גדולה", לכן יש לעוקרם לאחר שהתפשטו.

בשאר מיני הדלעות המצויים בימינו אין לחוש שמא הן הדלעת היוונית, כיוון שמוכח שהתפשטותם קטנה יותר מהדלעות הנ"ל.