פרשת כי תבוא - כלכלה ושמיטת כספים

פרשת כי תבוא - כלכלה ושמיטת כספים

בכלכלה המודרנית קל מאוד לרוץ קדימה אל העושר תוך התפתחות כלכלית מואצת, ולהדחיק כמה גורמים מאזנים וממתנים שבסופו של דבר עלולים להיות אבן נגף קריטית. הרב ד" רונן לוביץ מציע במאמרו - סיום שנה בהשקעה כלכלית מניבה

הרב ד"ר רונן לוביץ | י"ח אלול תשע"ה

סיום שנה בהשקעה כלכלית מניבה

נפילת הבורסות בעולם שאירעה לאחרונה הזכירה לכולם שגם במדינות החזקות והעשירות בעולם, הכלכלה איננה חסינה מפני קריסות ומשברים. משבר קטן בסין, שזכתה לכינוי "אסם הייצור העולמי", יצר אפקט דומינו בכל בורסות העולם. מה שהתרחש בסין הוא כמו סינית בשבילי, ואינני מתיימר להבין אותו, אבל כמו רבים נזכרתי במשבר הפיננסי העולמי שהתרחש ב-2008, כאשר נפילה בשוק המשכנתאות בארה"ב גררה מטה גם את הכלכלות החזקות באירופה.

תובנת יסוד פשוטה אחת עלתה ממשברים אלה ודומיהם: בכלכלה המודרנית קל מאוד לרוץ קדימה אל העושר תוך התפתחות כלכלית מואצת, ולהדחיק כמה גורמים מאזנים וממתנים שבסופו של דבר עלולים להיות אבן נגף קריטית. במשבר של 2008 הדבר בלט במישור של ההתנהלות האישית: שער הריבית הנמוך אפשר לציבור לקחת משכנתאות בתנאים נוחים ולרכוש נכסי דלא ניידי, הללו בוטחו על ידי חברות ביטוח, וכאשר מרוב רכישות של דירות, בתים וקרקעות החלו מחיריהם לרדת, הכל קרס. המשקיעים הפרטיים ורוכשי הנכסים, החברות והבנקים למשכנתאות, חברות הביטוח, ומפקחים על הרשות לניירות ערך, כולם היו שותפים מרצון למצב בו מנסים לייצר כסף מכסף.

תופעה אנושית מוכרת מתגלה שוב ושוב לנגד עיננו: אנשים אינם מהססים לחיות מעל ליכולת. מוכנים לקחת הלוואות, להיכנס למינוס בבנק, להשקיע מאמץ ובלבד שיצברו הון ונכסים. בתחום החומרי כל אחד רוצה להעלות את רף ההישגים הכלכליים. בעניינים שברוח הנטיה הפוכה: אנו נוטים בקלות לוותר לעצמנו גם על מה שבתחום היכולת שלנו. אנו עושים לעצמנו הנחות, מסתפקים במועט, ולא מתקרבים אף לרף נמוך של עמידה באתגרים  שבהישג ידנו.

אינני אומר שהחיים על פי התורה מחסנים מפני בעיות פיננסיות. הרי יכול אדם להיות מאמין ושומר מצוות, ויחד עם זאת ירדוף אחרי העושר, ייקח הלוואות מעל היכולת ויתאמץ להעלות את רמת החיים החומריים באופן שאינו מתאים למצבו הכלכלי. מי שעושה כן לא עובר בהכרח על שום עבירה, אבל הוא מחטיא את הרוח והכיוון אליו מחנכת התורה. הדרך האידיאלית אליה התורה מדריכה קוראת לאיזונים ולהגבלות בענייני החומר, ודורשת מהאדם לשאוף ליותר בתחום הרוח.

מצוות וידוי מעשר שבפרשתנו מציבה דוגמה מצוינת לכך. בעל האדמות שסיים להפריש את כל התרומות והמעשרות בשנה השלישית של המחזור מכריז ואומר: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (דברים כו, יג). מה פשר הכרזה זו, שלא מצאנו דוגמתה בשום מצווה אחרת? האם אין בה יוהרה? מדוע יש לבצע את ההכרזה הזו דווקא בתום השנה השלישית למחזור המעשרות? מדוע נבחרה דווקא מצווה זו להיות המצווה הפרטית המסיימת את כל  מצוות התורה? (אחריה מופיעות רק שתי מצוות כלליות: מצות הקהל ומצות כתיבת התורה).

על-פי דרכו של רש"ר הירש נראה ששלוש מצוות המעשרות מורות על תכלית כל התורה, והיא "שעלינו לנצל את נכסינו החומריים למטרות שהותוו להן בידי ה', והרי אלו מטרות הרוח, הגוף ושלום הרֵעַ". המעשר הראשון שניתן לבני שבט לוי נועד לטפח את הרוח בעם ישראל, מעשר שני שנאכל בירושלים נועד לחזק את ההכרה בקידוש החיים הגופניים, ומעשר עני בא להחדיר את החובה לאמץ את מידת החסד ולדאוג לאחר (פירוש רש"ר הירש שם, פסוק טו). אחרי שעברו שלוש שנות המעשר קורא בעל האדמות את "וידוי המעשרות" במטרה להטמיע בתודעתו את חשיבותם של שלושה מרכיבים אלה של תורת ישראל. קריאה זו לא באה מתוך יוהרה, כי אם להיפך, היא מחזקת בלבו את ההכרה שהרכוש אינו אלא אמצעי שיש להשתמש בו לטובת האחר ולמען ערכים נעלים.

ואכן היו צדיקים בישראל שחיו מתוך תודעה שהם עובדים לפרנסתם ולשם סיפוק צרכיהם הבסיסיים, ומעבר לכך עליהם להקדיש את כל זמנם ומרצם לעבודת ה'. כך, לדוגמה, מסופר על רבי מאיר ישראל הכהן מראדין הידוע בכינויו "החפץ חיים" שהוא ואשתו התפרנסו מחנות מכולת שהיתה בבעלותם. הם חישבו את הסכום הדרוש להם למחייה, ובכל יום עבדו את מספר השעות הדרוש כדי שסכום זה יהיה בידיהם. משהגיעו לכך היו סוגרים את החנות, והחפץ חיים היה הולך לעסוק בתורה. בעולמינו המודרני איננו יכולים ליישם שיטה זו, שכן כיום אנשים צריכים לחסוך כדי לקדם כל צורך וצרה שיתעוררו, וכדי שלא יפלו על אחרים לעת זקנה. עם זאת יכול כל אחד להבחין בין חיסכון חיוני לבין צבירת הון שמונעת מאהבת ממון, ונועדה לקדם צריכת מותרות.

עיקרון זה רלוונטי ביותר למצווה שנוגעת לכולנו בימים אלה. כשתשקע החמה בליל ראש השנה הקרוב תיכנס לתוקפה שמיטת כספים ככתוב בתורה: "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגש (לא יתבע חוב) את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'" (דברים ט"ו, א-ב). במוצאי שנת השמיטה יתבטלו כל החובות הכספיים שחייב אדם לחברו. מי שלקח הלוואה והיה אמור להחזירה במהלך שנת תשע"ה, אך לא עשה זאת, אינו מחויב עוד להחזירה לאחר ראש השנה, והמלווה צריך לוותר על הכסף ולהימנע מלתבוע  אותו.

התורה פועלת כאן בשני כיוונים: האחד, מתן סיוע כלכלי למעמד החלש, לאותם אנשים שנזקקו להלוואות, ושקעו בחובות שהיו עלולים למוטט אותם לגמרי. אחת לשבע שנים נותנת להם ההלכה הזדמנות לאפס את חובותיהם ולהתחיל מחדש. ההיבט השני מתבטא באמירה לבעלי אמצעיים להגביל את צבירת ההון שלהם, ולוותר לטובת הנזקקים על ממון שהם יכולים להסתדר בלעדיו.

מעניין שפרשנים שעסקו בטעמי המצוות בחרו להדגיש דווקא את ההיבט השני. כך כתב רבי יהונתן אייבשיץ שעל ידי מצווה זו "ידע איש הישראלי כי לא השלימות האנושי לעסוק בקיבוץ הקניינים ולאסוף חומרים חומרים... ומצווה זו גורמת לישראל שלא ישתקעו יותר מדי בעסקי משא ומתן , להרבות בסחורה כאניות סוחר ולבלות בו זמן יום ולילה... ויחזיקו במידת ההסתפקות" (התומים על שו"ע, חו"מ, סי' ס"ז, ס"ק א).

בדרך דומה הלך לפניו בעל ספר החינוך (מצוה תעז) שכתב על המידות הנכונות אליהן מכוונת שמיטת הכספים: "ללמד נפשנו במדות המעולות מדת הנדיבות ועין טוב, ונקבע בלבבנו הבטחון הגדול בשם ברוך הוא...וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחומר בנפשנו לאמר, אפילו הלויתיו ממוני והגיע שנת השמטה אמרה תורה להשמיט בידו המלוה, שלא לגזול ושלא לחמוס משלו לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון".

אמנם, התורה איננה מתיימרת להציע שיטות ניהול כלכליות מקיפות, אבל היא קוראת קריאת כיוון ברורה בדבר דרכי ההתנהלות הנכונים של אנשים פרטיים עם כספם. מימי הלל הזקן ועד היום אנו עוקפים את שמיטת הכספים באמצעות הפרוזבול. אולם הרעיונות החשובים שבמוקד מצווה זו, הביאו חכמים שונים כמו הבן איש חי בעיראק או רבי יונתן אייבשיץ במזרח אירופה לעודד את הציבור לבצע בכל זאת הלוואות לקראת סוף שנת השמיטה, ולהשמיט אותן, על מנת ליישם את הרעיון ולו במעט, ולבצע בכך זכר לשמיטת הכספים.

רעיון זה מבוצע כיום על-ידי 'מכון התורה והארץ' שהקים יחד עם ארגון 'פעמונים' קרן לשמיטת כספים בשם "נדיבי ארץ", המאפשרת לכל אדם להלוות סכום מסוים לקרן, ובערב ראש השנה ההלוואה נשמטת, והסכום מועבר למשפחות נזקקות, על מנת לסייע להם בכיסוי חובותיהם ובשיקומם הכלכלי. מדובר במשפחות שלוו על ידי מתנדבי 'פעמונים', המסייעים להם לבנות תכנית הבראה, להגיע להסדרי חובות, ולפתוח דף חדש של ניהול כספי מאוזן ואחראי.

(לפרטים: http://nediveyeretz.co.il/)

 

דרכנו היא לתקן את הכלל באמצעות תיקון הפרט, שכן "אין בכלל אלא מה שבפרט". יש מי שהלכו בכיוון הפוך ומוטעה. מספרים על מנהיג סוציאליסטי בתחילת המאה העשרים שיצא מאסיפת המונים, מלווה בעשרות ממעריציו. בדרכם עברו ליד קבצן, ואחד מהאנשים השליך לו מטבע. גער בו אותו מנהיג וקרא לו: "בוגד". "מה עשיתי," שאל האיש, "בסך הכל נתתי פרוטה לעני, הרי אתה לימדת אותנו על מצוקתו הגדולה של הפרולטריון?!" "כן", אמר לו המנהיג, "אבל בכך שאתה נותן לו פרוטה, אתה משפר את מצבו, ובכך את דוחה את המהפכה הגדולה. במקום להכין לו בגד חדש אתה מוסיף עוד תלאי".

התורה איננה עוסקת במהפכות כלכליות. לעומת זאת היא אכן מורה לכל אחד להוסיף עוד ועוד תלאים עד שלא יהיה בהן צורך. התורה קוראת לכל אדם לתקן את עצמו, ובעזרת התיקון האישי נוכל להביא בסופו של דבר לתיקונה של החברה האנושית כולה. זו שאיפתנו הגדולה בראש השנה: לתקן את עצמנו, על מנת שנוביל לתיקון עולם במלכות ש-ד-י, ותתקיים תפילתנו: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".

 

___________________________________________________הרב דר' רונן לוביץ משמש כרב היישוב ניר עציון ומלמד במכללה האקדמית לחינוך 'שאנן'.