מכונה לקילוף תפוחי אדמה

מכונה לקילוף תפוחי אדמה

האם מותר לקלוף פירות הקדושים בקדושת שביעית במכונה, שעל ידי פעולת המכונה הקליפות הראויות לאכילה (אדם או בהמה) מופנים למערכת הביוב. האם יש בכך הפסד פירות שביעית?

הרב יהודה הלוי עמיחי | טבת-שבט תשס"א גליון 39

 

מכונת קלוף מוסדית, מגרדת את הקליפה החצונית בלבד של התפו"א ושוטפת את הקליפה לתוך הביוב. האם מותר לקלוף פירות הקדושים בקדושת שביעית במכונה זו, שהרי על ידי פעולת המכונה הקליפות הראויות לאכילה (אדם או בהמה) מופנים למערכת הביוב. האם יש בכך הפסד פירות שביעית.

 

א. קדושת שביעית בקליפות

 

יש לברר האם ובאלו מקרים חלה על הקליפות קדושת שביעית. האם חלה קדושת שביעית על הקליפות רק במידה והן עומדות למאכל אדם, למאכל בהמה, או לצביעה או שמא קליפות הפרי קדושות תמיד בקדושת שביעית,  כיוון שהן טפלות לפרי.

נאמר במשנה (פ"ז מ"ג):

"קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגלעינין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית…"

הר"ש, רש"ס, רש"ש ורע"ב מסבירים שמדובר בקליפי רמון הראויין לצבע וכן גרעינין שיש להם שאריות מאכל או שמפיקים מהם מאכל, כגון; תמרים וזיתים, ולכן חלה עליהם קדושת שביעית.

כך משמע גם בדברי הרמב"ם (פ"ז ה"טו) שפסק החלכה זו בדיני קדושת שביעית הנובעת מהיות הפירות ראוים לצביעה. לכן נראה שגם הרמב"ם הבין שהסיבה לקדושת שביעית ברמון ובאגוזין היא האפשרות להשתמש בהם לצביעה.

ועל כרחנו לפרש  כן שהרי הרמב"ם פסק (פ"ה הכ"א):

"הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים אא"כ ראויין לצביעה".

ובהלכות תרומות (פי"א ה"י) כתב הרמב"ם:

עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסים והחרובין ומיעי אבטיח וקליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון אע"פ שאין בהן אוכל, וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים, אבל קניבת ירק שמקנבים הגננין מותרת לזרים".

משמע שגרעינין וקליפות שראויין למאכל אדם, למאכל בהמה או לצביעה - יש בהם קדושת שביעית, ואם לאו - אין בהם קדושת שביעית. ועיין שכן כתב השושנים לדוד (פ"ז מ"ג, הובא בתוס' אנשי שם).

אמנם המהרי"ק והכס"מ (פ"ז הט"ו) כתבו שיש קדושת שביעית בגלל שהקליפה טפלה לפרי. אלא שיש להקשות על סברא  זו מדברי הרמב"ם  (פ"ה הכ"א) שכאמור משמע מדבריו שקדושת שביעית חלה רק על מאכל או העומד לצביעה, ולא בגלל היותו טפל לפרי, ועיין חזו"א (סי' יג ס"ק יא).

לכן נראה שאין הקליפה קדושה מצד היותה טפלה לפרי אלא אם היא מאכל או  ראויה לצביעה.

 

ב. קדושה בדבר העומד להזרק

 

קדושת שביעית נוהגת בכל דבר שנועד למאכל אדם או בהמה, אולם כבר הוכיח החזו"א (סי' יד ס"ק י ד"ה ובמ"ב) שהגדרת "מאכל" נקבעת עפ"י המקובל , וההכרעה היא בכל דור ודור לפי המקובל באותו דור.

 

נחלקו האחרונים האם בקליפות תפוזים יש קדושה או לא, כאשר נראה שאחד מיסודות המחלוקת היא האם אנו מגדירים את הפרי לפי רוב השמוש בפרי  או לפי רוב המשתמשים. יתכן למשל שרוב המשתמשים בתפוזים זורקים את הקליפות לפח ורק המיעוט משתמש בקליפות למרקחת, אולם יתכן שמיעוט זה משתמש ברוב הפירות ובקליפתם למרקחות וכדומה.

 מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' פד, פה) כתב:

"שעיקר נטיעתם של העצים בא"י הוא לסחורה, ורבים מהסוחרים ואולי רובם, מפיקים תועלת גם מהקליפין שנמכרים לטיגון, ומי יוכל להכריע אם אין רוב הקליפין עומדים לכך, א"כ הוי ליה דבר שדרכו לאכול מבושל"[1].

מדבריו  עולה שהגדרת דבר  כמאכל אדם תלוי אם רוב הנוטעים (רוב הפירות) מיעדים לשמוש  בני אדם.

מאידך החזו"א (שביעית סי' יד ס"ק י, ומעשרות סי' א ס"ק ל) כתב שכיוון שרוב האנשים זורקים את הקליפות הרי שאין בהן דין מאכל אדם. ותלה זאת במחלוקת הברכה על קליפות תפוזים: האם מברכים על קליפות תפוזים "שהכל" כי הן אינן חלק מהפרי או שמברכים עליהן "בורא פרי העץ" כי הן  חלק מהפרי.

נראה שהן לדעת הרב קוק זצ"ל והן לדעת החזו"א זצ"ל  בדבר שאין נוטעים לצורך הקליפה ורוב בני אדם זורקים את הקליפה - אין בה קדושת שביעית. וכן כתב בסברא הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' נב אות כג, ח"ג סי' קלב אות י) שכל דבר שאנשים זורקים אותו אין בו קדושת שביעית.

אלא שנראה שיש לחלק בין הקליפות העומדות להיזרק והריהן כמנותקות מהפרי, והם דבר העומד בפנ"ע, ולכן אין בהן קדושה, לבין קליפות שהן דבוקות לפרי והן חלק מהפרי. וכן מצאנו בקפריסין (קליפת הצלף) שברכתם בפה"א  כיוון שהם חלק מהפרי (אלא שלא חלק מרכזי) א"כ משמע שיש להם דין קדושת שביעית, וכן כתב החזו"א (שם) שדבר שנאכל עם הפרי יש מקום להחשיבו כחלק מהפרי. אלא שדהר זה עדיין צ"ע כי יש להבחין בין קפריסין לבין תפו"א . הקפריסין הם חלק נאכל כמו הפרי, אולם קליפות תפו"א וגזר רוב בני אדם משליכים ולא אוכלים אותן (אלא מיעוט) ולכן יתכן שאין בהם דין קדושת שביעית למרות שהם מחוברים לפרי.         

 

ג. גרמא בהפסד פירות שביעית

 

אפילו אם נחשוש לכך שבקליפות אלו יש דין קדושת שביעית, יש מקום לדיון אודות המכונות הללו. שהרי הרמב"ם (הלכות תרומה פ"יא ה"י) חילק בין עלים מעופשים שזורקים הגננים שאין בהם דין תרומה, כי הם זורקים את המינימום האפשרי, ואילו העלים שמקנבים בעלי הבתים  יש בהם דין תרומה, כי בעלי בתים אינם מקפידים וזורקים עלים הראויים למאכל.

ולכאורה יש להבין מדוע אומר הירושלמי (פ"ז ה"א):

"והדא קניבתא דירקא מסקין לה לאיגרא והיא יבשה מן גרמה (מותר לעלות לגג קניבת הירק למרות שהוא מתייבש מעצמו)".

הירושלמי התיר העלאת קניבת הירק לגג ללא הבחנה בין קניבת ירק של בעלי הבתים לקניבת ירק של גננים, ולכאורה היה צריך לחלק בין קניבת ירק של גננים שאין בו קדושת שביעית ומותר להפסידו לקניבת ירק של בע"ב שיש בו קדושת שביעית ואין להפסידו. כמו כן יש לתמוה מדוע התירו להפסיד פירות שביעית על ידי העלאתם לגג?

המהרי"ט (ח"א סי' פג)  הסיק מכאן שגרמא הותרה בשביעית, ומתוך כך התיר לקטוף את עלי עץ התות להאכלת תולעת המשי, למרות שעל ידי פעולה זו נזוקים פירות התות. עוד הוסיף להביא ראיה  מדברי הירושלמי (פ"ט ה"א) שהתירו  לשקף (לגזוז) בעלים של הקנרס. הירושלמי הקשה על כך הרי הוא מאבד מאכל אדם, ותירץ "מאיליהן הן אבודין", וביאר המהרי"ט שכיון והדיון הוא על פעולת גרמא אין  לאסור.

ראיה נוספת ליסוד זה הביא במשנת יעב"ץ (פ"ד ה"ה) על פי דברי הרמב"ם (פ"ד ה"ה) המתיר לחרוש בשדה שגדלו בה ספיחין שיצאו למוצאי שביעית למרות שעל ידי כך ייפסדו הספיחים, ולמרות שבספיחים יש עדיין קדושת שביעית (עיין תויו"ט פ"ה מ"ד) בכל אופן התירו לחרוש כדרכו[2] מכיוון שזה הוגדר כגרם הפסד ולא  כמעשה הפסד בידים[3]

אפשר לדמות את הקילוף במכונה לחרישה כדרכה. כמו שהחרישה נחשבת להיות גרם הפסד כי הוא חורש את השדה כדרכו ובדרך אגב מפסיד את הספיחין, גם קילוף במכונה שאינו מתכוון אלא לקלף את תפוחי האדמה, הרי זה גרם הפסד ומותר בשביעית.

אלא שלכאורה יש להעיר על דברי המשנת יעב"ץ מדוע חרישה כדרכה היא  גרם הפסד ולא הפסד בידים,  הרי כאן ברור שעל ידי החרישה כדרכה ייפסדו גם הספיחין. ובוודאי שגריעא מנידון המהרי"ט, כי בתשובת המהרי"ט לא הפסיד את הפירות עצמם אלא את העלים שגורמים לכך שהפירות ייפסדו, אולם בדינו של המשנת יעב"ץ יש כאן פעולה ישירה של הפסד פירות שביעית. ואמנם נחלקו הראשונים מה הדין במעמיד בהמתו על קמת חברו, האם נחשב כחציו של המעמיד או לא, אולם בנידון דידן נראה שיש כאן פעולה ודאית וישירה שתגרום להפסד פ"ש.

 

ד. פס"ר ואינו מתכוון

 

 יש מקום להתיר את השימוש במכונת הקילוף של תפוחי האדמה מצד אחר. הרידב"ז  (בית רידב"ז סי' ג ס"ק ה) מסביר את סיבת היתר חרישת הספיחים היוצאים למוצאי שביעית בכך שאיננו מתכוון להשמיד את הפירות, וכל כוונתו היא לנקות את שדהו. מדברי הרידב"ז[4] עולה שבדבר שאינו מתכוון בשביעית למרות שיש כאן פס"ר יש מקום להקל, ולמרות שבשבת קיי"ל  (או"ח סי' שיד מ"ב ס"ק יא, סי' שטז מ"ב ס"ק טז) שבפס"ר אפילו אינו מתכוון הרי זה

אסור  - בשביעית הדבר מותר.

בדבר השמיטה (פ"ד מ"א ד"ה וראיתי) הסביר שיש לחלק בין שבת שבה המלאכה עצמה אסורה, ולכן אפילו אם לא התכוון לעשותה, אם הדבר הוא פסיק רישיה נחשב כאילו עשה את המלאכה ולכן אסור, אולם בשביעית האיסור הוא בעבודת הקרקע, ולכן כל זמן שאין כוונה למלאכת איסור אף בפס"ר - אין לנו לאסור שהרי איננה עבודת הקרקע. על פי יסוד זה נראה שאפשר להסביר את דברי הרידב"ז המתיר להפסיד פ"ש כאשר איננו מתכוון לכך למרות שההפסד הוא ודאי, בכו"א בשביעית לא החמירו בפס"ר. 

ונראה להביא לכך ראיה מהמשנה (תרומות (פי"א מ"ו):

"מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת, אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין".

הר"ש מסביר מדוע התירו לתת חולין על שאריות התרומה למרות שעל ידי כך התרומה תתבטל בתוך חולין "שאין זה מבטל איסור לכתחילה שהרי לא נתכוון לבטל".

מדברי הר"ש עולה שאין איסור לבטל איסור כאשר אינו מתכוון לכך. הרמב"ם פסק זאת להלכה (הל' תרומות פי"א הי"ד) כאשר מדגיש שכל הפעולות צריכות להיעשות כדרכו, ובכך אין איסור לבטל תרומה.

אלא שעדיין צ"ע האם אפשר לדמות דין ביטול תרומה ושביעית לדיני הפסד, שהרי בביטול אין הפסד ממשי, משא"כ בדברי הרידב"ז משמע שמותר להפסיד משהו ממשי כשאינו מתכוון לכך.

ומ"מ נראה שיש להקל בהפסד פירות שביעית כאשר איננו מתכוון לכך, כפי שכתב הרידב"ז.

 

ה. הפסד בדבר שיש בו קדושת שביעית

 

עיקרם של דיני שביעית הם בשני דינים מרכזיים:

א. הפקר הפירות וביעורם, שנאמר "והיית שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

ב. איסור הפסד, כפי שדרשו חז"ל "והיית שבת הארץ לכם לאכלה - ולא להפסד".  

יתכן שיש מקום לחלק בין הדברים, ולומר שאיסור הפסד הנלמד מחיוב האכילה, שייך רק בדבר אכילה, אולם בדבר שאין דרכו באכילה אין איסור הפסד. לעומת זאת, יתכן שאף שאינו מאכל גמור – חלה עליו קדושת פ"ש לענין הפקר וביעור.

כדברים אלו למדנו בדבר השמיטה  (פ"ח מ"ב, נט ע"ד ד"ה ומדקתני וד"ה ועדיין)  שסובר שגרמא בהפסד - אסור בשביעית[5], ובכל אופן התירו להעלות קניבת הירק לגג לשם ייבושה  מכיוון שאין דרך בני אדם לאכול עלי ירק מעופשים. לכן אין איסור הפסד, מלוגמא וזילוף באוכלים אלו. לפי זה הסביר את דברי הגמ' סוכה (לד ע"ב) שבקליפת האתרוג החיצונה אין איסור הפסד פירות שביעית, למרות שיש בכך הפסד תרומה. ההבחנה בין שביעית לתרומה היא שבשביעית כל דבר שאינו עומד לאכילה אין בו איסור הפסד, ולכן בקליפה החיצונה של האתרוג שאיננה עומדת לאכילה אין איסור  הפסד. לעומת זאת בתרומה אף אם אינו עומד לאכילה כיון שקראו לו בשם תרומה הרי זה קודש ואין להפסידו.

העולה מדברי דבר השמיטה שכל דבר העומד להיזרק אין בו איסור הפסד[6], ולכן קליפות העומדות לקילוף ורוב בני אדם יזרקו אותם, ולא יאכילו אותם לבעלי חיים - אין בהם איסור הפסד.

 

ו. סיכום

 

מכונות קילוף (תפו"א, גזר) מורידות רק את הקליפה החיצונה של הפרי, אמנם לעיתים נקלף יחד עם הקליפה קצת מהירק הראוי למאכל אדם, אולם דבר זה נדיר והגרוד הוא דק מאד. אם לפעמים נשאר משהו מתפוחי האדמה או מהגזר - דינו כקניבת הירק של הגננים שלרוב לא משאירים דבר הראוי למאכל. כמו כן מכונה זו מגרדת רק את הקליפה החצונית (הראויה למאכל בהמה) ולא מהירק עצמו, לכן הדיון שבפנינו הוא האם יש כאן מאכל בהמה.

הקליפות ראויות למאכל בהמה, אולם בפועל אין מאכילים בהמות בקליפות אלו, ורוב רובם של הקליפות והמשתמשים זורקים אותם לאשפה, הרי שאין בהם קדושת שביעית. אולם אפילו אם נחוש לקדושת שביעית בקליפות הללו, מכיוון שאיננו מתכוון להפסיד אלא לקלף אותן, ואין כוונה בזריקתן למערכות המים - אפילו שהוא פס"ר – מותר. יש גם לצרף את הדעות המתירות הפסד בדבר שאינו עומד לאכילה.

לכן לכתחילה בודאי יש להקפיד לשמור קדושת שביעית בשאריות התפו"א, אולם אם הדבר לא אפשרי בגלל מבנה המכונה יש מקום להקל ולקלוף במכונות אלו תפו"א הקדושים בקדושת שביעית.

 

 


[1] עיין שבת הארץ (פ"ז הי"ג אות ג) שכתב מרן הרב קוק זצ"ל שאפילו דבר שהוא ראוי על ידי הדחק נחשב להיות אוכל. על כרחינו להסביר שדבר שראוי על ידי הדחק הרבה בני אדם אוכלים אותו. אולם בנידון דידן הדבר עומד מראש לזריקה ולכן כדי להחיל על כך קדושת שביעית הצריך מרן שרוב הפרי נאכל או מתבשל.

[2] אפילו לדעת החזו"א (סי' ט ס"ק ד ד"ה ר"מ), שמצווה לעקור ספיחי שביעית, אין היתר להפסידם (כמבואר סי' ט ס"ק ו), ועל כן כתב במשנת יעב"ץ שהוי גרם הפסד ולכן התירו.

[3] כדעת המהרי"ט הביא גם בית רידב"ז (סי' ה ס"ק א), תורת הארץ (פ"ח ס"ק לז), כרם ציון (פרק יד סעי' א), ספר השמיטה (פ"ז סעי ג), תורת השמיטה (סי' יג סעי' סב), וכן נפסק במדריך שמיטה לצרכן (פ"ח סעי' ג, ה,ו).

[4] עיין בהערותיו של הגרצ"פ פרנק זצ"ל לבית רידב"ז (הר המור שביעית עמ' סט) שכתב שכיוון וספיחי שביעית עומדים לאיבוד, א"כ אינם כלולים בדין לאכלה ולא להפסד שהרי דרבנן אסרו אכילתם. (עיי"ש).

[5] שיטת דבר השמיטה חולקת על דברי המהרי"ט (לעיל אות ג) שהתיר גרם הפסד, ועיין בשבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ו הערה 53).

[6] אמנם יתכן שלשיטתו של דבר השמיטה יהא אסור לנהוג בהם בזיון כקדשי שביעית, אבל אין איסור הפסד.