חובת פרוזבול לאשת איש

חובת פרוזבול לאשת איש

האם אשה חייבת לכתוב פרוזבול משלה או שהיא יכולה לסמוך על הפרוזבול של בעלה?

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א | טבת-שבט תשס"ב

 

הצגת הבעיה

 

מצד אחד יש לומר מה שקנתה אשה קנה בעלה, ואע"פ שיש לאשה חשבון בנק משלה ורק היא רשאית למשוך את כספה ממנו, מעיקר הדין הכסף שייך לבעלה, וכשהיא מושכת כספים מהבנק - שהוא הלווה לעניננו - היא עושה זאת בשליחות בעלה וממילא די בפרוזבול של הבעל, או שמא י"ל שמאחר ובפועל האשה שותפה לבעל והיא רשאית למשוך כספים מהבנק בעצמה, היא עושה זאת מכוח זכותה העצמית, ואם אין לה פרוזבול היא עוברת על 'לא תגוש'?

אולם גם אם נניח שהבעל והאשה נחשבים שותפים בפועל בחשבונותיהם, צ"ע אם שותף יכול לגבות את החוב על סמך הפרוזבול שעשה שותפו.

 

א. פרוזבול לשותפים

 

הגרי"ב זילבר (ס' הל' שביעית ח"ב עמ' קמד) כתב שאם אחד מהשותפים כתב פרוזבול - רשאים גם יתר השותפין לגבות את החוב, כי מבחינתו של הלווה החוב הוא בר נגישה וממילא אין איסור על אחרים לנוגשו, והביא ראיה משו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף פב) שדן בכוחו של אחד שהלווה יחד עם חברו סכום כסף בשטר אחד לתבוע את כל החוב מהלווה:

"שאלת, שנים שהלוו לאחד ובא אחד מהם ותבע החוב כולו מהו?

תשובה: מסתברא לי שיכול לתבוע כל החוב דכל שהלוו בשטר אחד כשותפין נינהו. דאי לא למה הלוה לו בשטר אחד? ותדע לך דהא שנים שלוו כאחד דנין אותם כערבין זה לזה, ומן הטענה הזו דאי לא למה לוו בשטר אחד. ומפני שיד בעל השטר על התחתונה לא אמרו שיהיו חייבין כל אחד ואחד בכל כקבלנין. אבל מכל מקום אי אפשר שלא לעשות לכל הפחות כערבין זה לזה הואיל ולוו בשטר אחד, וכן אלו שהלוו לזה בשטר אחד הרי הם כשותפין וכאלו הרשו זה לזה לתבוע כל החוב. ולוה זה נמי כמחיי' עצמו לפרוע הכל למי משניהם שיתבענו".

ומכאן מוכיח הגרי"ב זילבר שכיוון שאחד השותפים יכול לבדו לתבוע את כל החוב, הוא גם יכול לבדו לכתוב עליו פרוזבול, נמצא שכל החוב הוא בר נגישה, ויכול גם השותף השני לתבוע את המגיע לו.

ולענ"ד אין ראיה מהרשב"א לנ"ד. אמנם יכול כל אחד מהשותפין לתבוע את כל החוב אולם השאלה היא, האם בלי פרוזבול הוא עובר על "לא תגוש", ורק אם נאמר שאיסור נגישה הוא מצד החפצא של החוב, יש מקום  לומר שחוב שהוא בר נגישה מצד עצמו לאחר שנכתב עליו פרוזבול - מותר לכל שותף לגבותו גם ללא פרוזבול משלו. אך אם נניח שאיסור נגישה הוא מצד הגברא אסור לו ליגוש את הלווה למרות שהחוב הוא בר נגישה.

ונראה שבחקירה זו, האם איסור לא תיגוש תלוי בגברא או בחפצא תהיה תלויה שאלה אחרת: מלווה הנמצא בחו"ל והלווה בארץ, ובארץ כבר שקעה שמשה של השנה השביעית, אך בחו"ל עדיין יום, האם יכול המלווה בחו"ל לכתוב פרוזבול? כי לו מותר עדיין ליגוש את החוב, או שמא אינו יכול, כי בארץ כבר חלה שמיטת כספים וההלוואה נשמטה למרות שהמלווה נמצא בחו"ל, ולגביו עדיין לא חלה שמיטת כספים.

הראשונים נחלקו גם אם שמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא או חובת המלווה. דעת המרדכי (בשם ר' אביגדור הכהן גיטין סי' שפ) שהיא אפקעתא דמלכא, וכן משמע מדברי הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ט ה"ד). ודעת היראים (סי' קסד) שהיא חובת המלווה. וייתכן שדין פרוזבול מסתעף מדין השמטת כספים. לפי המרדכי ששמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא, הפרוזבול חל על החפצא של ההלוואה.  אך לפי היראים ששמיטת כספים היא חובת המלווה, הפרוזבול מתיר למלווה לגבות את חובו אך לא מתיר את ההלוואה עצמה. ונפ"מ לשותף שאינו יכול לגבות את החוב על סמך הפרוזבול של שותפו וצ"ע. 

 

ב. הבעלות על הרכוש

 

והנה גם אם נניח שאשה נשואה נחשבת כשותפה של בעלה בחשבון המשותף לשניהם[1], ונקבל את ההנחה הנ"ל ששותף אחד יכול לסמוך על פרוזבול של חברו, היא תוכל למשוך כספים גם ללא פרוזבול משלה. אך מה יהיה הדין בחשבונה הנפרד, כגון קרן השתלמות העומדת רק לזכותה, ואין הבעל יכול למשוך ממנו אלא בהרשאתה. אומנם מצד ההלכה כל מה שקנתה אשה קנה בעלה והוא יכול להשתמש בכספים אלו מבלי לשאול את דעתה, אולם בפועל אין הוא יכול למשוך מהקרן בעצמו, האם היא חייבת בפרוזבול עצמי משלה, אחרת לא תוכל להוציא את פקדונותיה מהקרן? האם אנו מתחשבים בעקרון ההלכתי שלפיו מה שקנתה אשה קנה בעלה, וא"כ הבעל רשאי מעיקר הדין לדרוש ממנה להעביר לידיו את הכספים העומדים לרשותה ע"מ שיוכל להשתמש בהם ולאכול את פירותיהם, וא"כ הוא בעצם המלווה והפרוזבול שלו יועיל? או שמא י"ל שמאחר והקרן רשומה על שמה בלבד ורק היא רשאית למשוך את הכספים ממנה היא המלווה ועליה לכתוב פרוזבול משלה ואין הפרוזבול של הבעל יכול להועיל?

במקום אחר[2] הסקנו שלמרות שלמעשה יש לאשה מעמד כלכלי משלה ההלכה שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה לא זזה ממקומה. אלא שבשמיטת כספים יש מקום להסתפק מי נחשב הנוגש, הנוגש בפועל ובנ"ד זו האשה, או הנוגש ההלכתי שהוא בעצם הבעל? והדבר עדיין צ"ע.  

ויש להעיר שאולי קרן זו היא כדין מתנה שניתנה לה על מנת שאין לבעלה רשות בה, ואזי גם מבחינה הלכתית בעלה לא זכה בקרן זו ועליה לכתוב פרוזבול בעצמה. מיהו נהי שאין לבעל רשות למשוך כספים מהקרן בלעדיה, אך א"א לומר שדינם של כספים אלו כמתנה שאין לבעל רשות להשתמש בהם. מסתמא יש לבעל רשות להשתמש בהם, ורק אין לו רשות למושכם[3].

וא"כ, נראה שמן הראוי שהאשה תכתוב פרוזבול בעצמה.

 

ג. זכיית הפרוזבול שלא בפניה

 

לפי הנחתנו שפרוזבול של הבעל לא מועיל לאשה, נשאלת השאלה האם הבעל יכול לזכות את אשתו בפרוזבול שלא מדעתה מדין זכין לאדם שלא בפניו?

בשו"ת יביע אומר (ח"ב חו"מ סי' ה) פסק שאפשר למנות שליח לפרוזבול כי מילי מימסרן לשליח ראשון שלא כהמהרי"ט. ורק שליח אינו יכול לעשות שליח במילי משום שמילי לא מימסרן לשליח, אך הבעלים עצמם יכולים למנות שליח אפילו למילי. ואם שליחות מועילה אפשר גם לזכות אדם שלא מדעתו בפרוזבול.

והנה דעת קצות החושן (חו"מ סי' רמג) שאין זכין לאדם שלא בפניו אלא בדבר ממשי כגון מתנה וכדו', אך במקום שאין דבר ממשי אין זכין לאדם שלא בפניו. ובפרוזבול אין מזכין למלווה שום דבר ממשי. מאפשרים לו רק לגבות את חובותיו, אך אין הוא מקבל שום דבר. ולדעת מרכבת המשנה מועילה גם זכייה כזו, אולם אין זכין מאדם אלא רק זכין לאדם, ובנ"ד זכין ממנו שהרי מוסרים בשמו את חובותיו לבית הדין. ולכאורה דבר זה תלוי במחלוקת רש"י ותוספות (במכות ג ע"ב): לדעת רש"י הפרוזבול הוא מסירת החובות לבי"ד, אך לשיטת התוס' (שם) פרוזבול אינו מסירת חובות לבי"ד, אלא תקנה בפני עצמה. מיהו גם הם מודים בודאי לרש"י שהפרוזבול מבוסס על דין "מוסר שטרותיו לבי"ד", אלא שהלל לא הצריך מסירת השטרות בפועל לבי"ד אלא באמירה בלבד סגי. עכ"פ גם לדעתם יש כאן מעין מסירת שטרות לבי"ד ויש כאן זכייה מאדם ולא זכייה לאדם.

אולם האחרונים הוכיחו שזכייה מועילה גם כשאינו זוכה בשום דבר ממשי וכמו שמצינו בגר קטן, בקינוי ועוד בניגוד לדעת קצות החושן. עיין שו"ת באר יצחק (או"ח סי' א) שיכול אדם לזכות את חברו שלא בפניו ולמכור את חמצו לגוי במקומו. ועיין מעדני ארץ (שביעית, קונטרס לאפרושי מאיסורא) שיש מקום להפריש תרו"מ עבור אדם שלא מדעתו (עיי"ש שהסתייג מרעיון זה מסיבות אחרות).

 

ד. הפרוזבול חב לאחריני

 

אף שהסקנו לעיל שזכייה מועילה גם בדבר שאינו ממשי לכאורה לא תועיל זכייה בפרוזבול מכיוון שבזכייה זו הוא חב לאחריני – ללווה - שאלמלא הפרוזבול היה חובו נשמט, ועתה מאחר ויש למלווה פרוזבול הוא יגבה את חובו ממנו[4].

אלא ששאלה זו תישאל לא רק על זכייה אלא גם על שליחות מפורשת: כיצד יכול אדם למנות שליח לכתוב עבורו פרוזבול הרי השליח חב בכך ללווה ובכה"ג השליחות בטלה? והרי לדעת רוב הראשונים אין אדם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים גם כשהוא מינהו שליח במפורש (עיין תוס' ב"מ י ע"א) ורא"ש (שם) ויתר הראשונים. ואפילו רש"י הסובר (שם) שרק בזכייה אין זכין לאדם במקום שחב לאחרים אבל בשליחות מהני, אך במקומות אחרים (כתובות פד ע"ב, ב"ק ע ע"א) הודה רש"י לדברי תוס', וכבר נשתברו קולמוסין רבים בישוב הסתירה בדבריו. ולדעת חלק מהאחרונים רש"י מסכים בעקרון ליתר הראשונים שאין להבחין בין שליחות לזכייה. וא"כ צ"ע איך מועילה שליחות בפרוזבול? ויש לומר גם להיפך, אם מועילה שליחות בפרוזבול אזי גם זכייה תועיל! ואמנם הא גופא מנלן שמועילה שליחות בפרוזבול? שכן אין לנו מקור לכך והאחרונים אמרו זאת מסברה בלבד.

 

1. שליחות כשחב לאחריני

 

בהסבר ההלכה שאין שליחות מועילה במקום שהוא חב לאחרים נאמרו כמה הסברים:

א. הפני יהושע (כתובות פד) פירש שהטעם לכך הוא משום שאין שליח לדבר עבירה. לפי הסבר זה בפרוזבול אין שליחות לדבר עבירה, אדרבה יש כאן צד מצווה כדי שלא תינעל דלת בפני לווים.

אלא שקצות החושן (סי' קה ס"ק א) חולק עליו וטוען שמכיון שלמשלח אין עבירה כלל אין זו שליחות לדבר עבירה, ולכן אין זאת הסיבה שאין שליחות במקום שחב לאחריני.

ב. קצות החושן עצמו פירש לשיטתו (שם שזכין לאדם ולא זכין מאדם) שזכייה היא מינוי שליחות ע"י התורה, והתורה לא זיכתה לאדם אלא במקום שזוהי זכות גמורה בעיניה, ולא במקום שהוא חב לאחריני שזוהי זכות רק בעיני הזוכה. גם לסברה זו י"ל שהתורה מינתה את הזוכה פרוזבול לאחרים בתור שליח אע"פ שהוא חב לאחריני משום שזוהי תקנה טובה לעניים ולעשירים. ואע"פ שזוהי תקנת הלל והתורה עצמה הייתה מעדיפה שחובות יישמטו, אולם התורה ניתנה על דעת חכמים ומכיוון שהלל ראה שנמנעו מלהלוות, הוא תיקן פרוזבול על דעתה של התורה. נמצא שגם בעיני התורה זיכוי בפרוזבול הוא טוב לכל והזכייה מועילה.

אולם הסברו זה של קצות החושן עולה יפה רק לפי הנחתו בדעת רש"י שרק בזכייה אנו אומרים שאין זכייה במקום שחב לאחריני אך שליחות מועילה גם במקום שחב לאחריני. אולם לדעת התוס' ויתר הראשונים החולקים על רש"י וסוברים שגם שליחות לא מועילה, במקום שחב לאחריני מאי איכא למימר? מה גם שרש"י עצמו פירש בכתובות (פד ע"ב) בסוגיית "יימר בר חשו " שגם שליחות לא מועילה במקום שחב לאחריני. ועוד, רש"י עצמו בגיטין (ט ע"ב ד"ה יחזור) כתב וז"ל:

"דקסבר ר' מאיר הפסד וחוב הן לאותן שנשלחו להן ואין חבין לאדם אלא בפניו, כלומר אין אדם נעשה שליח לאדם להיות נפסד על ידו אא"כ עשאו הוא שליח דהיינו כבפניו, ורבנן פליגי עליה דר"מ במתני' ואמרי דבשחרור אינו יכול לחזור משנמסר ליד זה, ואף ע"פ שלא עשאו העבד שליח משום דקסברי זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות וזכין לו לאדם שלא בפניו, דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו להכי".

מבואר אפוא בדבריו שזכייה מועילה מטעם אנן סהדי דניחא ליה, דהיינו שהזוכה הוא שממנה את השליח לזכות עבורו, שלא כדעת קצות החושן שהתורה היא שממנה אותו לשליח.

ג. מצאנו סברה נוספת מדוע שליחות אינה מועילה במקום שחב לאחריני. לדעת הר"ן (ב"מ י) אדם יכול למנות שליח רק אם הוא בעל הממון. לכן המגביה מציאה לחברו - לא קנה חברו, כי המשלח אינו בעל הממון ואינו יכול למנות שליח לדבר שאינו בסמכותו. גם התופס לבע"ח עדיין אינו בעלים על הממון ואינו יכול למנות שליח על תפיסת החוב.

לפי סברה זו אם הוא המלווה היחיד הוא נחשב לבעל הממון כי הלווה משועבד רק לו. וכל עוד ההלוואה לא נשמטה לכאורה יכול למנות שליח וה"ה שאפשר לזכות לו שלא מדעתו. אמנם אם ישנם נושים נוספים, מלווה דידן אינו בעל הממון, ובמקרה זה ייחשב חב לאחריני ולא יוכל לשלוח שליח ולא יוכלו לזכות לו את הפרוזבול.

ועיין בס' נתיבות המשפט (סי' קה ס"ק א) שתירץ את קושית התוס' (ב"מ שם) על רש"י שכתב ששליח מועיל גם כשחב לאחריני ולעומת זאת בסוגיית ייימר בר חשו (כתובות פד, ב) מצאנו ששליח שתפס לבע"ח - לא קנה. וכתב שהלווה אינו נחשב לבעל הממון משום שהוא משועבד למלווה, וא"כ המלווה הוא בעל הממון ולכן יכול למנות שליח לתפוס את חובו. משא"כ בסוגיית יימר בר חשו מדובר ביתומים שהמטלטלים שלהם אינם משועבדים וא"כ הם בעלי הממון ולא המלווה - לכן אפילו שליח לא יכול לתפוס את הממון עבור המלווה. מבואר אפוא בדבריו שהמלווה הוא בעל הממון לשיטת רש"י. אך לשיטות הראשונים האחרים החולקים על רש"י י"ל כמו שכתבנו.

 

2. זכייה שיש בה חוב

 

הר"ן (גיטין) מבאר שיכול המלווה לזכות קרקע ללווה כדי לכתוב פרוזבול, אע"פ שכתוצאה מזיכוי זה הוא יגבה את חובו מהלווה, מפני שבאותו רגע זכות היא ללווה לזכות בקרקע. לפי סברה זו י"ל בנד"ד שאמנם כתוצאה מהזיכוי למלווה ייגרם הפסד ללווה, אולם הפסד זה אינו מיידי; הוא ייגרם אח"כ כשיגבה את חובו, אולם ברגע הזכייה של הפרוזבול יש כאן זכייה למלווה ללא כל הפסד ללווה. ולא דמי למגביה מציאה לחברו ותופס לבע"ח שמיד עם הגבהת המציאה ותפיסת החוב נוצר חוב לאחרים המפסידים כתוצאה מזכייה זו.

אפשר לומר דבר נוסף עפ"י סברה זו בכיוון הפוך, שחב לאחריני הוא רק כאשר החוב לאחרים הוא ברור. אך כאשר מהחוב לאחרים צומחת זכות אין כאן חב לאחריני. ודוגמא לכך היא ממסכת סוטה (כד ע"א): "ואלו שב"ד מקנין להן (במקום הבעל כאשר מתנהגות בפריצות): מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין"; והגמ' (כה ע"א) מבארת: "סתמא דמילתא כיון דעוברת על דת היא, מינח ניחא ליה (לבעל)". מבואר איפוא שהקינוי מועיל מדין זכין לאדם שלא בפניו, (ומכאן הביא הבאר יצחק ראיה נגד קצות החושן שזכייה מועילה גם בלי זכייה בדבר ממשי).

 ויש להקשות על הגמ' בסוטה (שם) שמועיל קינוי שלא מדעתו של הבעל והרי הוא חב בכך לאשה שע"י הקינוי ישקוה? וצ"ל שאיננו מתיחסים לחוב של אשה פרטית זו, אלא לזכות הכללית של כלל ישראל. באופן כללי השקאת סוטה היא זכות ורק לאותה אשה פרטית החוששת שמא המים יבדקוה זו חובה. ולכן י"ל שחב לאחריני הוא רק כאשר הוא חוב לכולם, כגון תופס לבעל חוב מצד אחד הוא מזכה לאחד אך מאידך הוא חב לכל יתר בעלי החובות וכל אדם המתבונן בדבר מן הצד יאשר שיש כאן חוב לאחרים. וכן המגביה מציאה כל אדם המתבונן מהצד יאשר שיש כאן חוב לכל יתר המוצאים הפוטנציאליים. לפי זה בפרוזבול, אמנם יש כאן חוב למלווה שאינו יכול לגבות את חובו, אולם כל מתבוננן מהצד יאמר שיש כאן בעקרון זכות לכלל שהחובות ייגבו, ועקב כך לא תינעל דלת בפני לווין; לכן המזכה פרוזבול למלווה אינו נחשב כחב לאחריני.

 

סיכום

 

א. יש אומרים ששותפים בהלוואה יכולים להסתפק בפרוזבול של אחד מהם.

ב. יש להסתפק בחשבון מיוחד שרק אישה יכולה למשוך ממנו אם היא בעלת החוב וחייבת בפרוזבול משלה.

ג. בעל יכול לזכות בפרוזבול לאשתו, אולם רק אם זיכה לה פרוזבול על שמה שלא מדעתה.

ד. עדיף לכתחילה לאישה לכתוב פרוזבול לעצמה.



[1] עי' במאמרנו "מבנה המשפחה המודרני", יתפרסם בע"ה בס' תחומין כה.

[2] במאמרנו "מבנה המשפחה המודרני" (עי' הערה קודמת).

[3] העירני הרב יעקב אפשטיין מהמוכר שט"ח לחברו שעל הקונה לכתוב פרוזבול, למרות שהחוב הוא בעצם של המלווה, מכיוון שבפועל הקונה את השטר הוא הגובה, הוא עובר בלא יגוש ועליו לכתוב פרוזבול (עי' שו"ע חו"מ סוסי' סז). וא"כ ה"ה בקרן השתלמות מכיוון שחז"ל הקנו לבעל את נכסי מלוג של האשה והוא המשתמש בהם למעשה הוא זה שצריך לכתוב פרוזבול. ומה שהבנק אינו מכיר בזכותו של הבעל זו הגבלה בנקאית ולא הלכתית, כי מבחינת ההלכה הקרן היא בשימושו של הבעל. ויפה אמר. מיהו נלענ"ד מכיוון שבפועל אין הבעל יכול למשוך כספים מהקרן אלא רק האשה, היא העוברת בלא יגוש אם תבוא למשוך את הכספים גם אם תעשה זאת בשליחות בעלה. מבחינת הבנק היא המלווה ולכן עליה לכתוב פרוזבול ופרוזבול של הבעל לא יועיל לה. המצב פה הפוך – היא המלווה והבעל הוא הלוקח; ובשו"ע מבואר שפרוזבול של המלווה מועיל ללוקח. אף כאן פרוזבול שלה יועיל לו, אך לא להיפך, פרוזבול שלו - לא יועיל לה.

[4]  ויש מקום לומר שהאחריני שחב להם הוא הלווה וכעין זאת מצינו בגיטין (יא ע"ב) ששם החוב לאדון. ובתופס לבע"ח, מכיוון שהבע"ח מעוניין לפרוע את חובו – אין החוב כלפיו אלא כלפי הנושים. אך בפרוזבול הלווה פטור מלפרוע את חובו ורק ע"י הפרוזבול נעשה חייב. הרי זה דומה לאדון ועבד.