הלכות שביעית, הרב ישראלי - חלק א'

הלכות שביעית, הרב ישראלי - חלק א'

פסקי הלכה של הרב ישראלי זצ"ל לשנת השמיטה

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ג'

ראשי פרקים

       א - המלאכות האסורות בקרקע ובצמחים

       ב - טיפול במטעים ובגידולי שדה

       ג - איסורי ספיחין, שמור ונעבד

       ד - גידול בחממה ובמצע מנותק

       ה - על מה חלה קדושת שביעית

       ו - שימוש בפירות שביעית

       ז - שיווק פירות שביעית

       ח - ביעור פירות שביעית

       ט - משא ומתן עם מי שאינו שומר שמיטה

       י - המצוות התלויות בארץ בשמיטה

       יא - היתר המכירה

       יב - גבולות הארץ לדעת רבנו

* * *

בשנות השמיטה תשמ"ז ותשנ"ד, הוכנו ע"י מכון התורה והארץ חוברות הדרכה לחקלאים, לצרכנים ולגננים. במהלך הכתיבה של החוברות התייעצנו רבות עם מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל.

בהכנת החוברות לשנת השמיטה תשמ"ז, מסרנו את הטיוטה של כל חוברת לעיונו של רבנו זצ"ל, לאחר שהכנסנו בה פסקי הלכה רבים ששמענו ממנו, והוא העיר על הדברים בכתב ידו.

בהכנת החוברות לשנת השמיטה תשנ"ד, לא היה סיפק בידיו של רבנו לעבור על הטיוטות. התייעצנו עמו רבות, הן בשיחות טלפון והן בפגישות. לאחר כל פגישה או שיחה, השתדלנו להעלות את הדברים על הכתב לאחר ששמענו אותם מפיו, ולשלוח אליו את הסיכום לשם קבלת הערות. לפעמים קיבלנו ממנו את הסיכומים בחזרה עם תיקונים, ולפעמים קיבלנו מכתבים מפורטים יותר. כל התשובות שקיבלנו מרבנו, הן בכתב והן בע"פ, שולבו לאחר מכן בחוברות ההדרכה. כמו כן שילבנו בהן דברים שכתב במקומות אחרים: במאמריו ב"התורה והמדינה" וב"בצאת השנה", ובספריו "ארץ חמדה" ו"חוות בנימין".

בגלל שפסקי ההלכה של רבנו באו ממקורות שונים, שגם רמת האמינות שלהם שונה - הדברים מובאים בסגנונות שונים. כבסיס - לקחנו את החוברות שנכתבו לשנת השמיטה תשנ"ד. הסעיפים מובאים משם בלשונם (תוך ציון המקור בסוגריים), למעט תיקוני סגנון המתחייבים מכך שהדברים הוצאו מהקשרם המקורי. בהערות לסעיפים אנו מציינים את המקור בדברי רבנו:

א. דברים שנכתבו ופורסמו ע"י רבנו במקומות אחרים (תוך ציון המקור) - כתב רגיל, מודגש.

ב.  מכתבים שקיבלנו ממנו, ופורסמו בספר זה (תוך ציון סימן) - דעת רבנו מופיעה בתמציתיות בכתב רגיל, מודגש.

ג. סיכומי פגישות שהתקיימו במהלך ההכנה לשמיטת תשנ"ד. סיכומים אלו היו לנגד עיניו של רבנו, ובדרך כלל גם הוסיף עליהם הערות בכתב ידו. סיכומים אלו נדפסו באות שונה הנקראת "דוד". התיקונים של רבנו - בכתב דק, הנקרא "מרים".

ד. דברים שנכתבו כהערה לטיוטה של החוברת בשמיטת תשמ"ז (תוך ציון הרקע להערה). דברים אלו, שכתב הרב עצמו, נדפסו בכתב דק הנקרא "מרים".

ה. דברים שפרסמנו בשמו בחוברות לשמיטת תשמ"ז, כאשר רבנו עבר על הדברים לפני הדפסתם - נדפסו בכתב הרגיל, באות מודגשת.

ו. הוראה בע"פ (תוך ציון השנה בה ניתנה ההוראה) - ג"כ באות מודגשת.

את פסקי ההלכה סידרנו עפ"י נושאים, כאשר בסוף כל סעיף מופיע המקור בחוברות לשנת תשנ"ד (לחקלאים או לצרכנים), שם ניתן לראות את הרקע הכללי של הנושא, וכן הרחבת דברים. כדי לתת למעיין את הרקע ההלכתי, הבאנו מתוך החוברת את המקורות העיקריים לדבריו של רבנו, עם הפניה לספר "שבת הארץ" עם "תוספת שבת", שם נידונו הדברים ביתר הרחבה. כשמצאנו לנכון להוסיף בתוך דברי רבנו - סימנו את ההוספה בסוגריים מרובעים.

פרק א - המלאכות האסורות בקרקע ובצמחים

א. פליחה עמוקה המטייבת את הקרקע או מכינה אותה לזריעה היא חרישה בוודאות. בעיבודי קרקע אחרים יש ספק אם הם מוגדרים כחרישה (חקלאים, פרק א סעי' א).

לדעת רבנו, כל פליחה משמעותית של הקרקע היא חרישה גמורה, ללא קשר למטרתה. לדעתו, הגדרת אב המלאכה בשמיטה היא כהגדרתה לענין שבת (מדריך לחקלאי, תשמ"ז).

וא"כ יש לעיין בהגדרת האב בהלכות שבת:

הרמב"ם (שבת פ"ז ה"ב) מרחיב את הגדרת האב ואומר: "החורש, החופר או העושה חריץ - הרי זה אב מלאכה, שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע". ולעומת זאת כתב בהמשך (פ"י ה"א): "המנכש בעיקרי האילנות, המקרסם עשבים... כדי לייפות את הקרקע - הרי זה תולדת חורש. וכן המשווה פני השדה...". ומכאן שיש מלאכות שהן חלק מהאב ויש מלאכות שהן תולדה. לעומת זאת יש ראשונים המצמצמים את הגדרת האב לענין שבת, ולדעתם גם החופר והחורץ הם תולדות: רש"י (שבת מו ע"ב ד"ה איסורא); תוס' (שבת לט ע"א ד"ה מפני) בשם ר"ת; מאירי (שבת עג ע"ב ד"ה החורש); אור זרוע (הל' שבת סי' נה); רמ"ך (מובא בכס"מ לרמב"ם שם). האג"ט (זורע אות ג ס"ק ב) מסיק שלכו"ע, החופר והחורץ לשם זריעה - הרי עובר באב מלאכה.

אותה מחלוקת קיימת גם לענין הרכבה. עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ד אות ג). ועי' בצאת השנה (עמ' כט הע' 4), שם הקלו בהרכבה להחשיבה כתולדה.

לדעת החזו"א, חרישה של תורה היא הכנת מצע זרעים (עי' שו"ת משנת יוסף ח"ב סי' יא סד"ה אכן) וכן חריש עמוק (שם, ועי' חזו"א תשובות וכתבים זרעים סי' לג). לכן, הקילטור במטעים, שחדירתו לקרקע שטחית - אינו חרישה (שביעית להלכה ולמעשה עמ' 23 הע' 23). ובמקרים מסויימים נטה להקל אף בדיסוק (ועי' תשובות וכתבים סי' לב). לדעת הגר"מ אליהו שליט"א, כל פליחה המטייבת את הקרקע היא חרישה גמורה. הנפק"מ בין השיטות תהיה בחדירה שטחית לקרקע או בפליחה שאינה מטייבת את הקרקע.

לדעת רבנו אין משמעות למטרת הפעולה אלא לצורתה. לכן הוא מקל בפעולות להכנת מצע זרעים אם אינן פולחות את הקרקע, כמו: עיגול, יישור ועירוג (לקמן סעי' ד); אך הוא מחמיר בכל פעולה החודרת לקרקע, גם בגידול קיים. ועי' חוות בנימין (ח"א סי' ה אות י).

ב. השימוש בדיסק מותר לאוקמי אילנא רק אם כמעט אינו חודר לקרקע אלא מבצע "גירוד" קל. בפעולה זו, על הדיסק להיות כמעט סגור, כאשר הסכינים כמעט מקבילים (חקלאים, פרק ט סעי' ב/6, פרק כב סעי' ו/5).

הוראת רבנו (חוברת לחקלאי, תשמ"ז). ונטה לומר שאף חדירה קלה לקרקע איננה בגדר חרישה (הוראה בע"פ, תשנ"ד). המדובר באדמות כבדות ובינוניות, שם הוא מבצע "גירוד" קל של פני הקרקע. דיסק כזה באדמות קלות - אסור, מפני שהוא פולח את הקרקע.

ג. קילטור בעזרת מכסחות (כפות אווז) החודרות עד כ-5 ס"מ לקרקע, ללא מטרת פליחה - הוא בעדיפות נמוכה יותר מאשר הדיסק הסגור (פרק ט סעי' ב/7).

אופן זה חמור יותר, מפני שהוא מעבד את השכבה העליונה של הקרקע. אך מכיון שהוא שטחי ביותר - נראה שאינו מוגדר כחרישה. ולכך נוטה דעת רבנו (הוראה בע"פ, תשנ"ד).

ד. עיגול במעגילה לשם הכנת מצע זרעים, וכן יישור באמצעות ארגז מיישר - יש ספק אם הם חרישה גמורה (חקלאים, פרק לא סעי' ג).

ראה לעיל (סעי' א), דעת הסוברים שכל הכנת מצע זרעים היא חרישה. אך רבנו (חוברת לחקלאי, תשמ"ז) עמד על דברי הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "המפעפע גושים הרי זה תולדת חורש", והוכיח שהעיגול הוא תולדה, ובטעם הדבר צריך לומר שאין זו פליחה של האדמה. ולענין יישור באמצעות ארגז מיישר הוכיח מדברי הרמב"ם (הל' שבת פ"י ה"א), שהמשווה פני הקרקע הרי זה תולדת חורש, בעוד שהחופר והחורץ הם חורש ממש.

ולפי זה יוצא שגם שידוד - שהוא העברת רשת עם יתדות ברזל לשם החלקת פני השטח, פירור סופי של הרגבים ואיסוף פסולת - אינו אסור אלא מדרבנן, מפני שאין בו פליחה של הקרקע.

ה. נטיעה של צמחי סרק, כגון שוברי רוח או צמחי נוי - אסורה מדרבנן (חקלאים, פרק א סעי' ו, פרק לב הע' 2). כס"מ (פ"א ה"ה) עפ"י ירושלמי (פ"ד ה"ד).

וכך הורה רבנו. והוסיף שאעפ"כ, זריעה אסורה מדאורייתא גם בצמחי סרק, ולכן זריעת פרחים או שתילת פקעות אסורה מן התורה (מכתבים, סי' ב; ועי' הערת רבנו, "התורה והמדינה" ח"ד עמ' קפב-קפד). ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ה אות א).

ו. נטיעה של עצים הנמצאים בגוש אדמה (שהם יכולים לחיות ממנו שבועיים, עד שייקלטו) - אסורה מדרבנן (חקלאים, פרק א סעי' ז). בצאת השנה (עמ' לא סעי' י).

וכך הורה רבנו (ראה לקמן מכתבים סי' ב). ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ד אות ג).

ז. לכתחילה יש לסיים נטיעת עצי סרק גלויי שורש עד ט"ו באלול. בשעת הדחק מותר לטעת אותם עד ערב ראש השנה (חקלאים, פרק ז סעי' ד).

עפ"י הדעות המקילות: חזו"א (סי' כב ס"ק ה); בצאת השנה (עמ' כח סי' א, עמ' מב ד"ה נטיעה).

וכן דעת רבנו (חוות בנימין סי' ט אות ח). וראה מכתבים (סי' א).

הדעות המחמירות: התורה והמדינה (ח"ד עמ' קלז, קמח). וכך הורה הגר"מ אליהו שליט"א. וכן משמע מדברי הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" פ"ג הי"א אות ב). והגרב"צ עוזיאל (התורה והמדינה ח"ד עמ' קמ) אוסר נטיעת עצי סרק במועד זה, מפני שלדעתו האיסור אינו משום מנין שנות ערלה אלא משום שעץ צעיר נראה כמי שניטע בשמיטה. וכן נכתב בכרם ציון (פרק א סעי' ח).

ח. זמירת הגפן, שנאסרה מהתורה - היא הקצרת ענף בשביל לגרום לכך שיפרצו ממנו ענפי פרי חדשים. גיזום הדומה לזה בעצים אחרים - אסור גם הוא מן התורה (חקלאים, פרק א סעי' ט).

עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ב אות ג, הט"ו אות ה, ועי' פ"א ה"כ אות א). הגיזום הדומה ביותר לזמירת הגפן הוא גיזום הקיווי, הנותן פירות באותה שנה על הענפים המתפתחים כתוצאה מהגיזום. פחות דומה לכך הוא הגיזום הגס באפרסק, המצמיח ענפי פרי שעליהם יצמח הפרי בשנה הבאה. מדברי המהריט"ץ (שו"ת החדשות סי' קעו) בדעת הרמב"ם משמע שזמירה של תורה היא רק זו המצמיחה פירות באותה שנה, כמו זריעה. ועי' אג"ט (זורע אות ב ס"ק ה).

רבנו הורה שגיזום המצמיח ענפי פרי הוא האסור מן התורה, ולכן גיזום הקיווי אסור מן התורה (מדריך לחקלאי, תשמ"ז).

ט. גיזום בצמחי סרק - אסור מדרבנן (חקלאים, פרק א סעי' י).

כרם ציון (פרק ד סעי' א). ועי' חזו"א (סי' יט ס"ק טו ד"ה ואילני).

וכך הורה רבנו (הוראה בע"פ, תשנ"ד) משום שגם נטיעתם אינה אסורה אלא מדרבנן (ראה לעיל סעי' ה).

עפ"י זה כתבנו (מדריך לחקלאים, פרק כט סעי' ו) שגיזום ושריפה של הדסים לצורך הצמחת בדים משולשים - מותרים לאחר המכירה ע"י ישראל. וזאת בהסתמך על מה שכתבנו בשם רבנו שבהדסים למצוה אין קדושת שביעית (לקמן פרק ה סעי' א). והוספנו שלדעת רבנו איסורי נטיעה וזמירה נוהגים מן התורה רק במאכל אדם ולא בצמחים אחרים, אף אם יש בהם קדושת שביעית.

י. קצירה לעבודת הקרקע אסורה מן התורה (חקלאים, פרק א סעי' יב).

רמב"ם (פ"ד ה"א); "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ב אות ה).

בספר השמיטה (עמ' קד ד"ה דרך) נאמר שקצירת שחת ותבואה לצורך הכנת הקרקע לזריעה אסורה מהתורה משום "קצירה לעבודת הארץ". ועי' מאמר הרב נח ויז'ונסקי ("תחומין" יד עמ' 72 ואילך).

בפגישה בערב שמיטת תשנ"ד, הורה רבנו: איסור "קצירה לעבודת הקרקע" מן התורה נאמר דווקא בקציר שנועד להשבחת הקרקע. לעומת זאת, קצירה הנעשית לצורך גידול התבואה - אינה אסורה אלא מדרבנן. קצירת קווי בידוד בחיטה נגד שריפות - אין בה איסור, מפני שלא באה להצמחה כלל.

על כך שאלנו: איסור קצירה לעבודת הקרקע, לפי ההסבר של כת"ר - הרי הוא כיסוח עשבים, המפורש בגמ' (מו"ק ב ע"ב ורש"י שם) לאיסור דרבנן. אמנם יש מקום לומר שאיסור זה, של קצירה לעבודת הקרקע, לא נאמר אלא בעשבים שיש בהם קדושת שביעית, כגון שהם ראויים למאכל בהמה [ראה לקמן פרק ה סעי' ה]. ואילו האיסור מדרבנן נאמר באותם עשבים שאין בהם קדושת שביעית. אלא שמן הסתם כל עשב בר ראוי למאכל בהמה. ושמא יש לומר שעשב בר הצומח בין האילנות אינו מיועד לבהמה ולכן לא תהיה בו קדושת שביעית. אך לפי מה ששמעתי בשם כת"ר שיש קדושת שביעית אפילו בדשא הגדל לנוי [ראה לקמן פרק ה סעי' ו] - א"כ ק"ו לכל מיני העשבים שבהמה רגילה לאכלם כשהיא אוכלת במרעה טבעי. וצ"ע.

בנושא קצירת עשבים שיש בהם קדושת שביעית, העיר רבנו בכתב ידו: האיסור הוא מצד עבודת הקרקע. א"כ אין נפק"מ מה טיבם של העשבים.

במכתב נוסף השיב לנו רבנו בנושא זה: להשמיד דרך עידור במעדר כשזה משפיע על העץ. בתשובת מהרי"ל דיסקין [סי' כז סעי' יב; בצאת השנה עמ' עד] מתיר כה"ג עקירת היבלית. ונראה דה"ה כל עשבים שמחלישים העץ. וא"כ גם זה אינו בכלל קצירה לעבודת הקרקע. וראה לקמן (סעי' יא).

יא. בצירה לעבודת האילן אסורה אף היא מן התורה (חקלאים, פרק א סעי' יב, ועי' פרק יג הע' 17).

רמב"ם (פ"ד הכ"ב); "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ב אות ה-ו).

לדעת ערוה"ש (סי' כא סעי' ב) האיסור הוא "ליקח מעט פירות כדי שהשאר יגדילו". הגרש"ז אויערבך (מעדנ"א סי' ג פרק ב אות ה-יא) כתב שבכלל איסור זה כל קטיף פירות למניעת ניצול של העץ. ואיסור זה הוא משום "מנהג בעלות". ובספר "שמיטה ממלכתית" (פרק ד הע' 2) מובא בשמו שאין איסור בצירה לעבודת האילן במטע שברשות אוצר בית דין, מפני שאין זו בצירה כדרך בעלים. ועי' מנחת שלמה (סי' נא אות ח בסופה); "שבת הארץ" (פ"ד הכ"ב אות ג-ד).

בסיכום פגישה שהתקיימה עם רבנו בתקופת ההכנה לשמיטת תשנ"ד, נכתב: איסור "בצירה לעבודת האילן" מן התורה, נאמר דווקא בהורדת פירות לצורך חיזוק האילן, כגון: הורדת פירות בעצי ערלה לשם ריכוז הכוחות של העץ לצמיחה. כאשר הורדת הפירות היא לצורך השבחת הפירות האחרים, האיסור הוא מדרבנן [כדין כל מלאכה הנעשית לאברויי]. ועי' מאמרו של רבנו ("התורה והמדינה" ג עמ' קלט), ממנו משמע שלפני כן הגדיר את האיסור הזה בצורה שונה (וראה לקמן פרק ב סעי' יב).

יב. מותר לאסוף את היבול רק בכמות קטנה לצריכה ביתית ובשינוי מהדרך הרגילה. כך מוכיח האדם בהתנהגותו שאינו רואה את עצמו כבעלים על תנובת השדה (חקלאים, פרק כד סעי' ו).

מקור הדין: רמב"ם (פ"ד ה"א והכ"ב-כ"ד); "שבת הארץ" (שם); בצאת השנה (עמ' נט סעי' יח). כך הסבירו: חזו"א (סי' יב ס"ק ה-ו); ספר השמיטה (עמ' כא הע' 12); מעדנ"א (סי' ז אות ד ד"ה הנה).

וכך הסביר גם רבנו ("התורה והמדינה" ח"ג עמ' קלט, ח"ד עמ' קסד-קסה).

פרק ב - טיפול במטעים ובגידולי שדה

א. מותר לעשות את הפעולות הדרושות לשמירת הפירות הקיימים על העץ אף אם הם קטנים עדיין, אבל אסור לעשות פעולות הנדרשות להגדלת כמות היבול ואיכותו מעבר למה שקיים (חקלאים, פרק ב סעי' ג/2).

כך כתב רבנו ("התורה והמדינה" ט-י עמ' שמו-שנה), וחזר על כך גם בע"פ (ראה בסעיפים הבאים). וכן נכתב ב"בצאת השנה" (עמ' לט סי' ה). פעולות הנעשות לשמירת הקיים מותרות גם אם משום כך ממשיכים הפירות לגדול ולצמוח.

ב. בשעת הדחק מותר לעשות כל פעולה הנדרשת למנוע פחיתה גדולה בכמות היבול ואיכותו ביחס למה שמקובל בשנה רגילה (חקלאים, פרק ב סעי' ג/3).

כך נמסר בשם החזו"א (דפי הלכה לחקלאים, בהוצאת המכון לחקר החקלאות עפ"י התורה, עמ' 24 הע' 6. ומקור הדברים בחזו"א שביעית סי' כא ס"ק יד). וכן דעת הגרח"ז גרוסברג ("התורה והמדינה" ט-י עמ' שמח-שנד; תורת השמיטה סי' ב ס"ק יא).

ב"דפי הלכה לחקלאים" (עמ' 25 הע' 6) מובא שהחזו"א התיר בהפסד של שישית מהיבול. ומקור שיטה זו בשו"ת נחלת שבעה (סי' נה) המובאת בפת"ש (יו"ד סי' לא ס"ק ד). הפת"ש שם מביא את דברי שו"ת הר הכרמל (יו"ד סי' טו) החולק ואומר שהכל לפי הזמן והאדם, ולפי ראות עיני המורה. כיום, כאשר מתח הרווחים בחקלאות נמוך מאד, יתכן שיש להקל לדעה זו גם במדה פחותה יותר של הפסד.

ורבנו אמר שלדעה זו תהיינה המלאכות מותרות אם בלעדיהן תהיה אחזקת המטע בלתי כלכלית בשיקול ארוך טווח למספר שנים (מדריך לחקלאי תשמ"ז).

עפ"י זה נכתב במדריך לחקלאים בשמיטת תשמ"ז: "הטיפול: הדליה, השקיה ריסוסים ודישונים - מותרים כדי למנוע נזק ניכר מהצמח או הפרח, אבל אסורים לשם השבחת הגידול. מדת הנזק המתירה פעולות אלו היא סיכון ריווחיות הגידול. ויש לצרף לכך הרשאה מאוצר בי"ד" ועל כך העיר רבנו: רק אחרי המכירה הותרה רווחיות.

בהכנה לשמיטת תשנ"ד כתבנו בסיכום פגישה עם רבנו: אפשר לסמוך על החזו"א בדין אוקמי פירא ככל דיני ספק דרבנן לקולא. למסקנה נראה שאם לא תהיה כדאיות כלכלית להחזקת המטע בשמינית, הרי זה כלול ב"ימות כל עץ שבה", ואפשר להקל במלאכות בשביעית לטובת פירות שמינית. על כך שאלנו: האם "כדאיות כלכלית" היא של החזקת המטע בשמינית או של כל השנים כולם באופן יחסי?

בתשובה לכך כתב רבנו: בחזו"א (סי' כא ס"ק יז), המדובר כשבמניעתה "ימות כל עץ או שייפסדו כל הפירות", א"כ אין זה מותנה ב"כדאיות כלכלית". אך יש לומר שאם אין כדאיות כלכלית, הרי יימנעו מלהשקיע בזה הן בעבודה הן בשאר השקעות כנ"ל, ואז יהיה ודאי הפסד רוב הפירות. ע"כ נראה שיש להקל בזה, לדעתו.

ולמעשה הורה רבנו שמכיון ש"כבר הורה זקן" - ניתן לסמוך על הדעה המקילה, אך עדיף במקרה זה לצרף גם את מכירת הקרקע (הוראה בע"פ, תשנ"ד). וראה לקמן (פרק יא סעי' יד).

ג. פעולות שאינן מיועדות לשמירת הקיים, אלא נעשות להגדלת היבול בשנים הבאות ולא בשנת השמיטה - אסורות (חקלאים, פרק ח סעי' ב).

אמנם הצורך בפעולות אלו הוא לשנים הבאות, אך יש לחלק בין פעולות הבאות לשמור על הקיים לצורך השנים הבאות לבין פעולות הבאות ליצור באופן אקטיבי את כושר ההנבה לאותן שנים. וכך הורה רבנו (ראה לקמן סעי' ה). דוגמא מצויה לכך היא גיזום גס באפרסק, שבלעדיו לא יצמחו ענפי הפרי לשנה השמינית.

ד. ההשקיה בשטחי השלחין - מותרת (חקלאים, פרק ח סעי' ד).

רמב"ם (פ"א ה"ח וה"י); בצאת השנה (עמ' מו סי' ב). ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ח אות ב).

לענין השקיה המיועדת להגברת הצימוח, עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ח אות ג), דעת הסוברים שיש למעט בכמות ההשקיה או במספר ההשקיות. ועי' רש"י (הוצאת מקיצי נרדמים, מו"ק ו ע"ב ד"ה כדי שיצאו) שכתב שהשקיה איננה מלאכה אסורה כלל, וא"כ אין בה הגבלה.

בסיכום פגישה עם רבנו בהכנה לשמיטת תשנ"ד, כתבנו: ההשקיה מותרת ללא הגבלת כמויות. ומותר גם כאשר ישנה כוונה מפורשת להוסיף צימוח. ועל כך הוסיף רבנו בכתב ידו: כנראה מלשון הרמב"ם (פ"א ה"י). וכוונתו לדברי הרמב"ם: "ומפני מה התירו כל אלו? שאם לא ישקה, תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו...". וחזר וביאר את הדברים במכתב (ראה מכתבים, סי' ג).

רבנו חזר על הוראתו בפגישה שעסקה בטיפול בגינות נוי; אך שם, שלא מדובר בשעת הדחק, נטה קצת להחמיר. וכך נכתב בשמו בסיכום הפגישה: השקיה היא מלאכה שהותרה, לכן אין צורך לדקדק בכמות המים הניתנת בהשקיה ואפשר לתת גם מעט יותר.

ה. באביב של השמיטה יהיה מותר לדשן בכמות המינימלית הדרושה לשמירת העצים, עפ"י בדיקות קרקע ועלים (חקלאים, פרק ח סעי' ו/3).

היתר דישון במקום ההכרח: בצאת השנה (עמ' כח סי' ב, עמ' לב סעי' יד) עפ"י הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" פ"א ה"ה אות י) והחזו"א (סי' כא ס"ק יז). ולדעת הגריא"ה הרצוג (תשובות וכתבים זרעים סי' עא) אין כל היתר לזבל בשמיטה.

בהכנה לשמיטת תשמ"ז, נכתב בסיכום פגישה עם רבנו: מלאכות הנעשות במטעים צעירים, כגון דישון מרובה, כדי לקבל יבול בשנה השמינית - אסור, גם אם ללא מלאכה זו יפסידו שנת יבול ביחס למקובל בשנים רגילות. על כך העיר רבנו בכתב ידו: כחזו"א (סי' כא ס"ק יז) - "להרווחה אסור". וכל עיקר החידוש להתיר דישון הוא משל החזו"א, והוא חידוש גדול.

ומדבריו למדנו שלשיטתו של רבנו (החולקת על החזו"א ביסוד של ההיתר "לאוקמי"), הטיפול במטע הצעיר מותר רק בפעולות הנעשות לשם שמירת הקיים, אך לא למניעת פחיתה ביבול השנים הבאות (עי' מדריך לחקלאים תשנ"ד, פרק יד סעי' ב) וכך משמע מדברי הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" פ"א ה"ה אות ח, יא, יב, יג, טו, פ"ג ה"ט אות ו).

על כך חזרנו ושאלנו: הרב שליט"א אסר דישון לצורך פירות שמינית. ומה החילוק בין דישון ושאר פעולות? ורבנו ענה בכתב ידו: נאסר מתוך הנחה שמניעה זו (וכן כיו"ב בשאר מלאכות מסוג דרבנן) אין מביאה לידי הפסד מוחלט, כנ"ל.

כדברי רבנו, שמכיון שההיתר לדשן הוא דחוק, לא הותר אלא במידה המינימאלית ההכרחית, משמע גם מדברי החזו"א (סי' טז ס"ק ז, ועי' תשובות וכתבים סי' לא).

ביחס לגינות נוי נטה רבנו להחמיר יותר, וכך כתבנו בשמו בסיכומה של פגישה שעסקה בנושא: דישון היא פעולה שלא הוזכרה כלל, ואין לתת דשן בגן הנוי. ונראה שכוונתו לכך שזיבול לא הוזכר ברמב"ם (שמו"י פ"א ה"ז-ה"י) בין המלאכות המותרות לאוקמי, ומדבריו (פ"ג ה"ט) משמע שמלאכה זו אסורה. ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ה אות י). כשהראנו לרבנו את הסיכום, הוסיף בכתב ידו: זוהי דעתי. אולם לפי מה שמתיר החזו"א דישון בעצי הדרים - יתכן שיתיר גם דישון בקרקע חולית שבלעדי זה יתנוונו.

ו. עדיף לדשן דרך מערכת ההשקיה (חקלאים, פרק ח סעי' ו/3).

שאלה זו הופנתה אל רבנו בהכנה לשמיטת תשנ"ד, ובסיכום הפגישה כתבנו: הוספת כמות דשן במעשה אחד אגב דישון הכרחי - אסורה. אין לדמות מקרה זה לדין "ריבוי בשיעורים" שנאמר בשבת [עי' מנחות סד ע"א], מפני ששבת היא איסור "גברא" ושמיטה היא איסור "חפצא" [עי' "שבת הארץ" פ"א ה"א]. על כך העיר רבנו בכתב ידו: גם בשבת, הר"ן (פ"ד דביצה [לרי"ף דף ט ע"ב ד"ה ומיהא]) מכריע שהוא מן התורה; ומכל שכן בשביעית, וכנ"ל מילתא בטעמא.

 

למעבר לחלק ב'