גיזום הדסים בשנת השמיטה

גיזום הדסים בשנת השמיטה

בסיור שערכו רבני מכון התורה והארץ, הועלתה שאלה מעשית בדבר חלקת הדסים שנשתלה טרם שנת השמיטה למטרת מכירתם לקיום מצוות ארבעת המינים

הרב נתנאל אוירבך | מתוך אמונת עיתך תשרי תשע"ו

 

א. הצגת השאלה

בסיור שערכו רבני מכון התורה והארץ, הועלתה שאלה מעשית בדבר חלקת הדסים שנשתלה טרם שנת השמיטה למטרת מכירתם לקיום מצוות ארבעת המינים. השיטה המקובלת[1] לגידול הדסים משולשים היא גיזום השיח נמוך מאוד עד פני הקרקע. פעולה זו נעשית ידנית או מכנית, בין פסח לל"ג בעומר. גיזום זה מביא לידי חידוש המטע והעלאת אחוזי הענפים המשולשים. כדי להצמיח ענפים משולשים בשנה השמינית, עושים גיזום זה בסוף השנה השישית. ואכן החקלאי גזם את ענפי ההדס בסוף השנה השישית, אולם מחמת שינויי האקלים צמחו ענפים כבר בתחילת השנה השביעית. כדי שיוכלו לצמוח ענפי הדס משולשים בשביל השנה השמינית, על החקלאי לגזום שוב את ענפי ההדס בדרך המתוארת לעיל[2].

ב. גדרי איסור זמירה

מלאכת הזמירה היא אחת מהמלאכות האסורות מהתורה בשנה השביעית, כפי שנאמר: 'וכרמך לא תזמר'[3]. נחלקו הפוסקים, האם הזמירה האסורה מהתורה היא דווקא זמירת כרם, אך זמירת שאר עצים אינה אסורה אלא מדרבנן[4]; או שמא גם שאר עצים בכלל איסור התורה[5]. במאמר זה נבקש לראות בזמירה המוצעת בהדסים זמירה שאינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן. זאת משתי סיבות, מצד הגדרת האיסור ומצד אופן הפעולה. בתחילה נדון בעצם המעשה, ולאחר מכן נדון בכוונה המלווה את המעשה.

1. הגדרת האיסור

לשיטה הסוברת שאיסור זמירה של תורה שייך גם בשאר עצים, יש הסוברים שהכוונה דווקא לעצי פרי ולא לעצי סרק. הבסיס לטענה זו מצוי בדברי הר"ש[6], הטוען שהיות והזמירה היא תולדה של הנטיעה[7], ממילא אם התולדה אסורה מהתורה קל וחומר שמקורה אסור מהתורה. מכך הסיק הר"ש שכיוון שהזמירה אסורה מהתורה, הוא הדין גם הנטיעה עצמה. לאור סברתו ניתן לומר שכיוון שיש הסוברים שנטיעת עץ סרק היא מדרבנן[8], כן זמירתה אסורה מדרבנן, שכן לא ייתכן שהתולדה תהיה חמורה ממקורה[9]. ולפי זה בהדס, שהוא עץ סרק[10], יהיה הגיזום אסור רק מדרבנן.

2. אופן פעולת הזמירה

יש להוסיף שצורת הגיזום של ההדס אינו דומה לזמירה שאותה אסרה התורה, ולכך לא תיאסר אלא מדרבנן. איסור זמירה של תורה הוא בהקצרת הזמורות[11] במקום מיוחד[12], למטרת צימוח ישיר[13]. מעצם הגדרה זו, הזמירה הינה פעולה מדויקת הדורשת מומחיות. שונה מכך הוא אופן גיזום ההדסים המוצע, שהוא חיתוך כל ענפי ההדס[14].

ג. הצעת פתרון א: 'לאוקמי' - לפי ייעוד הגידול

לאחר שהובהר שפעולת הגיזום המוצעת אינה אסורה אלא מדרבנן, נבקש להציע הצעת פתרון המסתמכת על התרת עצם מעשה הגיזום, אף שמעשה זה גורר בעקבותיו הצמחה בעתיד. ההיתר מתבסס על הטענה שעיקר ייעודו של שיח ההדס הוא בהצמחת ענפים משולשים למצווה.

מדברי הבבלי (מועד קטן ג ע"א; עבודה זרה נ ע"ב) עולה הבחנה בין מלאכות הנעשות לצורך הכרחי שהאילן לא ימות – 'אוקמי', המותרות בשביעית, לבין מלאכות הנעשות להשבחת העץ – 'אברויי', שאסורות בשביעית. נחלקו הפוסקים האם בכלל היתר מלאכות 'לאוקמי' נכללות גם מלאכות 'לאוקמי פירא' - למניעת הפסד הפירות. הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"א ה"י) כתב בעניין זה כך: 'מפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה'. ה'חזון איש' (שביעית סי' טז ס"ק ד)[15] סובר שגם מלאכה שמטרתה לקיים ולהציל מהפסד את הפירות מותרת[16]:

ונראה, דהא דכתב רבנו ותעשה הארץ מליחה וימות כל עץ, אין הכוונה דתיבש העץ ולא תעשה פרי לעולם, אלא ימות בשנה זו ולא יבשיל פירותיו... וע"כ צ"ל דמתירין השקאה משום הפירות.

סברתו היא, שהגדרת אילן בהיתר 'לאוקמי' אינה מצטמצמת בהכרח לעץ אלא כוללת בתוכה את ייעודו של העץ בתור מצמיח פירות. לכן, בכלל 'אוקמי אילנא' נכלל גם 'אוקמי פירא'[17]. לאור סברתו זו ניתן להרחיב את הגדרת 'אוקמי פירא', שאינה מוסבת בהכרח על הפרי הבוטני אלא כוללת בתוכה את ייעודו של הגידול, ואם ייפגע ייעודו של הגידול מותר יהיה לעשות מלאכות מסוימות למניעת פגיעה זו. ניצנים לשיטה זו ניתן לראות בדברי המבי"ט[18], שהתיר השקאת צמחי ריח אף שההפסד הוא מועט. בדבריו אינו מחלק בין מניעת הפסד האילן להפסד הפרחים, עובדה המעידה שההיתר אינו מצומצם להפסד הפרי הבוטני אלא להפסד הייעוד שאליו מכוון הגידול, כבצמחי ריח שייעודם הוא בעצם קיומם. ראיה נוספת ליסוד זה יש להביא מדברי הגרש"ז אוירבך[19], שהתיר זמירת פרחי נוי בגינה, בטענה שעיקר המטרה בגידולם היא הנוי והיופי, וחשוב הדבר כדין 'אוקמי'[20]. לאור זאת נוכל לומר שייעוד ההדסים בחלקה המדוברת הוא למטרת המצווה, ולשם כך עליהם להיות משולשים, ואם אינם משולשים הם מאבדים את ייעודם[21]. ומצאנו כעין זה בנוגע לעשיית מלאכות דרבנן למטרת קיום אתרוגים למצווה. הרב שמואל הלוי ואזנר[22] כתב שאין לעשות מלאכות דרבנן באתרוגים לשם הידורם ויופיים, שהרי מכל מקום האתרוג כשר הוא גם בלא עשיית מלאכות אלו. אך הוסיף, שאם יש בכך הפסד המצווה לגמרי, והאתרוג נפסל למצוותו, מותר לעשות מלאכות דרבנן בעץ האתרוג, מדין 'אוקמי פירא'[23]. כמו כן כתב הרב בנימין זילבר[24] להתיר הלבשת פרי האתרוג בשקית ניילון או נייר למניעת היזק השמש, בטענת 'אוקמי פירא'[25]. לאור זאת, הרי שאם הדסים אלו לא יגזמו באופן המוצע, יהיה כאן הפסד מוחלט של ההדסים, כי אז הם היו בגדר 'הדס שוטה', הפסול למצווה. לכן יש להתיר לבצע גיזום גס בהדסים, בהסתמך על היתר מלאכה דרבנן 'לאוקמי'.

ד. הצעת פתרון ב: גיזום לשיווק ענפי קישוט

ניתן להציע פתרון נוסף להתרת גיזום ההדסים, והוא שהגיזום הגס ייעשה למטרת שיווק בדי ההדס לענפי קישוט. יש להתיר זאת מצד הכוונה בגיזום, כי הכוונה לשיווק ההדסים היא כוונה הפכית לזמירה המקובלת, ואינה לשם ההצמחה בעתיד. כאמור, גיזום מלא עד לפני הקרקע גורם להצמחה מחודשת של הצמח, ולכאורה יש לאסור פעולה זו בשנה השביעית[26]. אולם הגיזום לשיווק הענפים לקישוט טומן בחובו שתי כוונות שונות, הפוכות זו לזו: כוונה לשיווק ענפי ההדס לקישוט, פעולה הדומה לזומר לצורך העצים, וכוונה להצמחה של השיח בעתיד לצורך ענפי הדס למצווה. ה'תוספות'[27] כתבו שמותר לזמור גפן לצורך העצים והזמורות, ובלבד שהזמירה תיעשה באופן הקשה לגפן, כי בכך אינו משביח את הגפן[28]. לדברי הראי"ה קוק[29], הרמב"ם[30] חולק על ה'תוספות', ולדבריו מותר לזמור גפן באופן הרגיל אם כוונתו לצורך העצים, הגם שתיגרם הצמחה מזמירה זו בעתיד[31].

דברים נוספים אודות מעשה עם שתי כוונות מצאנו בדברי הראי"ה קוק[32] בנוגע ל'מדל אילנות', שהיא פעולה האסורה מדרבנן. עקירת עץ או כמה עצים במטע היא פעולה שהותרה כשכוונתה היא לשם העצים, אף שיש בה גם כוונה להטיב את הגידולים הנותרים. לדבריו, ניתן להתיר פעולה זו כל עוד אין מראית העין של איסור. ולפי זה הוא הדין בנידון דידן, שגוזם את ההדסים הן לצורך שיווקם בתור ענפי קישוט והן לצורך קבלת בדים משולשים. הרב יעקב אריאל[33] דן בנוגע להיתר לעשות עבודות פיזור אדמה בסביבות הבתים, למטרת מניעת נדידת חולות, כאשר לאחר מכן יישתלו באדמה זו עצים ופרחים. פעולת פיזור האדמה בסביבות הבתים יש לה מטרה מותרת, לשם מניעת נדידת חולות בהווה, ויש לה כוונה אסורה, למטרת שתילת עצים ופרחים בעתיד[34]:

בשביעית בוודאי יש לומר שבמלאכה דרבנן לא גזרו אלא רק שכל כוונתו היא אך ורק לאברויי אך כשיש גם כוונה נוספת, לא גזרו.

לאור זאת, אפשר להתיר גיזום הדסים לשם שתי מטרות שונות - אחת להיתר ואחת לאיסור. ניתן לומר זאת הן לדעת ה'תוספות' והן לדעת הרמב"ם. לדעת ה'תוספות' - כי הגיזום הגס קשה לשיח ההדס, שכן אינו נגזם באופן הראוי לו. ולדעת הרמב"ם, כפי שפירש דבריו הראי"ה קוק לעיל.

אולם יש לפקפק בהצעת היתר זו. פעולת הגיזום הנעשית להצמחת בדי הדס משולשים שונה מזו הנעשית לשיווק בדי ההדס לקישוט. הגיזום להצמחת בדי הדס משולשים הוא גיזום דרסטי של כל הבדים, ואילו גיזום לענפי קישוט הוא גיזום חלקי, לצורך שיווק הבדים בלבד. לכן ניכר מעצם המעשה שרצונו בהצמחת בדי הדס משולשים ולא בשיווק בדים לקישוט.

ה. הצעת פתרון ג: גיזום על ידי אחר לצרכיו

אפשרות נוספת לפתרון הבעיה האמורה היא שימוש בעניין הכוונה הכפולה בדרך שונה.הרב שמואל הלוי ואזנר[35] הציע למכור את ענפי ההדסים לגוי, שיגזום אותם בעצמו לצרכיו, וכך יותר הגיזום. סברתו היא שהגוי גוזם לצרכיו, ולכן אף שהגיזום נעשה גם עבור היהודי ולצרכיו – הוא מותר[36].

ו. היתר מלאכות דרבנן במקום הפסד

לכל ההצעות שהועלו עד כה, יש לצרף את היתר מלאכה דרבנן במקום הפסד. מדברי הבבלי מועד קטן (ג ע"א) עולה שמלאכות שאיסורן מדרבנן הותרו במקום הפסד, ונחלקו הפוסקים האם מדובר על הפסד האילן והפרי[37] או הפסד ממוני לאדם[38]. והנה, בעניין ההדסים מלבד ההפסד הממוני לאדם ישנו הפסד הפרי, שכאמור הגדרתו אינה בהכרח הגדרה בוטנית אלא הגדרת הייעוד של הצמח. שכן הדסים שאינם משולשים אינם ממלאים את תכלית גידולם.

סיכום

בתור מענה לבעיית גיזום הדסים למצווה בשנה השביעית, הועלו ג' הצעות שונות לפתרון. ההצעה הטובה ביותר מבחינה הלכתית ומעשית היא ההצעה האחרונה: חיתוך גס של בדי ההדס על ידי גוי לצרכיו[39].



[1].תודה לאגרונום מכון התורה והארץ, מרדכי שומרון, על המידע המקצועי.

[2].ראה עוד: מפרי הארץ, ח"ו עמ' צ.

[3].ויקרא כה, ד.

[4].רש"י, מועד קטן ג ע"א ד"ה מקרסמין; ר"ש, שביעית פ"ב מ"ג; הערוך, ערך קרסם.

[5].מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים פרשה כ; חינוך, מצווה שכז; קרית ספר, הל' שמטו"י פ"א. בדעת הרמב"ם, הל' שמטו"י פ"א ה"ב, יש הסוברים כן: מנחת חינוך, מצווה שכח; תוי"ט, שביעית פ"ד מ"ד; אגלי טל, מלאכת זורע ס"ק ד; אור שמח, הל' שמטו"י פ"א הט"ו. ברם, יש הסוברים בדעתו שאיסור התורה רק בכרם ולא בשאר אילנות, ראה חזו"א, שביעית סי' כא ס"ק טו; שם, סי' כו ס"ק א; הרב יוסף צבי הלוי, תורת השביעית פ"א ה"ג.

[6].שביעית פ"א מ"א; שם פ"ב מ"ו.

[7].ראה: שבת עג ע"ב; רש"י, שם מועד קטן ג ע"א; רמב"ם, הל' שמטו"י פ"א ה"ג.

[8].ראה: רמב"ם, הל' שמטו"י פ"א ה"ד; פאת השולחן, סי' כ סעי' ד; מנחת חינוך, מצווה שכז; שו"ת בית הלוי, ח"ג סי' א; חזו"א, שביעית סי' יז ס"ק כ ד"ה ר"ם. כס"מ, הל' שמטו"י פ"א ה"ה; ערוך השולחן (העתיד), סי' יט סעי' ה; תורת השביעית, עמ' לז; הרב י. ד הכהן, התורה והמדינה ט, עמ' רצא; ס' הדרת הארץ (פרנק), פ"ח אות ג; הגרצ"פ פראנק, מובא בתורת השמיטה, תוספת שביעית ס"ק ט.

[9].בזה יש ליישב את התמיהה שהעלו אודות הנפסק בכרם ציון, אוצר השביעית פ"ד ה"א, שיש איסור זמירה מדרבנן באילני סרק, ולא כתב לכך מקור. ונראה שיסוד הפסק הוא מדברי הגרצ"פ פראנק הנ"ל, שאיסור נטיעת עץ סרק אינו אלא מדרבנן וממילא איסור זמירתו מדרבנן. ראה עוד רעיון זה, בתלות שבין נטיעה לזמירה, בקצרה, בשו"ת באהלה של תורה, ח"ג סי' כג עמ' 169.

[10].ראה: יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל, עמ' 200.

[11].רמב"ם, פירוש המשנה, כלאיים פ"ב מ"ה ד"ה וכסוח, מהד' הרב קאפח. לבירור שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה בעניין זמירה, המסתמך על תרגום לשונו מערבית, ראה הרב קלמן כהנא, חקר ועיון ח"ד עמ' לא-לב.

[12].רמב"ם, פירוש המשנה שביעית פ"ד מ"ה.

[13].יש הסוברים שמדובר על הצמחה ישירה של האילן, ראה: רש"י, שבת ע"ג ע"ב ד"ה כולן; שם, ד"ה זומר. ויש הסוברים שמדובר על הצמחה ישירה של פירות מהענף, ראה: רש"י, מועד קטן ג ע"א ד"ה זמירה. ויש האומרים שמדובר על זמירה המצמיחה פירות בשנה השביעית, ראה שו"ת מהריט"ץ החדשות, סי' קעו.

[14].אף על פי שפעולה זו מביאה לצימוח ענפים חדשים, אך פעולת הגיזום אינה יוצרת תוצאה זו ישירות. ראה שבת הארץ, קו"א אות יא; משפט כהן סי' סז; תורת השביעית, עמ' קנו; אמונת יוסף, שביעית פ"ד ה"ד. ניתן לסייע לכך מדין פיסול, שמותר עד ערב ראש השנה של שביעית ואסור מדרבנן בשביעית, עי' ר"ש, שביעית פ"ב מ"ג. והר"ש, הרא"ש והרע"ב, שביעית פ"ב מ"ג, ביארו שפיסול הוא ש'חותכים כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה'. מבואר שפעולת גיזום כל הענפים עד הגזע אסורה מדרבנן הגם שהיא גורמת לעיבוי והצמחה. עוד ניתן לומר, שאופן זמירה של תורה הוא במעשה בגוף הגפן, ואילו הגיזום המוצע עד לפני הקרקע הוא מעשה בקרקע ולא בעץ, ולכן שונה הפעולה מזו של תורה. ראה שו"ת באהלה של תורה, ח"ג סי' כב אות ג. וראה בהמשך דבריו, שם אות ה, שהתיר זאת רק לאחר היתר המכירה. יש הסוברים, שאופן חיתוך כזה אינו אלא זינוב האמור במשנה, שביעית פ"ד מ"ו, שאינה מלאכה כלל ומותר אפילו מדרבנן כדרכו. ראה מהרי"ל דיסקין, סי' כז אות ב, אך ציין במאמר מוסגר שמ"מ עדיף להשאיר טפח מעל פני הקרקע.

[15].ראה עוד חזו"א, שביעית סי' כא ס"ק יד. כן סבור הגרי"מ טיקוצינסקי, ספר השמיטה, עמ' כד הערה 5.

[16].שבת הארץ פ"א ה"ה; שם, קו"א סי' יב; שו"ת משפט כהן, סי' עט, חולק וסובר שבמקרה שבו העץ ימשיך לחיות גם ללא עשיית המלאכה, אף שיהיה נזק לפירותיו, לא הותר הדבר. כ"כ פאת השולחן, סי' כ סעי' ד. סברת הרב קוק היא שלא הותרה עבודה בשביעית לצורך הפירות, מחמת שהפירות בשנה זו הם הפקר וממילא אין זה נחשב הפסד לבעל השדה כאשר הם מתקלקלים. בביאור מחלוקתם ראה בדברי הגרי"מ חרל"פ, בית זבול, ח"ו עמ' ק, שכתב שיסוד מחלוקתם נוגע בשאלה האם היתר 'אוקמי' במלאכות דרבנן הוא משום הפסד או משום שאינה מוגדרת פעולה זו כמלאכה כלל.

[17].ראה בדברי מהרי"ל דיסקין, קו"א אות רנט, שכתב להתיר 'אוקמי פירא', אך מטעם שונה. טעמו הוא, כי 'הני פירי דשייכי לכלל ישראל' ואינם הפקר. ובביאור דבריו שלא יסתרו למש"כ הוא עצמו שם, סי' כז ס"ק כח, שלא הותרו מלאכות 'לאוקמי פירא', כתב הגר"ש ישראלי, התורה והמדינה חלק' ט עמ' שמו, שיש לחלק בין עשיית מלאכות לצורך הפרי הקיים, המותרת בגין שייכות הפירות לכלל ישראל, לבין עשיית מלאכות ליצירת פרי חדש, האסורה. אמנם הגר"ש ישראלי התיר 'אוקמי פירא' בפירות אוצר בי"ד, ראה חוות בנימין, ח"ג סי' צח עמ' תרכג. אולם, הרב חנוך זונדל גרוסברג, התורה והמדינה, שם עמ' שמח-שמט, טוען שאין מבחינים כהבחנה זו, וכתב כדעת החזו"א שיש להתיר מלאכות 'לאוקמי' גם לצורך הבאת פרי לעולם. כן נכתב בהלכות שביעית, סי' א סעי' ה, כסא דוד ס"ק כח; שם, סעי' ז בה"ל ד"ה ואין תולין; שם סעי' י, כסא דוד ס"ק עז; שביעית להלכה ולמעשה, פ"ג הערה 9; משפטי ארץ, פ"ג הערה 8.

[18].שו"ת המבי"ט, ח"ב סי' סד.

[19].שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' נא אות ח; מנחת שלמה, שביעית פ"ד מ"ב אות ב; שולחן שלמה, הל' שביעית עמ' סח.

[20].הגם שבמקורות הנ"ל כתב 'מסופקני', אך ראה שולחן שלמה, הל' שביעית שם, הערה יב, שכתב שבדברים שבע"פ לשואלים התיר, מחמת ש'הפירות' של הגינה הם הפרחים והיופי שלה. וראה שם בהמשך ההערה, שהביא דברים שבע"פ מת"ח אחד, ששמע שכל ההיתר הוא בהפסד שלא יוכל לחזור לקדמותו לאחר שנת השמיטה. וראה בהמשך דברינו, אות ו, בנוגע להפסד זה.

[21].אמנם שו"ת משנת יוסף, ח"ב סי' מח; ח"ג סי' כא, מיאן בסברא זו, ולטענתו הפסד הדס למצווה אינו הפסד הפרי, שהרי מ"מ שֵם הדס עליו הגם שאינו כשר למצווה. ראה עוד הרב ניסים קרליץ, חוט השני, ח"א עמ' קב, שכתב שמכיוון שעומדים ההדסים מטבע ברייתם לריח ולא למצווה, הרי שאין לעשות מלאכות דרבנן למניעת הפסד המצווה שבכך לא הוי הפסד פרי. לדבריהם, אין לדמות בין אתרוג להדסים, שכן עיקרם של ההדסים לריח. ויש לעיין בדבריהם, הרי בדברי הבבלי סוכה, לז ע"ב, מיוסדת ההבחנה בין אתרוג, שעיקרו עומד לאכילה להדס, העומד לריח. ואם יש מקום להתיר עשיית מלאכות דרבנן באתרוג לצורך מניעת הפסד המצווה, שזהו 'אוקמי פירא שלו' הגם שעיקרו לאכילה, כדברי הבבלי, אזי הוא הדין בהדס; והגם שעיקרו לריח, מכל מקום אם מיועד גידולו למטרת המצווה, יהיה מותר לעשות מלאכות דרבנן ל'אוקמי פירא'.

[22].שו"ת שבט הלוי, ח"ט סי' רמ; תורת הלוי, פ"ו סעיף טו.

[23].למעשה נקט להקל מחמת צירוף ג' עניינים: מלאכה דרבנן, שמיטה בזמן הזה מדרבנן ואופן עשיית הפעולה בשינוי. ראה עוד הרב שלום יוסף אלישיב, הליכות שדה, גיליון 50 עמ' 9 אות ד; משפטי ארץ, שביעית, נספחים בסוף הספר עמ' 292, הורה שניתן להתיר לעשות מלאכה דרבנן בעצי אתרוג כדי שהאתרוגים יהיו כשרים למצווה, אך לא להידורם. ראה: שו"ת משנת יוסף, ח"ג סי' ו אות א. ראה עוד הרב ניסים קרליץ, חוט השני, ח"א עמ' קב, שהסתפק האם עיקר האתרוג למטרת המצווה או למטרת אכילה; אך בספר שמיטת קרקעות, פ"ה סעי' כו הערה פא, נכתב בשמו שצידד להתיר לבצע מלאכות דרבנן באתרוג למטרת כשרותו. כמו"כ ראה אורחות רבינו, ח"ב עמ' שנז אות קכב, שהחזו"א החשיב את הוצאות שכר הפועל המסיר את הקוצים מעץ האתרוג כהוצאות אוצר בי"ד. ומכך מוכח שסבר שמלאכה דרבנן זו מותרת למטרת כשרותו. אולם ראה דרך אמונה, הל' שמטו"י פ"א ציון ההלכה אות קעט, לאסור מלאכה דרבנן באתרוג לכשרותו. ראה: ילקוט יוסף, שביעית פ"ח ס"ק ח עמ' שג, שהסתפק בעניין הסרת שלג מעל עץ אתרוגים. וראה עוד הרב יעקב אריאל, אמונת עתיך 107, עמ' 71-64.

[24].הלכות שביעית, סי' א, כסא דוד ס"ק לז.

[25].ראה גם: הרב יחיאל מיכל שטרן, שביעית בהלכה, פל"ט.

[26].דבר זה קשור למטרת הזמירה. נחלקו הראשונים במטרת הזמירה האסורה, האם היא הצמחת האילן או הצמחת הפרי. בדברי רש"י מצינו ב' מטרות אלו: במקום אחד (מועד קטן ג ע"א ד"ה זמירה) כתב: 'זמירה בכלל זריעה - שדרכו של זומר לצמוחי פירי כזורע'. נראה מדבריו שהזמירה האסורה מהתורה היא זמירה לשם הצמחת פרי. כדעה זו כתב אמונת יוסף, שביעית פ"ד ה"ד ד"ה המזנב. ואילו במקום אחר כתב רש"י (שבת עג ע"ב ד"ה כולן; שם, ד"ה זומר): 'זומר נמי לצמוחי אילנא הוא... זומר חייב - משום תולדת נוטע, דלצמוחי עביד'. מדבריו כאן עולה שהמטרה היא הצמחת האילן. כ"כ רשב"ם, בבא בתרא פ ע"ב ד"ה הלכך; תוי"ט, שביעית פ"ד מ"ד ד"ה המדל.

[27].תוספות, סנהדרין כו ע"א שם ד"ה לעקל.

[28].ראה עוד: חזו"א, שביעית סי' יט ס"ק יד-טו.

בדברי המשנה, שביעית פ"ד מ"ה, ובדברי הרמב"ם, הל' שמטו"י פ"א הכ"א-הכ"ב, מבואר שקציצה לצורך העצים הנקצצים מותרת באופן הבא: 'או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ'. טעם ההיתר הוא שזוהי פעולה קשה לאילן, כדברי הגמ' בבא בתרא פ ע"ב. יסוד זה, שמותרת הזמירה אם היא קשה לעץ, מבואר גם מדברי המשנה שביעית, פ"ד מ"ו: 'המזנב בגפנים והקוצץ קנים - ר' יוסי הגלילי אומר, ירחיק טפח. ר"ע אומר, קוצץ כדרכו, בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה'. וביארו רבי נתן אדלר, משנת רבי נתן שם; קול הרמ"ז, שם, שהמשנה נקטה בלשונה 'המזנב' ולא 'הזומר', מחמת שעניינה של הזמירה הוא התועלת לאילן מחיתוך הענפים היבשים ממנו. אך בפעולת הזינוב אינו גורם תועלת לאילן אלא מזיקו, ולא אסרה התורה את גרימת הנזק לאילן אלא את השבחתו.

[29].שבת הארץ, פ"א ה"כ אות ג/2; קו"א סי' ט.

[30].רמב"ם, הל' שמטו"י פ"א ה"כ; פירוש המשנה, שביעית פ"ד מ"ו ד"ה המזנב.

[31].אולם מדברי שו"ת מהרי"ט, ח"א סי' פג, נראה שלמד בכוונת התוספות צורה של שילוב בין ב' דעות אלו: 'ואין לפקפק מטעם שכשחותכין עלין הללו גדלים אחרים תחתיהם ואיכא משום זמירה... ליתא, דהואיל וכשגוזז עלין הללו אין כוונתו אלא לצורך עלין אלו שהוא נוטל, אע"ג דממילא גדלי אחריני, שרי... והכא ודאי קשה לה, דאין לך אדם דמפסיד הפירות בשביל העלין שיגדלו לאחר זמן'. לדבריו, פעולה שיש בה קושי לגפן מורה שכוונת האדם אינה למטרת ההצמחה בעתיד אלא למטרת ההיתר בהווה, שהרי מוכח מתוך מעשיו שאינו מעוניין בהצמחה, הגם שהיא תיווצר בהכרח.

[32].שבת הארץ, פ"א הי"ח אות ה.

[33].שו"ת באהלה של תורה, ח"ג סי' כ.

[34].ראה שם בהוכחותיו.

[35].קובץ מבית לוי, קובץ ה' ניסן תשנ"ד עמ' נ הערה יא.

[36].לאור טעמו, נשאלת השאלה האם ניתן להרחיב את דבריו ולטעון, שניתן לעשות גיזום זה ע"י יהודי אשר גוזם לצרכיו, מעשה שיש בו הפקעה מתוצאת ההצמחה שבה מעוניין בעל חלקת ההדסים.

[37].שו"ת משנת יוסף, ח"ב סי' כב; דרך אמונה, הל' שמטו"י פ"א ציון ההלכה אות קעט.

[38].הרב שאול רייכנברג, מפרי הארץ ח"א. ראה עוד שו"ת באהלה של תורה, ח"ג סי' כג עמ' 169 בהערה, שדעת החזו"א בהיתר 'אוקמי פירא' נובעת ממהבנתו שמקום הפסד הוא מניעת הפסד ממוני לבעלים, ולכן כתב שיש מקום להתיר קטיף ייחורים בשביעית: 'מכיון שגידול זה עיקר פרנסתו מקטיפת היחורים, ואם לא יקטפו את היחורים יהיה כאן הפסד גדול וכל הגידול יהיה לשוא, לכן נראה שלא שונה מכל לאוקמי שמותר בגלל הפסד'. וראה בדבריו שם סי' כב, שסייג להתיר הקטיף ע"י גוי.

[39].ראה בהערתו של הרב יעקב אריאל, אמונת עתיך גיליון 107 עמ' 71 הערה 15, שכתב לאסור זמירת הדסים הגורמת לצימוח חזק, מפאת שהזמירה היא תולדת זריעה שלא הותרה בשביעית. אולם מכיוון שהאיסור אינו אלא מדרבנן, כפי שהתבאר, נראה שניתן להוסיף שיקולים נוספים ולהתיר זאת בתנאים האמורים.