כמות העיסה שיש להפריש להפרשת חלה

כמות העיסה שיש להפריש להפרשת חלה

במאפייה יש ויכוח בין המשגיחים, האם יש להפריש 'כזית' חלה בכל הפרשה, או שיש להפריש פחות מ'כזית'?

הרב יואל פרידמן | שבט תשע"ד

א. שיעור הפרשת חלה בזמן הזה, אחד ממ"ח או 'כלשהו'

מבואר במשנה (חלה פ"ב מ"ז), ששיעור הפרשת החלה הוא 1/24 מן העיסה, לאדם פרטי, ו- 1/48, לנחתום שאופה לצורכי שיווק. אם העיסה נטמאת – גם האדם הפרטי מפריש רק 1/48, וכן פסק הרמב"ם (הל' ביכורים, פ"ה ה"ב-ה"ד). לכן כיום, שכולנו מוחזקים בתור טמאים וכל עיסותינו טמאות, שיעור ההפרשה הוא 1/48. אמנם המשנה (שם, פ"ד מ"ח) מציינת 'שלוש ארצות', ומבחינה ביניהן: 1. ארץ ישראל, בתוך גבולות עולי בבל. 2. ארץ ישראל, בגבולות עולי מצריים. 3. חוץ לארץ. הרמב"ם (הל' ביכורים, פ"ה ה"ח-ה"ט), מציין שלוש ארצות אלו, דינם לגבי חלה וטעמי החילוק ביניהם; וזו לשונו:

[ח] שלשה דינין לחלה בשלש ארצות, כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכהנים, ושאר א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל שהיא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות האחת נשרפת והאחת נאכלת, ומפני מה מפרישין בה שתי חלות מפני שהחלה הראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא, וקדושה ראשונה בטלה משגלו, והואיל והיא א"י מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה, ומפרישין חלה שנייה ונותנין אותה לכהן לאכלה, כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת שהרי נשרפה הראשונה אע"פ שלא נטמאה טומאה ידועה לכל, וזו שנייה אין לה שיעור אלא כל שרוצה מפריש מפני שהיא מדבריהם, וכל הארץ מאמנה ולחוץ בין בסוריא בין בשאר הארצות מפרישין שתי חלות, אחת לשריפה כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, והואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת לפיכך של שריפה אין לה שיעור אלא כל שהוא, ושל אכילה אחד ממ"ח, ומותרת לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים.

[ט] בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א"י אחד ממ"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם.

בהלכה ח' כותב הרמב"ם מהו עיקר הדין, ואינו כותב לגבי הזמן הזה: 1. בגבולות עולי בבל, מפרישים חלה אחת כשיעור, וזו נאכלת לכוהנים. 2. בגבולות עולי מצריים, מפרישים שתי חלות: האחת נשרפת, ויש לה שיעור, והשנייה נאכלת לכוהנים, ואין לה שיעור. 3. בחוץ לארץ מפרישים שתי חלות: החלה האחת נשרפת, אך כיוון שעיקר החיוב שם אינו אלא מדרבנן, לכן אין לה שיעור, כי 'מוטב לרבות בנאכלת'. החלה השנייה נאכלת לכוהנים, ויש לה שיעור 1/48.

בהלכה ט' כותב הרמב"ם לגבי הזמן הזה, ופוסק: 1. בארץ ישראל, בגבולות עולי בבל, מפריש חלה אחת כשיעור, אך היא נשרפת כדין חלה טמאה. 2. בארץ ישראל בגבולות עולי מצריים, מפרישים שתי חלות: האחת לאור שמיועדת לשרפה, ויש לה שיעור, והשנייה שמיועדת לכוהן ואין לה שיעור.

סיכומם של דברים, לדעת רמב"ם, הם שגם בזמן הזה יש להפריש 1/48 לחלה, כעיקר הדין; וכן פסק ב'שולחן ערוך' (יו"ד סי' שכב סעי' ד).

לעומת זאת ב'ספר התרומה' (הלכות ארץ ישראל, הוצ' מכון התורה והארץ, עמ' 35-34) נפסק שבזמן הזה, די בהפרשת 'כלשהו'. לדעת המחבר דין חלה הוא כדין תרומה, וכיוון שהוא חידש שדי ב'כלשהו' לתרומה, הוא הדין גם בחלה. וכך הוא כותב לגבי תרומה:

א"ע פי שכל מה שהיו מפרישין היה טמא היו נוהגין בהן משפטם בתרומה כיוון שלא הייתה ראויה לאוכלה מחמת טומאתה יפרישו מעט דמן התורה חיטה אחת פוטר' את הכרי...

לדעתו, תרומה בזמן הזה, יש להפריש 'כלשהו' כדין תורה, שכן התרומה הולכת לאיבוד ואין מי שיאכל אותה. לגבי חלה, היה נראה לכאורה שהדין שונה, כי חלת האור, במקומות הקרובים לארץ ישראל, אין דינה 'כלשהו', אף שהיא נשרפת. על כך הוא משיב:

ועל מה שאמרתי שטוב להפריש מעט תרומה דחיטה אחת פוטר' הכרי יש להקשות אי חייב להפריש תרומה מן התורה א"כ בשביל טומאה אין לפחות השיעור כמו חלה דבמקום דשתי חלות[1] מפרישין אחת לאור ויש לה שיעור[2] מפרש בירושלמי[3] משום שהיא מן התורה אע"פ שהם טמאות. ויש לומר לפי שהם קרובין למקום טהרה ונאכלת ושם יש לה שיעור. ועוד שאפרש[4] שבזמן הזה אין תרומה מן התורה דלא קדשה לעתיד לבא.

הוא מתרץ שני תירוצים:

1. לגבי חלה, תיקנו להפריש שתי חלות במקום הקרוב למקום טהרה, בגלל הקרבה לארץ ישראל, ששם החלה נאכלת; לכן שיעור חלת האור צריכה להיות כשיעור חלה בארץ ישראל. לעומת זאת, לגבי תרומות ומעשרות מעולם לא נתקנה תקנה של 'שלוש ארצות', ולכן, כיוון שהתרומה הולכת לאיבוד, די ב'כלשהו'.

2. דין חלת האור וחיוב הפרשתה נאמר במשנה ומתייחס לזמן המשנה. לעומת זאת ההיתר בהפרשת 'כלשהו' בתרומה מתייחס לזמן הזה, ובזמן הזה אנו מקילים, כיוון שחיוב תרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן, כי, לדעת 'ספר התרומה', גם קדושה שנייה בטלה.

הנפקא מינה בין שני התירוצים היא בדין חלה בארץ ישראל בזמן הזה. לפי התירוץ הראשון יש להפריש חלה כשיעור, אך לפי התירוץ השני, שחיוב חלה מדרבנן, אזי גם בארץ ישראל יש להפריש 'כלשהו', כי החלה אינה נאכלת, אלא הולכת לאיבוד.

 

ואמנם הרמב"ם (הל' תרומות, פ"ג ה"א) סובר אף הוא שבזמן הזה מפרישים תרומה רק 'כלשהו'[5], וזו לשונו:

תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר ראשית דגנך כל שהוא אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, ולכתחלה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים ובזמן שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחלה.

אך כאמור, לדעתו דין חלה הוא שונה, וקושייתו של 'ספר התרומה' היא על סיבת החילוק שבין שני הדינים. לגבי חלה מצאנו במשנה שאף שדינה שרפה, יש להפריש כשיעור, ולכן גם כיום, שהחלה הולכת לאיבוד, לא השתנה דינה. לעומת זאת, תרומה ניתנה לכוהן, לכן בזמן הזה, שהולכת לאיבוד, די בנתינת 'כלשהו'. אמנם המבי"ט (שו"ת, ח"ג סי' מז) טוען שגם לדעת הרמב"ם דין חלה בזמן הזה הוא ב'כלשהו'. טענתו המרכזית היא, שהשיעור שנתנו חכמים לחלה, נלמד באסמכתא מן הפסוק 'תתנו לה' תרומה' – 'עד שתהא בה שיעור נתינה'. לכן כיום, שהחלה נשרפת ואינה משמשת לכלום, עדיף לתת 'כלשהו'. פסיקת הרמב"ם שאף בזמן הזה יש לתת כשיעור, נכתבה רק למציאות שהכוהן היה נהנה משריפת החלה הטמאה 'להסיקה תחת תבשילו'; אך במציאות שהחלה נשרפת ללא הנאה כלשהי אין טעם בנתינת השיעור. לסברה זאת מוסיף המבי"ט שלושה טעמים נוספים להכרעתו, אף שאינם בהכרח מבארים את דעתו של הרמב"ם: 1. חלה הוקשה לתרומה, ואין טעם להבדיל בדינם. 2. חלה בוודאי חייבת בזמן הזה רק מדרבנן. 3. אם יפרישו כשיעור עלולה לצאת מכך תקלה, שמא מישהו יאכל את התרומה. הכרעה זו של המבי"ט[6] מסבירה את המנהג שהיה מקובל בזמנו, שהפרישו רק 'כלשהו', אף שכאמור הרמב"ם כתב בפירוש להפריש 1/48; וזו לשון המבי"ט, שם:

שאלה יצאתי לישע פיסות עם הדרים בארץ ישראל לענין הפרשת חלה שרוב ישראל הדרים בארץ ישראל אינם מפרישי' כי אם כלשהו כיון ששורפים אותה ויחידים יראי חטא מפרישי' אחד ממ"ח כמו שכתב הרמב"ם ז"ל…

 

בביאור הגר"א (לשו"ע יו"ד, סי' שלא ס"ק לה) כותב הגר"א כ'ספר התרומה', שהן תרומה והן חלה דינם 'כלשהו' בזמן הזה, כיוון שכיום 'אין שום תרומה נאכלת'. בליקוטים (שם), הוא מביא את קושיית 'ספר התרומה', מדוע בדין חלת האור של עולי מצריים אנו מוצאים שיש להפריש כשיעור, אף שזו נשרפת? והוא מביא את תירוציו של 'ספר התרומה', אך עדיין נשאר ב'צריך עיון' על פסק הרמב"ם והשו"ע[7]:

ע"ש מה שהקשתי מהא דחלה וכ"מ בסה"ת שהקשה גם הוא כן ותירץ דשם שאני לפי שהן קרובים אל מקום טהרה ועוד דבזה"ז אין תרומה מן התורה כנ"ל ס"ב ובירושלמי מפרש דלכך יש לה שיעור משום שהיא מן התורה. וכ"ז אין מספיק לתרץ דברי הרמב"ם וש"ע דהא הם אמרו אפי' בא"י שיעורה כ"ש וכן חלה ס"ל שהיא ג"כ דרבנן ופסקו שאף בזה"ז יש לה שיעור ועשל"ה שדחקם.

מקור דברי השל"ה הם בספר חרדים[8] לר' אלעזר אזכרי, שאכן נדחק, ואף שהרמב"ם כתב שבזמן הזה יש להפריש כשיעור, טוען ר' אלעזר אזכרי שזה רק מעיקר הדין, אך למעשה, אין סיבה להבחין בין חלה לבין תרומה, וכיוון שהרמב"ם פסק שתרומה ב'כלשהו' – הוא הדין גם בחלה. בהמשך הוא כותב כך:

וכן המנהג בארץ ישראל. ופעם אחת קרוב לפסח ראינו קצת בני אדם מונין המצות לאחר האפיה וכדי להפריש אחד ממ"ח. אמרנו להם: הרי כל השנה מפרישין כלשהו ומאי שנא השתא? ולא השיבו, כי לא ידעו ולא יבינו. והלכתי אני וחבירי החכם הנעלה מעיין המתגבר הר"ר אליה ששון ז"ל ושאילנא את פי אחד מגדולי הדור הרב ר' משה מטראני ז"ל כדת מה לעשות בהפרשת חלה ואם יש טעם לחלק בחלת הפסח לחלת שאר ימות השנה ואמר לנו שרבו הגדול רבי יעקב בי רב שהיה רבן של כל חכמי צפת הורה הלכה למעשה להפריש כלשהו לכתחילה ואין חילוק בין פסח לכל ימות השנה ותו לא מידי עכ"ל.

אף שכאמור דבריו דחוקים לגבי הסברת הרמב"ם[9],  דבריו ברורים וחד-משמעיים באשר למנהג הנהוג בארץ ישראל, והוא קובע שנהגו בארץ ישראל להפריש רק 'כלשהו' מן החלה, ושכן פסק ר' יעקב בי-רב, רבם של ר' יוסף קארו[10] ור' משה מטראני (המבי"ט לעיל).

החיד"א בספר 'ברכי יוסף' (יו"ד, סי' שכב סעי' א) מביא את תשובת המבי"ט הנ"ל, וכתב שכן כתב גם המהרי"ט[11], מהר"י קאסטרו[12], מהר"ש גארמיזאן[13], ר' אלעזר אזכרי ב'ספר חרדים' ו'פרי חדש', וכולם הסכימו שמפרישים 'כלשהו'[14]. בהמשך הוא מביא את דברי האר"י[15], וזו לשונו:

ודע כי אעפ"י שבזמן הזה נשרפת עם כל זה אין ראוי לסמוך על דברי המקילין להפריש כל שהוא אבל צריך ליזהר להפרישה כשיעורה האמיתי עפ"י הסוד אחד ממ"ח חלקים כנזכר.

ועל כך הוסיף החיד"א: 'אבל לא ראיתי ולא שמעתי ששום חסיד בדורנו נהג כך'. סיכומם של דברים: המנהג בארץ ישראל הוא להפריש לחלה רק 'כלשהו'.  לאשכנזים שפסקו כרמ"א (לשו"ע יו"ד סי' שכב סעי' ד) בעקבות 'ספר התרומה' ודעימיה[16], בוודאי הדין הוא כנ"ל, ואפילו לספרדים, שפוסקים כמרן השו"ע והרמב"ם, בנידון דידן נהגו להפריש 'כלשהו', שכן 'הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות' (רמב"ם, הל' שמטו"י פ"י ה"ו).

 

ב. שיעור חלה 'כזית'

כאמור, הרמ"א לשו"ע (שם), פוסק שבזמן הזה אין צורך להפריש כשיעור, ועם זאת נהגו להפריש כזית; וזו לשונו:

וי"א כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל, גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת, ולשרפה וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו, שאין מפרישין רק חלה אחת בלא שיעור, ושורפין אותה כמו שהיו עושין כשמפרישין שתי חלות, שחלת האור לא היה לה שיעור. ומ"מ נוהגין ליטול כזית (מהרי"ל).

כלומר, מעיקר הדין די ב'כלשהו', כפסקו של 'ספר התרומה', אך נהגו להפריש 'כזית'. הרמ"א מביא דין זה בשם מהרי"ל[17] ו'תרומת הדשן' בהגהה[18] (כמובא ב'דרכי משה', סי' שכח). מקור הדין מיוחס לרש"י והוא מוזכר ב'מחזור ויטרי'[19]; וזו לשונו:

הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך אשר קדשנו ובמצותיו וציונו להפריש תרומה דלהפריש חלה לאו ברכה היא, דחלה היא עוגה וחררה, ואינה שם הפרשה כלל, וחלה תרימו תרומה כתיב... ועושה אותו כזית... ואחר כך משליכו לאור ושורפה באש. ואפילו יש שם כהן, מפני שתרומת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, ומכיון שהוא רואה קרי אסור לאוכלה. ואחר כך אם יש שם כהן מפריש כדי מתנה הוגנת לו בלא ברכה, שהרי כבר נפטרה העיסה בהרמה ראשונה, כדי שלא תשתכח תורת חלה, ונותנה לכהן.

ראוי לציין, שרש"י כותב שהמנהג הוא להפריש שתי חלות בחו"ל, ורק לגבי החלה הנשרפת כותב שיש להפריש 'כזית'. הרמ"א לעומת זאת, נוקט כשיטת הפוסקים[20], שבזמן הזה אין נוהגים להפריש אלא חלה אחת, אך קיבל את דברי רש"י לגבי החלה הנשרפת, שנוהגים להפריש 'כזית'. אמנם זאת רק מצד המנהג,[21] שכן כאמור, מן הדין די ב'כלשהו'.

אלא שיש להבין: מה הסברה שצריך להפריש 'כזית'? לגבי חלה מצאנו רק שלושה שיעורים: מן התורה די ב'כלשהו' כדין תרומה[22], וחכמים נתנו שיעור לנתינה, וקבעו שבעיסת הנחתום שעיסתו גדולה, די בשיעור של 1/48, ואילו בעיסת בעל הבית – השיעור הוא 1/24, כדברי המשנה (חלה פ"ב מ"ז)[23]. שיעור של 'כזית' לא מצאנו בחלה, ואם כן, מניין לרש"י שיש להפריש 'כזית'?

 

1. כזית – דין בברכה

ב'שבולי הלקט' (סי' ריב), מובאים דברי רש"י בניסוח קצת שונה מ'מחזור ויטרי' ובשאר ספרי דבי רש"י (שמוזכרים בהערה 19):

כתב רבינו שלמה זצ"ל בהלכות פסח הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומה ומפריש ממנה לכל הפחות כזית...

ב'מחזור ויטרי' עוסק רש"י בתחילה בנוסח הברכה, ולאחר מכן בדרך ההפרשה. בספר 'שבולי הלקט', ההוראה להפריש 'לכל הפחות כזית', היא בהמשך ישיר לנאמר: 'הרוצה להפריש... מברך'. לכן ייתכן שהצורך בהפרשת 'כזית', אינו דין בהפרשת החלה אלא דין בברכה. והסברה היא, שכיוון שמברכים על ההפרשה, אין זה נאה לברך על 'חיטה אחת', אלא צריך שיהיה שיעור מינימאלי של 'כזית'. כעין זה מצאנו לגבי ברכת המזון, שחייב לברך 'דבר תורה' רק כדי שביעה, אך מדברי סופרים מברכים אפילו על 'כזית' (רמב"ם, הל' ברכות פ"א ה"א). לפי סברה זו, במקרה של מפעל שמברכים בו על הפרשת חלה רק פעם אחת ביום בתחילת משמרת הבוקר, ייתכן שגם רש"י יודה שאין צריך להפריש 'כזית' ודי בהפרשת 'כלשהו'.

 

2. משמעות 'חלה' שיש בה שיעור

הרב שמואל אליעזר שטרן[24] פרסם קטע מכתב יד שכתב ר' שמואל ב"ר פרוגריס, תלמיד רש"י, שאולי שופך אור על כוונת רש"י בצורך של הפרשת 'כזית' חלה; וזו לשונו:

...הבא להפריש חלה מן העיסה מברך תחילה להפריש תרומה ומפריש מן העיסה כל שהיא ואחר כך מברך להפריש חלה[25], ומן העיסה מפריש כזית ונותנה לכהן ואם אין שם כהן שורפה באש עם התרומה אבל תרומה אינה צריך להפריש כזית ונותנה לכהן ואם אין שם כהן שורפה באש עם התרומה, אבל תרומה אינה צריך להפריש כזית אלא כל שהוא והילכתא כוותיה דשמואל דאמר חיטה אחת פוטרת את הכרי מן הכרי. והרוצה לפטור כל עיסותיו מתרומה יטול חיטה אחת מכל חיטין ויברך עליה להפריש תרומה, וישרפנה באש ומכאן ואילך אינו צריך להפריש תרומה מכל עיסות חיטין באותה שנה.

והגיה רבינו שלמה את כל אלה ומחק בידיו וכתב כן: הוראה זו שקר היא שתרומת דגן ותרומת העיסה שתי מצות הן וניתנות זו אחר זו, אבל הרוצה להפריש חלה מן העיסה יברך תחילת אקב"ו להפריש תרומה. ולהפריש חלה לאו ברכה היא. חלה היא עוגה וחררה ואינה שם הפרשה כלל וחלה תרימו תרומה הכי קאמר חלה אחת מן העוגות תרימו לשם תרומה ומיהו תרומה נקראה ותרומה שמה ואין לשנות. ועושה אותה כזית שהפריש דק ופושטה כעין חררה מדקרי ליה חלה ואחר כך משליכים אותו לאור

אחר שבירך להפריש תרומה מפריש מן העיסה כזית ושורפו באש ואפילו יש שם כהן מפני שהתרומה חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, ומכיון שהוא רואה קרי אסור לאוכלה ואחר כך אם יש כהן יפריש כדי מתנה הוגנת לו בלא ברכה, שהרי כבר נפטרה העיסה בהרמה ראשונה אלא יפריש זו כדי שלא תשתכח תורת חלה ונותנה לכהן...

בהוראה הראשונית, המוטעית, מתמודד הכותב עם הבעיה שהן תרומה והן חלה נקראו 'תרומה', ואם כן איך יברך על שתי ההפרשות 'להפריש תרומה'? נוסף על כך, בהוראה הנ"ל יש הבדל בין הפרשת תרומה, שדינה 'כלשהו' על פי מאמרו של שמואל ש'חיטה אחת פוטרת הכרי', לבין הפרשת חלה, שדינה 'כזית'. על הוראה זו כתב רש"י 'שקר היא', קודם כל מפני שלא ייתכן לברך על הפרשת חלה 'להפריש חלה', כי החלה אינה שמה של ההפרשה אלא סתם עוגה, ואותה אני מפריש לתרומה. לכן יש לברך על הפרשת התרומה ועל הפרשת חלה את אותה ברכה, על שם ההפרשה: 'תרומה'. את הבעיה שמעלה הכותב, פוטר רש"י בכך שאין מפרישים תרומה וחלה יחד: 'שתרומת דגן ותרומת העיסה שתי מצוות הן וניתנות זו אחר זו'.

לגבי הצורך בשיעור 'כזית', ייתכן לבאר שלפי רש"י ה'חלה' שכתובה בתורה, שכאמור מציינת עוגה – שיעורה 'כזית', ואם היא רק 'כלשהו' אי אפשר לקרוא לה שם 'חלה'. מאותה מילה לומד רש"י גם כן, שלפני ששורפים את החלה יש לרדד את הבצק ולדקקו, כדי שיוכל להיקרא בשם 'חלה'. 'חלה' אינה סתם חתיכה של בצק, אלא חתיכה דקה שיש לה צורה של עוגה, ומאותה סיבה עצמה – שיעורה צריך להיות 'כזית'. וכדבריו: 'ועושה אותה כזית שהפריש דק ופושטה כעין חררה מדקרי ליה חלה'.

 

3. 'כזית' לקיום מצוות נתינה

בשו"ת מהרי"ם פאדווא (סי' יב) מובאת תשובת 'נודע ביהודה' (מה"ת, סי' רא), שמחדשת שבמצוות חלה יש הבדל בין הפקעת איסור טבל לבין מצוות הנתינה. כדי להפקיע איסור טבל די בשיעור 'כלשהו', כדברי שמואל, אך כדי לקיים את מצוות הנתינה צריך שיעור של 1/48. ה'נודע ביהודה' (שם), כותב בעניין חידושו: 'ויש לי לומר בזה דבר חדש לא קדמני בזה שום מפרש או פוסק'. אמנם הוא זכה לכוון לדברי תוספות רי"ד[26]:

ונראה לי לתרץ דבוודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב... אבל מיהו אעפ"י שמצותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חיטה אחת מכל הכרי ניתקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה.

בהמשך לכך טוען מהרי"ם פדאווא, שרש"י הצריך שיעור 'כזית' כדי לקיים את מצוות הנתינה. אך קשה לקבל הסבר זה של דברי רש"י, שכן ב'מחזור ויטרי' (שם), נכתב שה'כזית' מיועד לשרפה, ולאחר מכן יפריש 'כדי מתנה הוגנת לו' וייתן לכוהן. אם כן, איך יקיים מצוות נתינה על שרפת החלה, ובפרט שכאמור, את הנתינה לכוהן מבצע רק בחלה השנייה[27]?

 

4. 'כזית' לקיום מצוות שרפה

הסבר נוסף מצאנו בספר 'מנחת פתים' של הרב מאיר אריק[28], והוא שיש מצווה לשרוף חלה טמאה, כמבואר בגמרא (שבת כה ע"א), ובכל מצווה השיעור המינימאלי הוא 'כזית'. לכן, כדי לקיים מצוות שרפה של החלה הטמאה, הצריך רש"י שיעור 'כזית'. אמנם כשהיה חיוב חלה מדאורייתא, אזי התחייבנו במצוות נתינה, וחידשה התורה שדי ב'כלשהו', שנאמר 'ראשית'. אך כיוון שבזמן הזה אין אנו מקיימים מצוות נתינה, אלא מצוות שרפה בלבד, לכן שיעור ההפרשה הוא 'כזית'.

 

להלכה, ברור שמעיקר הדין אין חובה להפריש כ'זית', כפי שפסק הרמ"א (שם), והדברים מבוארים ב'ספר התרומה' שהזכרנו לעיל, שם משווה הוא לגמרי בין דין תרומה לדין חלה. ואף בזמן הזה ששורפים את החלה, יש להפריש 'כלשהו', כדברי שמואל: 'יפרישו מעט דמן התורה חיטה אחת פוטרת את הכרי ונותנין אותו לכהן ושורפו'.

אמנם בשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ד סי' יג) נכתב שיש מחלוקת ראשונים, האם חובת השרפה של חלה טמאה היא דווקא בשרפה, מפני שדינה כדין קודש, או מפני שחוששים אנו לתקלה, שמא יבוא אדם 'זר' ויאכל את החלה. בהמשך לכך, הוא כותב שלכתחילה יש לשרוף את החלה, ואז כדאי שההפרשה תהיה בשיעור 'כזית', כדברי רש"י[29]. אך אם אין אפשרות לשרוף את החלה, כי אז עדיף להפריש פחות מ'כזית', שכן מה שהיה פשוט לר' מאיר אריק (לעיל), הסתפק בו רבו של מהר"י אסאד: האם הדברים הנשרפים צריכים להיות בשיעור 'כזית', אם לאו. ואם יפריש פחות מ'כזית', אזי ייתכן שבכל מקרה אינו חייב בשרפה, וחובת הביעור אינה אלא כדי למנוע את התקלה.

 

סיכום

א. המנהג המקובל בארץ ישראל הוא שאין מפרישים כשיעור המשנה: 1/48.

ב. לכתחילה יש להפריש 'כזית', ולשרוף את החלה בתנור נפרד.

ג. כאשר אין אפשרות לשרוף את החלה בתנור נפרד, עדיף להפריש 'כלשהו', כעיקר הדין, להניח את החלה בתוך שקית ניילון, ולאחר מכן לזרוק לפח.



[1]   חלה, פ"ד מ"ח.

[2]   עי' בתחילת הל' חלה, דפוס תשס"ד, עמ' קמג. שם כתוב שבמקומות הקרובים מפרישים שתי חלות. של אור יש לה שיעור, כי היא מדאורייתא, ושל כוהן אין לה שיעור.

[3]   ירושלמי, חלה, פ"ד ה"ד (מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 329, שו' 3); חלת האור – עיקרה מן התורה, אך חלת הכוהן – עיקרה מדרבנן, 'שלא יהו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת'.

[4] הנוסח הנכון הוא ככתב יד ל, ל3, ו, שאינו ספק אלא וודאי; קיימא לן שבזמן הזה אין חיוב תרומות ומעשרות אלא מדרבנן, כי אף קדושה שנייה בטלה; אך בדפוס ובכמה כתבי יד כתוב 'שאפשר'.

[5] וכך כתב הרמב"ם בתשובה (שו"ת, סי' שלו). מן ההקבלה, שבין מעשר שני לבין תרומה גדולה המופיעה בתשובה, נראה שמקור דברי הרמב"ם הוא משאילתות דרב אחאי, פ' קדושים, סי' ק (הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' קצט-ר), שפסק לגבי נטע רבעי, שבזמן הזה אפשר לחלל גם שווה מנה בשווה פרוטה, עפ"י הגמ' ערכין, כט ע"א. הרמב"ם השווה בין חילול נטע רבעי לחילול מעשר שני, ולאחר מכן הקביל בין דין תרומה גדולה לדין מעשר שני. על מידת הדמיון שבין דין נטע רבעי לבין דין תרומה, עי' 'כפתור ופרח', מהד' פערלא, 'פרחי ציון', מוסד הרב קוק, מדף י ע"ב; 'מעדני ארץ', הל' תרומות, פ"ג ה"א אות א.

[6] המבי"ט מציין שמשמע בדברי הראשונים, ששיעור חלה שקבעו חכמים הוא רק לזמן שזו ניתנת לכוהן: 'ספר יראים' (וילנא תרנ"ב, עמ' 137-136), סי' קמח; סמ"ג, סי' קמא; 'כלבו', סי' פט; סמ"ק, סי' רמח.

[7] ועי' חזו"א, שביעית, סי' ה, ס"ק ד. שם הוא דן בדברי 'ספר התרומה' ובדברי הגר"א. וע"ע 'אור שמח', הל' תרומות פ"ג ה"א.

[8] 'ספר חרדים', פרק נב (ירושלים תשד"מ, עמ' ריא-ריב); מובא גם ב'שני לוחות הברית', שער האותיות, אות ק' (ירושלים תשל"ה, עמ' נו).

[9] ועי' ב'בית יוסף', 'בדק הבית', יו"ד סי' שכח. שם הוא הסביר שהרמב"ם חולק על השיטה המובאת באורחות חיים להקל ולהפריש חלה בזמן הזה, 'כלשהו'.

[10] צ"ע מדוע ר' יוסף קארו פסק בניגוד לדעתו בשו"ע, כמבואר לעיל.

[11] שו"ת מהרי"ט, ח"א סי' פה.

[12] 'ערך לחם', יו"ד סי' שכב, קונסטנטינה שע"ח.

[13] אמנם בספר 'משפטי צדק' סי' צב, ירושלים תשמ"ג (עמ' קכז), כתב מהר"ש גרמיזאן: 'ועל זה סמכו הרבה בני אדם והמיקל בכה"ג לא הפסיד' אך לפני כן הוא כותב שפסק הרמ"א הוא לבני חו"ל 'אבל בארץ ישראל שעיקר חיובה מן התורה... והיה רע עלי המעשה שהיו מקילים בזה ולא היה בידי למחות כיון שאין כאן שום איסור אפילו דרבנן'.

[14] וע"ע 'ארץ חיים סיתהון', יו"ד סי' שכב, ירושלים תש"ן, עמ' 391-388.

[15] ר"ח ויטאל, 'ספר המצוות', ירושלים תרס"ה, פרשת שלח.

[16] כך נראה בסמ"ק, סי' רמד: 'ואין שיעור לחלה רק בזמן שהיה נותן אותה לכהן...'. ועי' בתוספות, בכורות, כז ע"א ד"ה הילכך, וכן ר"ש פ"ד מ"ח, שם כתוב שאין שיעור גם לחלה הנשרפת וגם לחלה שניתנת לכוהן כמבואר בגמרא: 'דשקליה בריש מסא' – משמע דבר מועט, אך שם מדובר לגבי חו"ל, ואין ראיה שכן הוא הדין גם בארץ ישראל. וב'אור זרוע' סי' רנא, בשם ריצב"א, כתב במפורש שדווקא בחו"ל אין שיעור: 'ופירוש זה נראה לי עיקר שלא להפריש עכשיו בארץ ישראל כי אם חלה אחת ויש לה שיעור המפורש במסכת חלה וכן בבבל חלה אחת, אלא שבזה חלוקה חלה של בבל מתוך שהיא קלה... הקילו בה נמי שאינה צריכה שיעור...' – כך הנוסח המובא ב'אור זרוע', בתוך ספר 'משנת זרעים', חלה, מהד' משנת ר' אהרון לייקאוד, תשס"ד, עמ' 220, אך בהערה סה, מצוין שבדפוס זויטומיר תרכ"ב, וכתב יד אמס' המילים המודגשות לעיל – ליתא, ומכל מקום, מהמשך הדברים נראה שיש הבדל בין חלת ארץ ישראל לחלת חו"ל. [ויש לציין שב'אור זרוע', מהד' פרבשטיין, הוצ' מכון ירושלים תש"ע, עמ' רח, השאירו את נוסח הדפוס ולא ציינו כלום בחילופי הנוסח, לעומת זאת במהד' קליין, הוצאת מכון ירושלים והמכון התורני אור עציון, תשס"ו, עמ' תשע, ציינו בהערה 80 שבכתב היד ל, ש, הנוסח הוא: 'ויש לה כשיעור המפורש במסכת חלה'.]

[17] ספר מהרי"ל, מהד' שפיצר, ירושלים תשמ"ט, עמ' פא.

[18] 'תרומת הדשן', חלק השו"ת, סי' קפח, מהד' אביטן, תשנ"א, עמ' קלד. הדין מובא גם ב'כלבו' סי' פט, מהד' דוד אברהם ח"ה, עמ' תרלו; 'ארחות חיים' ח"ב, הל' חלה, מהד' שלזינגר, ברלין תרס"ב, עמ' 200, ושם בעמ' 201 כתב: 'אעפ"י שנהגו להפריש כזית לרווחה דמילתא'; 'ספר המנהיג', הל' פסח, אות לח, ירושלים תשי"א, עמ' 125; 'ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא', מהד' שפיצר, ירושלים תש"ס, עמ' לט (אפיית מצות).

[19] 'מחזור ויטרי', מהד' גולדשמידט, כרך ב, ירושלים תשס"ד, עמ' ת (מהד' הורוביץ, 1923, סי' לה, עמ' 265-264); וכן ב'סידור רש"י', סי' שעד, ברלין 1910, עמ' 181; 'איסור והיתר לרש"י', סי' כג, ישראל תשל"ג, עמ' 9-8; 'ספר האורה', סי' לט, מהד' בובר, לבוב תרס"ה, עמ' 191-190.

[20] 'אור זרוע' ח"א, סי' רנא, מהד' קליין שם, עמ' תשסט-תשעא, בשם ריצב"א; 'ספר התרומה', סי' פ; תוספות, ביצה כט ע"ב, ד"ה: שמואל, בשם ר' שמואל מאיוורא.

[21] עי' בשו"ת 'קול גדול', למהר"ם בן חביב, סס"י סב, שם כתב: 'וכן נוהגין להפריש קרוב לביצה', אך אין לדבריו שום קשר לדברי רש"י ולפסק הרמ"א. המהר"ם בן חביב כתב שמעיקר הדין יש להפריש 1/48 'דבהדי נפיק י"ח דבר תורה שיש בה כדי נתינה לכהן, ושיעורה מעט פחות מכביצה'. ואכן, אם נעשה חשבון של 1/48  ב 1.666 ק"ג קמח, נקבל עיסה עשויה מ- 33 גר' קמח וגודלה קרוב לביצה.

[22] כדברי שמואל, קידושין נח ע"ב, שחיטה אחת פוטרת את הכרי.

[23] עפ"י ירושלמי, חלה פ"ב ה"ז, מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 321, שו' 12-9.

[24] 'סדר התרומה והפרשת חלה לרש"י', מוריה,  תש"ן, עמ' מג-מח, ובפרט עמ' מג-מד; הקטע מצוי ב'קובץ הלכות' מבית מדרשו של רש"י, בכתב יד וטיקן 318. וראה א' גרוסמן, שלם ג (תשמ"א), 'זיקתה של יהדות אשכנז לא"י', עמ' 92-81, ובפרט עמ' 88.

[25] וכ"כ בס' מעשה הגאונים, ברלין תר"ע, עמ' 26-25.

[26] תוס' רי"ד, קדושין נח ע"ב ד"ה: חיטה, הוצ' מכון מערבא תשנ"ז, עמ' מז. וע"ע לוי גינצבורג, גנזי שכטר ח"ב, עמ' 58; שם עמ' 45.

[27] לגבי קיום מצוות הנתינה ב'כזית', ע"ע 'כרם שלמה' לרה"ג שלמה עמאר שליט"א, זרעים, תשנ"ט, עמ' קז-קיח; 'מועדים וזמנים השלם' ג, עמ' קנט.

[28] 'מנחת פתים', יו"ד לשו"ע, סי' שכב סעי' ד (מונקטש תרנ"ח, עמ' מו).

[29] בהצעה הראשונה שלו, שיפריש 'כזית' ויתנה שאם לא יגיע לידי שרפה, תחול החלה על פחות מ'כזית', לענ"ד, יש בעיה של ברירה, ולדעת החזו"א לא מהני, עי' חזו"א, דמאי סי' ט ס"ק יד, ד"ה ויש; אך בהצעתו השנייה, שיאמר שתחול החלה על פחות מ'כזית', והמותר (מה'כזית') יהיה חלה רק אם יבוא לידי שרפה, ייתכן שאין בעיה של ברירה, גם לדעת החזו"א.