הלכות שביעית, הרב ישראלי - חלק ה'

הלכות שביעית, הרב ישראלי - חלק ה'

פסקי הלכה של הרב ישראלי זצ"ל לשנת השמיטה

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ג'

ד. כמו כן מותר למכור שתילים בגוש לבעל חנות, שייתכן שימכור אותם לאחר השמיטה או לאנשים שישתלו אותם בהיתר, עפ"י היתר המכירה או בתוך מבנה.

רב האי גאון (ספר המקח שער יב) כתב שמותר למכור כלי עבודה לסוחר שעלול למכור לעוברי עבירה. וטעמו, שיש לתלות בכך שימכור לאנשים העובדים בהיתר. ומסתימת לשון הרמב"ם (פ"ח ה"ב) משמע שאוסר. ועי' "שבת הארץ" (פ"ח ה"ב אות ד).

לאחר פגישה עם רבנו בהכנה לשמיטת תשנ"ד, נכתב בשמו: מכירת שתילים לחנות המוכרת אותם בשמיטה לגננים, שחלקם הגדול לא מכר את הקרקע כדין - אסורה. אך יש להקל בשתילים הנשתלים בגוש, שכן איסור נטיעה בגוש אינו ברור כ"כ. וכנראה, כוונתו לשיטת הגרי"מ טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה עמ' יח סעי' י) שמתיר נטיעה בגוש.

על כך שאלנו: האם מותר למכור שתיל בגוש למי שידוע שלא מכר את הקרקע? ורבנו ענה על כך בכתב ידו: לא ראוי.

ונראה שרבנו דקדק בלשונו ולא כתב "אסור" אלא "לא ראוי", מפני שבכל מקרה שבו יש לעבריין על מי שיסמוך, אף שאין הלכה כדעה זו - אין בזה משום "לפני עיוור" (עי' "שבת הארץ" פ"ח ה"ב אות א/1, ה"ח אות ז, הי"ד אות ז).

פרק י - המצוות התלויות בארץ בשמיטה

א. בשמיטה, מכיון שבקרקע הגוי לא נוהגת קדושת שביעית - יבול הגוי חייב בתרו"מ אם גמר המלאכה שלו היה בידי יהודי (צרכנים, פרק טו סעי' ב).

רמ"א (יו"ד סי' שלא סעי' יט) עפ"י רמב"ם (תרומות פ"א הי"א); שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' ד). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ט אות ד). בטיוטת החוברת לשנת תשמ"ז, כתבנו: "פירות שביעית שגדלו בשדה של גוי - פטורים מתרומות ומעשרות כדין שאר שנים". ועל כך העיר רבנו: סתם ולא פירש - שזה רק בנגמרה מלאכתו בידי הנכרי. וכוונתו לומר שאם נגמרה מלאכתו בידי ישראל - חייב בתרו"מ. וכן נכתב ב"בצאת השנה" (עמ' מה).

ב. פירות האילן שגדלו בקרקעות שלא נמכרו לגוי, והגיעו לשלב הגידול הקובע לתרו"מ - בתחילת השנה השמינית לפני ט"ו בשבט - יש להפריש מהם תרומות ומעשרות ללא ברכה (חקלאים, פרק כד סעי' ח; צרכנים, פרק יז סעי' יב).

עי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ח אות ז, הי"ג אות א והע' 3).

לדעת הר"ש והראב"ד (לתו"כ בהר פר' א הל' ד) יש קדו"ש בפירות האילן בשמינית עד ט"ו בשבט. וכך נקט הגר"ח ברלין (מובא בספר השמיטה עמ' י הע' 3). ועי' מש"כ הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' סו ד"ה את), הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' א ד"ה אולם, גם).

עיין במה שכתב רבנו (חוות בנימין ח"א סי' ט אות ז), שמחלוקת ראשונים היא אם הולכים אחר א' בתשרי או אחר ט"ו בשבט. מחשש לדעות אלו - יש להפריש תרו"מ ללא ברכה.

ג. בזמן ביעור המעשרות, יש לחלל את המעשר השני על מטבע חוקי בשווי של פרוטה ורבע לפחות. שווי הפרוטה כיום (מרחשון תשנ"ד) הוא כ-2 אג', ולפיכך ניתן להשתמש במטבע של 5 אג'. כמו כן ניתן לחלל גם על מאכל השווה לפחות פרוטה ורבע (צרכנים, פרק טז סעי' י/3).

ספר ארץ ישראל (עמ' קיט-קכ סעי' א-ג והע' 2, עמ' קכא הע' 1) עפ"י רמב"ם (מע"ש פ"ד ה"ב וה"ג); שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קלז). ולדעת הראב"ד (שם) אין מחללים פירות מע"ש אלא על כסף. ויש שפקפקו בחילול על דבר מאכל מסיבות נוספות: עי' ספר ארץ ישראל (שם); המעשר והתרומה (פרק א, בית האוצר ס"ק נו); כרם ציון (הלכות פסוקות תרומות מא סעי' יד-טו, וגידולי ציון ס"ק ה). בטיוטת החוברת לשנת תשמ"ז, כתבנו: "יבער מן העולם את המטבע שחילל עליה מעשר שני ורבעי בשלש השנים האחרונות. יבערנה על ידי זריקה לים או יתיכנה באש". ועל כך העיר רבנו: יש גם אפשרות לחלל על פרי ולשרפו. וכוונתו לפרי שאין בו קדושת שביעית; דאל"ה, יש בו משום הפסד.

פרק יא - היתר המכירה

א. האיסור למכור קרקע לגוי בארץ ישראל, אינו המכירה אלא החניה בקרקע. לכן אין הוא חל במקרה שהמכירה היא זמנית, ודרושה לחיזוק האחיזה היהודית בארץ מבלי לתת לגוי שום אחיזה מוחשית בקרקע (חקלאים, פרק כז סעי' א/4).

ראה לקמן (סעי' ח). הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' מח) כתב עפ"י ספר החינוך (מצוה שלט, ועי' מנ"ח שם) שאין איסור תורה במכירה שאינה לצמיתות. ועי' ספר השמיטה (עמ' קח סעי' ג).

בישיבת הסיכום של ועדת השמיטה (כ' אדר תשמ"ח) אמר רבנו שלא די במכירה לזמן, אלא צריך למכור מכירה גמורה שתבטיח את החזרת הקרקע באופן אחר, כגון: ע"י תנאי, שכאשר אינו מתקיים הקרקע חוזרת לבעליה הקודמים. רבנו הוסיף שלאחר השמיטה צריך להודיע לציבור שהאדמות נקנו שוב מידי הגוי, מפני שעובדה זו אינה ידועה. בשמיטת תשנ"ד סיפר רבנו שהנוהג המקובל היה שלא להמתין עד למועד החזרת האדמות שנקבע בהסכם עם הגוי, אלא לקנות ממנו את האדמות בחזרה מיד לאחר סיום שנת השמיטה.

רבנו הוסיף באותה ישיבה שיש לדאוג לכך שהמכירה לא תיעשה בצורה מרוכזת ע"י הרבנות הראשית, אלא יש לחלק את הארץ לאיזורים, והמכירה בכל איזור תיעשה בנפרד.

ועי' אגרות ראי"ה ח"ד סי' א'קס; מכתב הרה"ג אברהם שפירא שליט"א, מדריך שמיטה לצרכנים (עמ' 134).

ב. קצירה, בצירה וקטיף מותרות לאחר המכירה רק ע"י גוי (חקלאים, פרק כז סעי' ה).

רי"א ספקטור מקובנא (מובא בניצני ארץ ו עמ' 16); הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה; משפט כהן סי' עא סעי' ג; אגרות ראי"ה ח"א סי' קעז); שו"ת שערי זיו (להגרי"ז וינוגרד, סי' ט); כרם ציון (פרק יט סעי' ג).

וכן דעת רבנו (התורה והמדינה ח"ד עמ' קסא ואילך), שאין להתיר אלא ע"י גוי.

לדעת הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ב; "התורה והמדינה" ח"ד עמ' קסא ואילך) יש להתיר מלאכות אלה ע"י ישראל. ועי' "שבת הארץ" פ"ח ה"ח אות ה(.

להסבר ההבדל שבין מלאכות דאורייתא למלאכות דרבנן, עי' מה שכתב רבנו ("התורה והמדינה" ח"ד עמ' קעג-קעה בהערות, וכן בעמ' קעא). ובענין הפקעת קדושת הקרקע ע"י המכירה, עי' ארץ חמדה (ספר א סעי' ה סי' ח).

ג. מכיון שהיתר מכירת הקרקע נועד רק לשעת דחק חמורה, אין להשתמש בו במקרים שאינם חיוניים לקיום ההתיישבות ולכלכלת המדינה, כגון: גידולים העומדים בלאו הכי על סף הכדאיות הכלכלית, כמו: חיטה למאכל (חקלאים, פרק כז סעי' ג/2).

בשמיטת תשמ"ז התברר שלמדינה יותר כדאי לייבא חיטה בזול מארצות חוץ מאשר לגדל בארץ. כן נתברר שבשמיטה אין כל ביקוש לחיטה המקומית. לכן נראה שאין היתר לגדל חיטה, אלא לצורך מיוחד, כגון: מספוא לבהמות או שמירה על אדמות מפני השתלטות גויים כשלא די בחריש גרידא לשם כך. (ועי' הקדמת הרה"ג יעקב אריאל למדריך לצרכנים). בישיבת סיכום של ועדת השמיטה (כ' אדר תשמ"ח) אמר רבנו שאם כך הוא המצב בחיטה, ניתן לוותר עליה.

ד. יש מהדרין לנהוג קדושת שביעית במה שגדל עפ"י היתר המכירה (צרכנים, פרק א סעי' ד).

שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנח אות כ); הרב קוק זצ"ל (אגרות הראי"ה ח"א סי' שו, שי, שיב, שיח; ח"ב סי' ת; אגרות חמדה עמ' 166; משפט כהן סי' סז, עה, עו, פו, פז); הגרי"מ חרל"פ ("ניצני ארץ" ו עמ' 41); בצאת השנה (עמ' נו סי' ב סעי' ד, עמ' נז ד"ה ניתנים, עמ' ס ד"ה יבול); תורת השמיטה (סי' טז סעי' פז); החלטת מועצת הרבנות הראשית (תשל"ט, "מאורות" 1 עמ' 1).

על סעיף דומה כתב רבנו בשמיטת תשמ"ז: לדעת הב"י - לא, והכרעת ההלכה כמותו.

ובמקום אחר העיר רבנו, בהקדמה לדיני קדושת שביעית: יש להקדים ולציין שהאמור לכאן אמור רק בפירות אשר בהם קדושת שביעית, דהיינו של ישראל ולא נמכרו. בפירות נכרים, לפי מנהג ירושלים, אין בהם כל קדושה כל עיקר. וכן הוא לפי זה גם ביבול של שדות שנמכרו.

בפרק שעסק בדיני סחורה, חזרנו וכתבנו שהמהדרין נוהגים איסור סחורה בפירות שגדלו בקרקע שנמכרה לגוי עפ"י היתר המכירה (צרכנים, פרק ו סעי' ב). וגם על כך העיר רבנו בשמיטת תשמ"ז: אין כאן שום הידור, שכן כבר העיד הרדב"ז (פ"ד משמו"י [הל' כט]) דאין מקפידים על איסור סחורה בשל גוי.

ה. מעיקר הדין אין איסור ספיחין נוהג בקרקעות שנמכרו לגוי עפ"י היתר המכירה, אף אם הזריעה נעשתה ע"י ישראל (צרכנים, פרק יב סעי' יד).

כ"כ מהר"י קורקוס (פ"ד סוף הכ"ט) שאין איסור ספיחין בקרקע של גוי אף אם ישראל זרע שם. ואף לדעת הכס"מ (שם) שמשמע מדבריו שאוסר כאשר ישראל זורע בשדה של גוי, כתב רבנו (חוות בנימין ח"א סי' ט אות יב ס"ק ו) שזהו דווקא כששביעית מדאורייתא. אך בשביעית בזה"ז, שאינה אלא מדרבנן - מותר.

וכן כתבו: הגרי"ז מינצברג ("פירות שביעית" סי' ג, ז, ט), הגר"א הכהן כהנוב ("פרי הארץ" סי' כא- כב) והגר"ע יוסף שליט"א (ילקוט יוסף שמיטה, תשמ"ז, עמ' לד), שאין מקום לקנוס את הישראל שזורע מכיון שלא שייך לקנוס אדם על מעשה איסור כשיש לו על מה לסמוך להיתר. והגרצ"פ פראנק (כרם ציון פרק יא, גאון צבי ס"ק ז) מסתפק בסברה זו.

ועי' תשובת הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים זרעים סי' נד בסופו); חזו"א (סי' י ס"ק ו); מעדנ"א (סי' ט אות יא); "ניצני ארץ" (ח"ו עמ' 138); מכתב ועדת השמיטה תשמ"ז (אגרות חמדה עמ' 16); "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ט אות ב/1).

בשמיטת תשמ"ז כתבנו בהערה להלכה זו: "שבת הארץ עפ"י ספר התרומות, רש"י, ר"ח, הערוך ועוד; מהר"י קורקוס (פ"ד הכ"ט). ועי' מש"כ בכרם ציון בשם הגרי"ז מינצברג (פרק יא, גאון צבי ס"ק ז) והגרצ"פ פראנק (פרק יט סעי' ג, גאון צבי ס"ק ד). ועי' שו"ת ישכיל עבדי (ח"ח, יו"ד סי' כח ס"ק ז)".

על כך העיר רבנו: יש לכתוב: "ויש הסוברים שלהלכה יש לנקוט". כי דברי הרב זצ"ל הם בהכרעה במחלוקת של בעל התרומות ואידך עם דעת הרמב"ם, המחמיר כדהבין [=כפי שהבין] הכס"מ בדעתו. אלא שלהלכה בדבר כזה, שכל עיקרו גזירה דרבנן, יש להכריע כמתירים.

במקום אחר כתבנו בטיוטת החוברת לשמיטת תשמ"ז: "יש מידת חסידות להימנע מאכילת ירקות שגדלו בקרקע מכורה, אם שנזרעו ע"י ישראל". ועל כך כתבנו בהערה: בדעת הרמב"ם, עי' כס"מ (הל' שמו"י פ"ד הכ"ט) ושבת הארץ (מבוא, סוף פרק יא). ולעומת זאת דעת המהר"י קורקוס (לרמב"ם שם) היא להקל. ולמעשה פסק בשבת הארץ להקל, בהסתמך על דעת בעל התרומה, רש"י ר"ח והערוך, שעליהם סמך את היתר המכירה.

על כך העיר רבנו: לדעתי יש כאן טעות וערבוב שתי שאלות בנידון. אין המהרי"ק דן מבחינת גזירת הספיחים כי אם מצד שאלת הקנס. וכוונתו לקנס שיש על הזורע בשביעית, שאינו תלוי בגזירת ספיחין. ודבריו צ"ע.

עם זאת כתב רבנו (חוות בנימין ח"א סי' ט אות יב ס"ק ו), שמן הראוי לקנות ממשקים שאינם עושים מלאכות דאורייתא ונוהגים עפ"י הוראות הרבנות הראשית לישראל.

ו. מרן הרב קוק זצ"ל, מעמודי התווך של היתר המכירה, הדגיש שההיתר נועד לשעת הדחק בלבד. אולם כשהדבר נגע לפרנסת החקלאים ולמטה לחמם, התנגד בכל תוקף להטלת איסור כלשהו על פירותיהם (צרכנים, מבוא עמ' 2).

על כך העיר רבנו (תשמ"ז): [צ"ל] "בהתאם לזה" [במקום "אולם"].

ז. על הצרכן הבא להדר בהידורי מצוה שונים לדעת שיש בקיומם וחזוקם של משקים ישראליים מצוה - "וחי אחיך עמך" (צרכנים, מבוא עמ' 1).

ספרא (ויקרא כה יד). בתשב"ץ ובשו"ת הרמ"א (סי' י) משמע שגם כשיהודי מוכר יותר ביוקר, מצוה להעדיפו. וי"א שאם פער המחירים הוא יותר משליש מותר להעדיף גוי: עי' תוס' (סוכה ל עב). וכך נמסר בע"פ בשם הרב קוק זצ"ל.

והעיר רבנו שזה רק כשאותם תנאים מתקיימים בגוי וביהודי. אבל אם ההפרש במחיר נובע מכך שהגוי אינו משלם מיסים וכדו' - גם ביותר משליש אסור (מדריך לצרכן, תשמ"ז).

ח. העדפה מכוונת של תוצרת אחרת, גורמת, לדעת גדולי הפוסקים שסמכו על היתר המכירה, לתוצאה הפוכה המנוגדת למגמת התורה (צרכנים, מבוא עמ' 2).

בטיוטת החוברת לשמיטת תשמ"ז נוסח סעיף זה בחריפות רבה. והובאו לכך מקורות רבים שעמדו על האיסור להחיות גוי (משבעת העממים) ומהבנת האיסור לגרום להם חניה בקרקע.

ועל כך העיר רבנו בחריפות: זה סותר את הכותרת [הלכות לנוהגים שלא עפ"י היתר המכירה]. בכלל, נוסח זה נראה כאילו "חרם". וזה גם סותר את החוק, וגם יש בו משמעות שלא ראוי להטיף לו. וכן כשם שלמתירים יש על מי לסמוך כמו כן האוסרים.

ולא מצינו איסור לקנות מהם כשאין הפקעת מחירים. וכן מה שאוסרים בשאר עממים, אין זה מפני שנקטינן כר' שמעון דדריש טעמא דקרא, אלא מפני שבקרא מפורש הטעם "פן יחטיאון" וכו', כמו שכתב בכס"מ [הל' ע"ז פ"י ה"ו]. א"כ הרי זה מרבה כל שיש חשש להחטיא. וזה אמור בעובד ע"ז בדווקא, כמו שאמר הרמב"ם לענין איסור להשכיר בית דירה מפני שמכניסים הע"ז. א"כ בערבים מוסלמים לא שייך ענין זה מעיקר הדין.

כן אין לצטט "לפיכך אם ראה טובע"; וזה גם לא נכון. ואנחנו איננו היום בגדר ה"יד תקיפה", שא"כ היו אסורים כלל שיימצאו כאן. וכל זה מיותר, ורק יכול לגרום התנכלויות מצד אלה שאין דעתם נוחה.

כן מה שכתבו לחלק בין חניה שזה לצורך ישראל, ע"כ מותר, ולא כן כשמפריז במחיר - הסברא הפוכה: דאיסור תניה, כל עיקרה מפני שנותן לו אחיזה בארץ, וזהו איסור מוחלט ולא שייך להתיר בשביל עצמו, שגם בכסף אסור למכור לו.

מה שיש להזכיר - רק בקצרה - שחניה בקרקע היא כשעל ידי זה מתחזקת אחיזתו, כמו שכתב הרמב"ם; ואילו המכירה שלנו, שהיא רק לצורך השמיטה, אינה מקנה לו אחיזה יותר ממה שהוא נמצא בארץ בלאו הכי. מאידך יש כאן, במקרה של הפקעת מחירים, כפי שמצוי בזמן השמיטה - יש לראות זאת מצד הענין של מתנת חינם (כי מאי נפק"מ אם נותנים מתנה מסוימת, או שנותנים מחיר שעולה הרבה יותר על המקובל מצד ההשקעה והעבודה וכו'), ודי בזה.

בקצרה - להדגיש שבקניה יש יותר חשש לאיסור "לא תחנם" מאשר (בקניה מהם) [במכירת הקרקע להם], ולציין רק את ההלכות ברמב"ם מבלי להביאם במפורט.

בישיבת סיכום של ועדת השמיטה (שהתקיימה בכ' אדר תשמ"ח), אמר רבנו שאין איסור "לא תחנם" במכירת הקרקעות לצורך השמיטה; ולהיפך, יש "לא תחנם" יותר גדול בהעסקת ערבים ובקנייה מהם.

ט. תופעת השתלטות של נכרים על אדמות מדינה מטילה ספק בכשרותם של הספיחין הנקנים מקרקעות אלו, שכן בקרקע ישראלית יש איסור ספיחין גם כשהיא גזולה ע"י נכרי (צרכנים, מבוא עמ' 2).

בטיוטת החוברת בשמיטת תשמ"ז הוספנו שבחבל עזה ניתן לראות בעיניים את התופעה של השתלטות נכרים על אדמות מדינה. על כך העיר רבנו: חבל עזה טרם צורף מבחינה מדינית למדינה. ממילא גם קרקעות המדינה אין עליהם דין של קרקעות ישראל. וכבר נאמר שכל האריכות בזה למותר. רבנו חזר על הדברים בפגישה שהתקיימה באדר תשנ"ג: הדברים אמורים גם כיום [אדר תשנ"ד], לאחר שחוסיין הודיע שאין הוא רואה את עצמו כבעלים על שטחים אלו, וגם באדמות מדינה, שאין להם תובעים. (ועי' מש"כ רבנו ב"ארץ חמדה" עמ' קלו).

באותו מקום גם כתבנו שהסוחרים הנכרים מרבים להונות את משגיחי הכשרות. ועל כך העיר רבנו: הטוען יטען שיש השגחה מספקת כיום.

י. דרכה של חסידות אמיתית היא שלא לאסור את השימוש בכליו של יהודי אחר הסומך על ההיתר או את האכילה מתבשיל שנתבשל עם מאכל שיש בו איסור שביעית לפי מנהגו (צרכנים, פתיחה עמ' 4).

על סעיף זה באה ההערה בטיוטה לחוברת בשמיטת תשמ"ז:

כתב הש"ך (יו"ד סי' קיט ס"ק כ): "במדינת ריינוס יש מקומות נוהגים איסור בחלב שעל הקיבה, וכשבאים למקומות הנוהגים היתר, אוכלים מבישוליהם מהמרק או הבשר שנתבשל עם האיסור, וכל שכן שמתשמשים בכליהם" וכו'. ואם בזה, שלדעת האוסרים הוא איסור דאורייתא, בכל זאת התירו - ק"ו בשביעית, שכל עניינה בזה"ז הוא רק מדרבנן. וכן צריך לומר שמה שכתב הש"ך שבמקומות שאסרו אסור אפילו כלי בן יומו, וכן לאוסרים על עצמם בשר שאינו "חלק", שיש אומרים שאסורים בכלי המתירים - יש לומר שגם לשיטתם זה רק באיסור דאורייתא, מה שאין כן בשביעית בזה"ז. וכן מצינו בפסח, בקטניות דרבנן, שכלי המתירים ותבשיל שנתבשל עם הקטניות מותרים למחמירים.

על כך העיר רבנו: גם האוסרים לא סוברים שזה איסור תורה (עי"ש בסי' סד סעי' ט). וכן אין זה דומה לקטניות בפסח, שלכל הדעות אין זה אלא מטעם מנהג, מה שאין כן בשביעית - בנעבד ונשמר שהוא איסור דאורייתא אם שביעית בזמן הזה מהתורה - ובכל אופן איסור דרבנן יש בו. על כן יש להסתפק באמור בהערה 9.

כוונתו של רבנו להערה הבאה:

והגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' מד) כתב וז"ל: "וגם רוב המחמירים אינם מחזיקים את הדבר לוודאי איסור, שהרי אינם נמנעים מלהשתמש בכלים של הנוהגים כהמתירים. וצ"ל שאף בדבר שנוהגים בו ודאי איסור ואחרים נוהגים בו היתר - מותר לנהוג כן: שו"ע (יו"ד סי' סד סעי' ט), ט"ז (שם), ש"ך (שם, וכן בסי' קיט ס"ק כ), שו"ת מוהרלב"ח (סי' קכא), מאירת עינים (שורש ג ענף ד).

יא. בשיווק של תוצרת חקלאית שגדלה עפ"י היתר המכירה, יש לכתוב על האריזות: "כשר לשומרי שביעית עפ"י היתר המכירה" (חקלאים, פרק לד סעי' ו).

עי' שו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' נג), שם נאמר שאין להכשיל את אלה שאינם נוהגים עפ"י היתר המכירה באכילת מה שאסור להם עפ"י מה שנהגו בהוראת רבותיהם. ועי' מג"מ (הל' שחיטה פי"א ה"ז).

בישיבת סיכום של ועדת השמיטה (כ' אדר תשמ"ח) אמר רבנו שמכיון שיש מחלוקת בין הרב קוק זצ"ל לבין החזו"א בשאלת היתר המכירה ובשאלת "אוקמי פירא", אפשר לשלב את שתי השיטות: מצד אחד - למכור את הקרקעות, ובכך למנוע את בעיית "אוקמי פירא" לדעת הרב קוק; ומצד שני - לעשות רק מלאכות המותרות "לאוקמי פירא" עפ"י שיטת החזו"א. באופן כזה יהיה ניתן לכתוב על האריזות "ללא חשש שביעית", למרות שמסתמכים על היתרים. אבל אם הגידול נעשה בהסתמך על היתר המכירה, יש לציין את כשרות המוצר עפ"י היתר המכירה.

פרק יב - גבולות הארץ - לדעת רבנו *

א. הנגב המערבי, ממערב לקו הנמשך מאשקלון דרומה (היינו: איזור רצועת עזה), לא נכבש אפילו ע"י עולי מצרים. (עי' "ארץ חמדה" שער ד סי' ו-י. וראה מכתבים )סי' טז).  

ב. הערבה הדרומית לא נכבשה אף ע"י עולי מצרים (עי' ארץ חמדה עמ' קסה).

ג. יש להקל בכל עמק בית שאן, ולסמוך על כך שלא נכבש ע"י עולי בבל (הוראה בע"פ, תשנ"ד).

ד. רמת הגולן נחשבת לחלק מהגליל, ודינה כעבר הירדן המערבי לכל דבר (הוראה בע"פ לרבני הגולן). ולכן היא כלולה גם בכיבוש עולי בבל.

ה. הכיבוש שנעשה ע"י צה"ל אינו מקדש את הארץ ("ארץ חמדה" עמ' קלה±קלו; מכתבים, סי' טז).

משנת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל

הלכות תרומות ומעשרות ** 

משנת הרה"ג ש. ישראלי - הל' תרו"מ

א. פירות ממין אחד, שיש הבדל כלשהו ברמת החיוב שלהם, אין להפריש מזה על זה, משום שהדבר דומה להפרשה מן הפטור על החיוב.

ב. פירות שגמר מלאכתם היה בארץ לשם יצוא לחו"ל - חייבים בתרו"מ רק מספק אך למרות זאת אין להגדיר את הפירות הללו כ"פטור", ואפשר להפריש מהם על פירות המיועדים לשיווק בארץ והדבר דומה להפרשה מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו שאף שמסיבות שונות אסורה לכתחילה - הרי היא מועילה בדיעבד למרות שאנו מגדירים את מה שלא נגמרה מלאכתו כ"פטור" 

ג. אם נוצרה תערובת טבל ותרומה, ובתערובת זו הטבל הוא המיעוט והתרומה היא הרוב - מדאורייתא הטבל בטל ברוב התרומה וחיובו בתרו"מ הוא רק מדרבנן. ולכן אי אפשר להפריש את הטבל הזה כתרומה על פירות אחרים

ד. במצב שבו אין לרבנות שליטה מלאה על השווקים, ומתוך כך מסתמכים בהפרשה על שיטות דחוקות - עדיף שכולם ימכרו טבל גמור ויודיעו לצרכנים שעליהם להפריש בעצמם. וזאת כדי למנוע מצב בו הציבור סבור בטעות שהרוב המכריע של הפירות שבשווקים מתוקנים כדין, ולא מקפיד לעשר את מה שהוא קונה וכן במקרה שיש חשש להכשלת הקונים בהפרשה מן הפטור על החיוב, עדיף שלא להפריש כלל.

ה. החובה להפריש תרומה מן היפה היא מדאורייתא. אך החובה להפריש את המעשרות (מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני) מן היפה - היא מדרבנן אך מעשר ראשון ומעשר עני, במקרה בו פטורים מנתינתם מחמת הספק - אין צורך להקפיד בהם על הפרשה מן היפה אך הנותן ללוי ולעני את דמי המעשר, יכול להפריש גם את המעשרות הללו מן הרע, אם ישלם להם לפי היפה

ו. גם כיום צריך לתת את המעשר הראשון ללוי

ז. בהפרשת תרו"מ בזה"ז, למרות שהיא מדרבנן, אין להסתמך על "ברירה", משום שעיקרן מדאורייתא וכן הדין אפילו בירקות. לכן בהפרשה במערך מיון, עדיף להפריש בסוף התהליך, שלא מן המוקף ומשאינו גמור על הגמור, מאשר להסתמך על "ברירה". וכן הפרשה על תנאי, שהיא לא תחול אם תגרום מכשול של תערובות לאחר - נחשבת ל"ברירה", ואין להנהיג אותה.

ח. הכנת נוסח הפרשה כתוב, והמשגיח רק יאמר: "כל ההפרשות יחולו כפי שנכתב בנוסח שברשותי", ניתן בשעת הדחק לסמוך על דעת החזו"א הסובר שהדבר מועיל 

ט. בדין "ראשית ששייריה ניכרים" (דהיינו: שיהיה ברור מהי התרומה ומהם הפירות המתוקנים) די בכך שהשיריים ניכרים כלפי שמיא, ואין הכרח שיהיו ניכרים גם לאדם

י. כל בחור ישיבה מוגדר כ"עני", אף אם הוריו עשירים ומפרנסים אותו וכן הדין אף אם יש על שמו חסכונות לדירה וכדו', מפני שהוריו אינם מרשים לו להשתמש בכסף זה לפני הזמן.

יא. כל חקלאי יכול לעשות הסכם עם ישיבה, להקנות לה את מעשר העני ולקנות אותו מחדש במחיר סמלי הקנין יוכל להיות ע"י הנחה של המעשרות בשטח שהוקנה לישיבה, ואין צורך להחמיר ולדרוש שהחצר תהיה משתמרת לדעתו של הקונה

יב. אף שאין לעשר ממין על שאינו מינו, ניתן לעשר מזן אחד על זן אחר, גם אם הצבע והמבנה שונים (כגון: בשזיפים). אבל אם יצרו מין חדש ע"י הכלאה של שני מינים שונים - אין לעשר ממנו על אחד מאותם מינים, אא"כ יוגדר שזהו ממש אותו מין.

 

*)פרק זה הוא סיכום פסקי הלכה ששמענו מרבנו בזמנים שונים.

**)פסקי הלכה אלו, של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל, מבוססים על סיכומים שכתבנו לאחר פגישותעם רבנו זצ"ל, בשנים תש"ן-תשנ"ב. סיכומים אלו לא היו לנגד עיניו של רבנו, ועל כן הדבריםהנכתבים כאן הם באחריות השומעים והמסכמים.רוב פסקי ההלכה הללו שולבו בחוברת "הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית", ועלכן בתחילתן של רוב ההערות מופיעה הפניה למקום בו נידונה השאלה בחוברת זו.  

 

 למעבר לחלק ד'