צירוף בצק ומיני מאפה לחיוב חלה

צירוף בצק ומיני מאפה לחיוב חלה

בכדי שבצק יתחייב בחלה, צריך הוא להיות בכמות השווה למ"ג ביצים וחומש, כפי שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' שכד סעי' א)[1]. אולם גם אם אין בעיסה כמות כזו, ניתן לצרפה לעיסה אחרת בתנאים מסויימים[2]. השאלה הנשאלת היא: האם ניתן לצרף בצק ומיני מאפה להשלים לשיעור חלה ע"י צירוף סל?

הרב אהוד אחיטוב | שבט תשע"ד


1. צירוף עיסות ממיני תבואה שונים

נאמר במשנה (חלה פ"ד מ"ב):

החיטין אינן מצטרפין... אלא עם הכוסמין, השעורין מצטרפות עם הכל...

כלומר, בהפרשת חלה יש הגבלה על צירוף המינים המופרשים לכמות החייבת בחלה. ומכאן שיש לברר מהי הגדרת המין בהפרשת חלה. לעומת זאת, בתחילת מסכת חלה (פ"א מ"א) נאמר שכל המינים מצטרפים לשיעור חלה:

חמשה דברים חייבים בחלה החטין והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון  הרי אלו חייבין בחלה ובמעשרות ומצטרפין זה עם זה.

על סתירה זו העיר הירושלמי (שם):

תמן תנינן: איזו מין במינו? החיטים אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין, השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטים!... ר' יוסי אמר ליה סתם, ר' יונה בשם רבי יוחנן: תמן בנשוך, וכאן בבלול...

כוונתו לומר שיש חילוק עקרוני בין כשהמדובר על כמה מיני דגן שנעשו לבצק אחד - שאז כל המינים מצטרפים, לבין מקרה שלשו כל מין בנפרד ואח"כ קרבו את העיסות אחת לשניה כדי שכל העיסות ביחד ישלימו לשיעור חלה; במקרה זה הדבר מותנה במיני דגן שבהם מדובר כיון שלא כל המינים מצטרפים יחד.

            משום כך המשנה הראשונה, בה נאמר שכל המינים מצטרפים יחד - מדברת במקרה שהם נילושו ביחד מתחילה[3]; ואילו המשנה המחלקת בין סוגי המינים מדברת על המקרה שהן נילושו בנפרד ורק לאחר מכן הניחו אותן אחת ליד השניה. ואף שבשעת הלישה  לא היו חייבים להפריש מהעיסה, אין הדבר יוצר פטור על העיסה מכאן ולהבא. משום כך, בשעה שהיא מצטרפת לעיסה נוספת, בה בשעה חל החיוב להפריש ממנה חלה[4].

            אולם התוס' (מנחות ע ע"ב ד"ה תנא) הקשו על משנה זו מדין אחר. כידוע, יש איסור להפריש תרו"מ ממין על שאינו מינו, והגדרת המין לענין זה מקבילה להגדרת המין בהלכות כלאים (מסכת כלאים פ"א). וקשה: הרי יש מינים שאסור לזורעם יחד, והם מצטרפים לענין חלה? וז"ל התוס' (שם):

ואם תאמר: והנך מינים שהם כלאים זה בזה, היאך מצטרפין, הא תנן בפרק שני דתרומות "כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה"? וי"ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה, לפי שעיסותיהן דומות זו לזו... עוד יש לפרש כשיש לכל אחד שיעור אין מפרישין ממין על שאינו מינו כדרך שאין תורמין ממין על שאינו מינו, כן מוכח בתוספתא דמסכת חלה...

בתחילת דבריהם מחלקים התוס' בין הגדרת מיני התבואה בתרו"מ וכלאים לבין הגדרתם בהפרשת חלה. וזאת משום שבתרו"מ וכלאים הדמיון הוא בצמח עצמו, ואילו בדיני חלה הדמיון הוא בין העיסות. וניתן לומר שסברתם מבוססת על כך שכמו שבכלאים יש משמעות למראית העין כשבאים להשוות בין המינים השונים - כלשון הרמב"ם (כלאים פ"ג ה"ה): "...שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין" - הוא הדין שהאפשרות להפריש חלה מעיסה ממין אחד על עיסה ממין אחר מבוססת על מראית העין; אלא שבכל אחד מהדינים הדבר נקבע לפי שעת החיוב. משום כך באיסור כלאים - שהחיוב חל בשעת הזריעה, כמבואר ברמב"ם (כלאים פ"א ה"א) "הזורע שני מינים כאחד לוקה..." - מראית העין היא לפי איך שהצמח נראה בשעת הזריעה או השתילה. ואילו בהפרשת חלה הגדרת המין  היא לפי מראית העין בשעת הלישה שאז מתחיל חיוב בהפרשת חלה כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' שכז סעי' ב) - זוהי סברת התוס' בתירוץ הראשון. לפי דבריהם יוצא שאף כאשר יש בידו שתי עיסות שנראות דומות אחת לשניה, ובכל אחת מהן יש שיעור להפריש חלה - ניתן להפריש מעיסה אחת ולפטור את שתי העיסות כיון שעיסותיהן דומות. אף אם הן נילושו מקמח של שני מינים שהם כלאים זה בזה.  

            אולם בתירוץ השני מבארים התוס' שהשוני בהגדרת המינים בין דיני חלה לדיני כלאים ותרו"מ קיים רק כשדנים על צירוף עיסות בכלי להחשיבם כעיסה אחת -  מפני שהן דומות. אולם כאשר רוצים להפריש מעיסה שיש בה שיעור חיוב על מנת לפטור עיסה אחרת - הדבר אפשרי רק כששתי העיסות הן ממיני תבואה שאינם כלאים זה בזה, וכדעה זו פסק השו"ע (יו"ד סי' שכד סעי' ב) וז"ל:

חמשת מיני תבואה מצטרפין, שאם אין בעיסה אלא חמשת רבעים מחמישתן - מצטרפין. במה דברים אמורים? כשערבן קמח. אבל אם לש כל אחד לבדו ואין בו כשיעור, ומדבקו למין אחר - אין מצטרפין אלא בזה הסדר: החיטים אין מצטרפין אלא עם הכוסמין, והכוסמין אין מצטרפין עם כל אחד ואחד... ואם לש כל מין ומין לבדו ויש בו כשיעור ורוצה להפריש מין זה על זה - אין מפרישין אלא על מינו...

את הסברא לחילוק זה ביאר הש"ך (ס"ק ח) שכיון שחיוב חלה הוא על עיסה, כנאמר בתורה: "ראשית עריסותיכם..." - די בדמיון שבין העיסות כדי ליצור חיוב. אולם כאשר על כל עיסה חל חיוב מצד עצמה, והמטרה היא ליצור פטור של האחת בהפרשת חברתה - במקרה זה צריך שתהיה הפרשה ממין על מינו ממש[5]. כלומר, צירוף עיסות קטנות הוא מעשה היוצר חיוב של מצוות חלה, ובמקרה זה די בדמיון העיסות. אולם כששתי העיסות חייבות כל אחת בפני עצמן - הפרשה מאחת על השניה היא מעשה הפוטר את העיסה השניה, כאן הולכים לפי הגדרות המינים בתרו"מ כיון שחלה הושוותה לתרומה כנאמר בפסוק: "ראשית עריסותיכם חלה, תרימו תרומה..." ובתרומה פסק השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' נד), שהפרשה כזו אינה מועילה.

 

2. הקפדה בצירוף העיסות

תנאי נוסף לאפשרות של צירוף כמה עיסות יחד הוא שאין הקפדה מצד בעל העיסה על כך שהיא תצטרף לעיסה אחרת. וכלשון המשנה (חלה פ"ד מ"א):

שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה, אפילו הם ממין אחד - פטורין; ובזמן שהם של אשה אחת - מין במינו חייב, ושלא במינו פטור.

וביאר הירושלמי (שם ה"א) את טעם הדבר, וז"ל:

א"ר יוחנן: סתם אשה אחת - אינה מקפדת; שתים מקפידות הן. אשה אחת שהיא מקפדת - עשו אותה כשתי נשים; שתי נשים שאינן מקפידות - עשו אותם כאשה אחת.

דהיינו: אם האדם אינו מקפיד על עירוב העיסות, אף שהן של חבירו - העיסות מצטרפות. וכן להיפך, במקרה שהאדם מקפיד שהעיסות השייכות לו, לא יתערבו יחד - הן אינן מצטרפות לשיעור חלה.

            וכך פסק הרמב"ם (שם ה"א-ה"ב):

שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה... אם היו של שנים - אפילו הן ממין אחד - פטורין מן החלה, שסתם שנים מקפידין. ואם ידוע שאינן מקפידין על עירוב העיסות - הרי אלו מצטרפות... שסתם אחד שאינו מקפיד. ואם היה מקפיד שלא תיגע עיסה זו בזו ולא תתערב עימה - אפילו היו מין אחד - אין מצטרפות.

אף שהמקרים המובאים במשנה הם של צירוף של עיסות, להלכה נפסק בשו"ע (סי' שכה סעי' א) שהוא הדין בצירוף של מיני מאפה יחד, וז"ל:

שתי עיסות שאין בכל אחת כשיעור... ואם אינם נדבקים והם בסל אחד הסל מצרפן ואפילו אחר שנאפה ונעשה פת.

 

3. צירוף עיסה ומיני מאפה

במקרה הנדון לפנינו, הואיל והעיסה ומיני המאפה שייכים לאשה אחת,  לכאורה ניתן לצרפם יחד, אם האשה אינה מקפידה שלא יתערבו.

            אלא שמצינו בדברי הדרישה (יו"ד סי' שכד ס"ק ד) שההתייחסות שלו למיני בצק ומיני מאפה היא כשני מינים נפרדים, אף שבפועל הם מאותו מין. ולדעתו לא ניתן לצרפם לשיעור חלה, אף אם אין הקפדה על כך מצד הבעלים. וז"ל:

דרחוקה זה מזה אפוי ועיסה ודומה קצת לשני מינים שאין שייך שם צירוף....

            ויש לשאול: הרי דבריו סותרים לדברי הטור והשו"ע באותה הלכה שבה הוא דן. שהרי הטור כתב שאם נתערבו ככרות של פטור וחיוב, יש ללוש עיסה שיש בה כדי חיוב חלה בפני עצמה, ולהפריש ממנה על ככרות החיוב שבתערובת. ועל כך כתב הדרישה שלא ניתן ללוש כמות קטנה משיעור חיוב ולצרפה באותו סל עם כל הככרות, כיון  שעיסה ואפוי הם דומים קצת לשני מינים נפרדים. וקשה אם לדעת הטור ניתן להפריש מעיסה על הככרות, מוכח שזה נחשב מין אחד, וכיצד כותב הדרישה שהם מינים נפרדים?

            על כן צריך לומר שהדרישה (שם) התבסס על סברת התוס' (מנחות ע ע"ב ד"ה תנא בתירוץ השני) שהובאה לעיל, לחלק בין צירוף עיסות להשלים לשיעור חיוב חלה לבין הפרשה מעיסה אחת על חברתה. לדעת התוס', ניתן לצרף מינים שונים יחד על מנת להשלים לשיעור חלה אף שהם כלאים זה בזה - בשל הדמיון בעיסות. אבל לא ניתן להפריש חלה מעיסה שיש בה שיעור חלה, ולפטור את חברתה אם היא ממין שהוא נחשב ככלאים למין העיסה הראשונה5. עפ"י זה חידש הדרישה שהוא הדין להיפך, יש מצב בו שני מיני בצק, אף שהם עשויים ממין דגן אחד, בכל זאת לא ניתן לצרפם לשיעור חלה בשל השוני החיצוני בין העיסה לבין הדבר האפוי. אך אינו חולק על כך שאם בבצק ובאפוי יש כדי שיעור חלה בכל אחד - שניתן להפריש מאחד על השני, כיון שהם מאותו המין. כדברי הדרישה נקטו הט"ז (שם ס"ק יד) והגרעק"א (לשו"ע סי' שכד ד"ה דאם עושה), וכך פסק להלכה בכה"ח (או"ח סי' תנז ס"ק מח). אולם ערוה"ש (יו"ד סי' שכד סעי' לח) חלק על שיטה זו וכתב: "הגרע"א כתב דפת עם עיסה הוי כשני מינים, ולענ"ד צ"ע". ונראה שסברתו היא שצירוף של שני מינים שונים בכדי ליצור חיוב הוא דבר יותר פשוט, מאשר להפריש מאחד ולפטור את השני. משום כך אם בצק ואפוי נחשבים כמין אחד לפטור האחד את חבירו כמפורש בשו"ע (שם סעי' יב) - כל שכן שיצטרפו להשלים לחיוב חלה, וכן הכריע להלכה בספר חלת לחם (סי' ג ס"ק קטז).

 

מסקנה

למעשה רצוי שלא להיכנס למצבים מסופקים מעין אלו של צירוף עיסה ופת, אף אם שניהם מאותו מין דגן. אולם אם הם הונחו כבר בסל אחד ואין הבעלים מקפידים על כך - יש לחוש לצירוף העיסות ולהפריש מספק בלא ברכה.



[1] עי' בפסקי הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א ("אמונת עתיך" 14 עמ' 10 סעי' א והע' 1-2).

[2] בפרטי דין צירוף עי' בפסקי הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א (לעיל עמ' 12).

[3] ולדעת הט"ז (סי' שכד ס"ק ב) הוא הדין אם נילושו בנפרד ואח"כ לשו אותם יחד לעיסה אחת, ויש חולקים. ועי' ישועות יעקב (על גליון השו"ע שם).

[4] עפ"י שו"ע (סי' שכו סעי' ב). כן כתבו הב"ח (סי' שכד ד"ה וכיון) והט"ז (שם ס"ק ד), ומ"מ ציין הט"ז שלדעת המהרש"ל, גם בלש עיסה על מנת לחלק יש להפריש בלא ברכה.

[5] כיון שלפטור אחת את השניה אין צורך בצירוף העיסות ממילא מתחשבים במין עצמו. והב"ח (שם ד"ה ומ"ש ושיבולת) ביאר באופן קצת שונה.