במוצאי שביעית- הפילוג, החורבן, ובן דוד בא

במוצאי שביעית- הפילוג, החורבן, ובן דוד בא

האם יש משמעות מיוחדת לכך שבית המקדש הראשון ואו אף השני חרבו דוקא במוצאי שביעית?

הרב יהודה זולדן | אלול תשס"א-תשרי תשס"ב

 

א. החורבן במוצאי שביעית

בתוספתא (תענית, ליברמן, פ"ג ה"ט, נזכר גם בגמ' בתענית כט ע"א) נאמר:

 "ר' יוסה אומר מגלגלין זכות ליום זכיי וחובה ליום חייב כשחרב בית המקדש בראשונה מוצאי שבת ומוצאי שביעית היה ומשמרתו של יהויריב היתה ותשעה באב היה וכן בשניה. והלוים עומדין על דוכנן ואומרים: וישב עליהם את אונם וגו'. למחר כשיבנה הבית, מהן אומרים? ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו..."

הגמ' (ערכין יב ע"א- יג ע"א) דנה באריכות בשאלה: "בראשונה במוצאי שביעית, מי משכחת לה?… וכן בשניה. ושניה במוצאי שביעית מי משכחת לה"? ומוכיחה על בסיס חישובי שנים,  שאכן בית ראשון נחרב במוצאי שביעית, וכונת הברייתא באומרה "וכן בשניה", כונתה לדעת חכמים, לדברים האחרים, דהיינו שהבית חרב במוצאי שבת ובתשעה באב, אך לא ניתן להוכיח שבית שני חרב במוצאי שמיטה. לשיטת ר' יהודה ניתן להוכיח שאכן הבית השני חרב במוצאי שביעית.

 

ב. גלות באה לעולם בעוון שמיטת הארץ

האם יש משמעות מיוחדת לכך שבית המקדש הראשון ואו אף השני חרבו דוקא במוצאי שביעית?

כבר בתוכחות של פר' בחוקתי, קושרת התורה  בין אי שמירת התורה לבין  ענישה בגלות מהארץ, וממילא בביטול מצוות השמיטה. בויקרא (כו, לב- לה) נאמר:

(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: (לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה: (לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: (לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:

גלות בית ראשון היתה במשך שבעים  שנה, וזאת כתגובה על אי שמירת שבעים שמיטות. (רש"י שם בפס' לה עושה את חשבון שבעים השמיטות שהם לא שמרו).

ענין זה נזכר גם  בדברי הימים ב (לו, כ- כא):

(כ) וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס:(כא) לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה:

ירמיהו הנביא (ירמיה יז, ד-ה) מוכיח אותם על כך שהם לא שומרים שמיטה:  

(ד) וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד: (ה) כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר ִבּוֹ:

וכפי שפרש שם רש"י:

(ד) ושמטתה - על כרחך תשמט ארצך את אשר לא שבתה בשבתותיכם שאמרתי לכם ושבתה הארץ (ויקרא כה): ובך - אנקם מחמת נחלתך אשר נתתי לך שלא עשית רצוני להשמיטה, ד"א ובך מנחלתך ובך אנקם מנחלתך שאגלה אותך ממנה: כי אש קדחתם באפי - יקדתם בנחירי.

(ה) אשר יבטח באדם - בחרישו וקצירו לומר אזרע בשביעית ואוכל: זרועו - כמו עזרו וכן תרגם יונתן רוחצניה: ומן ה' יסור לבו - שהבטיחו וצויתי את ברכתי לכם (שם ויקרא כה) כך שמעתי[1].

חז"ל ניסחו את הדברים באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק ל); אבות (פ"ה מ"ט); שבת (לג ע"א) כך:

"גלות בא לעולם על ע"א ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ: …על שמיטת הארץ, מנין? שנאמר: אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כו, לד). אמר להן הקב"ה לישראל: הואיל ואי אתם משמטים את הארץ היא תשמט אתכם. מספר ירחים שאין אתם משמטים אותה היא תשמט מאליה. לכך נאמר: אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה (שם לה).

בתנחומא (בהר א) נאמר:

"אמר משה: למה נמכרו ישראל למלכויות הללו? אמר לו מפני שהן מחללין את השביעית".

ר' אלעזר הקליר כתב בקינה "איכה ישבה חבצלת השרון" (קינות לתשעה באב, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים: תשל"ז, עמ' מו): 

"גלתה מארצה כלה מקושטה, בעוון מעשרות ושמיטה".

כך נאמר במדרש תהילים (נז, ב): "לא גלו ישראל עד שבטלו המעשרות".

מה הקשר בין אי שמירת שמיטה וביטול מעשרות לבין עונש גלות? הסברים שונים ניתנו לכך. נציין שנים מהם. השפת אמת מצביע על כך שארץ ישראל בחזקתנו, על תנאי שנשמור בה תורה ומצוות כנדרש. בזמן שעם ישראל לא עושה כן ובמיוחד שאינו שומר שמיטה המראה את אדנותו של הקב"ה בעולם, אזי אין לנו מקום  בארץ. וכלשונו (שפת אמת, פר' בהר, תרמ"ט):

 "כל כוחן של בני ישראל לזכות בהארץ כשמתעלה אל ה' בכח התורה…נמצא שאינו גזל בידינו ולכן בעוון שמיטה גלו. ולכן הגלות לבני ישראל יותר מלכל אומה, כי אין לנו חלק באמת בזה העולם, רק אם עובדין אותו יתברך כראוי, ומעידין ומבררין מלכותו בעולם ומחזירין הכל אליו יתברך ממילא יש לנו הכל. וח"ו להיפך, אין לנו כלום בעולם הזה".

הרא"יה קוק מדגיש את הצורך בגלות על מנת להערך עם שובנו לארץ, לשמירה וישום טוב יותר של המצוות, ובמיוחד המצוות החברתיות היחודיות לעם ישראל בארצו, שיש בהם גילוי של חסד ומשפט אלוקי,  מצוות השמיטה והיובל. הראי"ה קוק הרחיב והסביר את המיוחד במצוות שמיטה ויובל  בהקדמתו לשבת הארץ, ובהקשר לעונש הגלות, בשל אי שמירת שמיטה, בדבריו בעין איה (שבת לג ע"א):

"השמיטין והיובלות הם הנם ממעמידי הכלל בארץ ה', להיות לעם לה' אלוקי ישראל,  אוהב חסד משפט וצדקה בארץ. והביטול מזה הוא ממשיך את החלאים החברותיים, עם כל חלאת תולדותיהם העיוניות והמעשיות מבלי הרפא, עד שתבא המחלה לזאת המדרגה הירודה שרק הדבר הנורא מכל, החורבן הכללי, ההפסק האיום המחליף את כל יסודות הכלל ברוח משפט ורוח בער (ישעיהו ד, ד), הוא יעזור לדחיית החלקים הנרפשים ולחידוש הצורה באור חדש".

 

ג. במוצאי שביעית מלך ירבעם

מניין שלא שמרו שמיטה בבית ראשון, ומדוע? נראה לקשור זאת, לתחילת בית ראשון, לזמן פילוג הממלכה בין רחבעם מלך יהודה, לבין ירבעם מלך ישראל. הפילוג היה במוצאי שביעית, וסיבתו קשורה למצוה המסיימת את שנת השמיטה- מצוות הקהל. יתכן שעוד קודם לכן בטלו שמיטות,  אך פילוג הממלכה משמש נקודת מפנה משמעותית. כך נאמר בירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"א):

"אמר רבי יוסי בר יעקב במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל הה"ד: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". (דברים לא,י- יא). אמר אנא מיתבעי מיקרי קאים אנא ואינון אמרין מלכא דאתרא קדם. ואין מיקרי תיניין גנאי הוא לי. ואין לא ניקרי ביזיון הוא לי. ואין מרפינון אזלון סלקון אינון שבקון יתי אזלין לון גבי רחבעם בן שלמה הה"ד: אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם ישוב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם (מלכים א יב, כו- כז). מה עשה? עשה שני עגלי זהב - ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן (שם כח- כט)".

[תרגום= אמר ירבעם: אני גם רוצה (צריך) לקרוא (במעמד הקהל).  הם יאמרו (הסנהדרין, הציבור) שהמלך המקומי, משבט יהודה הוא קודם לקרוא. אם אקרא אחריו, גנאי הוא לי. אם לא אקרא כלל בזיון הוא לי. אם אניח להם, ילכו ויעלו הם ועזבו אותי ויבואו לרחבעם].

הצגה דומה אך אחרת, נמצאת בבבלי (סנהדרין קא ע"ב):

"גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם, שנאמר: ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגני ושבו אל רחבעם מלך יהודה (מלכים א יב, כו- כז). אמר, גמירי: דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה בלבד, כיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא סברי: הא מלכא והא עבדא. ואי יתיבנא - מורד במלכות הואי, וקטלין לי, ואזלו בתריה. מיד ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן (שם כח- כט)".

[תרגום= אמר ירבעם: הלכה היא שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. כיון שיראו את רחבעם יושב ואני עומד, יחשבו שזהו המלך וזה עבד. ואם אשב, אחשב למורד במלכות, ויהרגו אותי, וילכו אחריו.]

המכנה המשותף לבבלי ולירושלמי הוא זמן פילוג הממלכה, כשהמבחן הראשון הוא, כיצד יש להתמודד עם מצב, בו יש שני מלכים לעם ישראל, כשעל הפרק שאלת מעמדם ונוכחותם בזמן קיום מצוות הקהל במקדש בירושלים. לפי הירושלמי, מה שהפריע לירבעם היא השאלה העקרונית, מי קורא, או בניסוח אחר: "מי בראש?"- מי עומד בראש המעמד. שאלת "מי בראש" היא מרכזית אצל ירבעם, שהרי גם אחרי שירבעם חטא והחטיא את הרבים, הוא לא נענה לקריאת ה': "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו (ירבעם): מי בראש? (השיב לו הקב"ה): בן ישי בראש. (אמר ירבעם): אי הכי לא בעינא" (סנהדרין קב ע"א).

לפי הבבלי, כנראה שהיה ברור לירבעם, שרחבעם הוא זה שעומד בראש המעמד, והוא זה שיקרא בתורה, אך מה שהפריע לו הוא, צורת השתתפותו המעמד, ואופן עמידתו- ישיבתו בעזרה. המעלה המיוחדת שיש למלך מבית דוד שהוא רשאי לשבת בעזרה, דבר שאפילו לכהן גדול לא מתאפשר (יומא סט ע"ב), תעמיד אותו במבוכה ובמדרגה נמוכה יותר מהמלך מבית דוד, ועל כן עדיף לא ליצור מצב בו הוא נחות ופחות.

המסקנה של ירבעם היא ליצור תחליף למקדש בירושלים, אליו עולים מכל שבטי ישראל, על ידי בניית מקדשי גבול בבית אל ובדן, שתוחמות את גבולות ממלכתו, כאומר כל ממלכת ישראל היא מקדש, ואין מקום, ואין צורך בשבט נבחר - שבט לוי, שישמשו ככהנים, כי כל הנמצאים בתוכו יכולים לעבוד ולהקריב קרבנות.  "ויעש כהנים מקצות העם, אשר לא היו מבני לוי" (מלכים א יב, לא). הוא עצמו משבט אפרים, והוא עצמו מתפקד ככהן. "וירבעם עומד על המזבח להקטיר" (שם יג, א). הכהנים משבט לוי, שגרו בתוך שבטי ישראל אבדו את מעמדם, והם עוזבים את מקומותיהם בשבטי ישראל, ושבים ליהודה ולירושלים. "והכהנים והלוים אשר בכל ישראל התיצבו עליו מכל גבולם. כי עזבו הלוים את מגרשיהם ואחוזתם וילכו ליהודה וירושלים, כי הזניחם ירבעם ובניו מכהן לה'" (דברי הימים ב  יא, יג- יד). יש גם ישראליים, משבטים אחרים שאינם מקבלים את המהלך של ירבעם, ואף הם עושים כמו הכהנים והלוים. "ואחריהם מכל שבטי ישראל הנותנים את לבבם לבקש את ה' אלוקי ישראל, באו לירושלים לזבוח לה' אלוקי ישראל" ( שם טז).

ירבעם מחפש דרכים על מנת לנתק לגמרי את שבטי ממלכתו מירושלים. הוא מוסיף חודש ללוח השנה "בחדש אשר בדא מליבו" (מלכים א יב, לג) ועושה תעמולה גדולה שלא לעלות יותר לירושלים "רב לכם מעלות לירושלים, הנה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א יב, כח). בשלב מסוים הוא חוסם את הדרך. מציב שומרים כדי שלא יעלו יותר. (גיטין פח ע"א).

 

ד. ביטול מצוות התלויות בארץ מזמן ירבעם

מהפסוקים המתארים את העבודה הזרה אותה עשו במקדשי הגבול בבית אל ובדן, והרמיזה לחטא העגל "הנה אלה  אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (שמות  לב, ח = מלכים א יב, כח), ניתן להבין שהבעיה היא בעיקרה בעבודת הקרבנות. אך לא רק עבודת הקרבנות נפגעה. בית המקדש הוא המקום אליו גם קשורים המצוות התלויות בארץ. דברים יב, ה-ז:

"(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶםוּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. (ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיך".

וכפי שהסביר זאת רש"י שם:

מעשרתיכם - מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן המחיצה. ואת תרומת ידכם - אלוה בכורים שנאמר בהם (דברים כו, ד) "ולקח הכהן הטנא מידך".

ביטול העליה לירושלים כורך איתו גם את המצוות התלויות בארץ - מעשרות וביכורים, ומכאן קצרה הדרך לביטול השמיטה.  אם לא מפרישים למשל מעשר שני, משתבש גם מנין שנות המעשר, וממילא אין חשיבות לשנת השמיטה. מעמד הקהל, שבשלו קרע ירבעם לגמרי את הקשר עם המקדש ועם אלוקי ישראל, הוא ביטוי לקריעה של סך גדול של מצוות, שקשורות זה עם זה, ששיאם הוא במעמד הקהל. במעמד הקהל קוראים פרשיות מספר דברים "שמחזקות בדת האמת" (רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ו), יש בהם ריבוי גדול של מצוות, ומבין הפרשיות, מודגש באופן מיוחד (במשנה סוטה פ"ז מ"ח), שהמלך היה קורא שתי פרשיות אישיות פרטיות, הקשורות למצוות התלויות בארץ, את פרשת "עשר תעשר" (דברים יד, כב), ואת פרשת "כי תכלה לעשר". (דברים כו, יב). המעמד היה מאחד את כל העם אנשים נשים וטף במקדש, חכמים שיודעים את התורה עם חקלאים המסיימים שבע שנות עבודה חקלאיות, ובהם מסלול של הפרשת תרומות מעשרות במשך שש השנים, ושמיטה בשנה השביעית, ולקראת התחלה חדשה של מסלול  כזה. אשר על כן מודגשת בין פרשיות המצוות דוקא פרשת עשר תעשר, ופרשת כי תכלה לעשר.

 ביטוי לקושי בקיום מצוות התלויות לארץ בשל  ירבעם, נמצא בירושלמי (תענית פ"ד ה"ד):

"בשעה שהושיב ירבעם בן נבט פרסדאות (= שומרים) על הדרכים לא היו מניחין את ישראל לעלות לירושלים. כל מי שהיה כשר וירא חטא באותו הדור היה מביא את בכוריו ונותנן לתוך הסל ומחפה אותן קציעות ונוטל את העלי ונותן את הסל על כתיפו ונוטל את העלי בידו וכיון שהיה מגיע באותו המשמר, היו אומרים לו: להיכן אתה הולך? והוא אומר לו: איני הולך אלא לעשות מעט קציעות הללו כפות אחת של דבילה בעלי הזה שבידי. וכיון שהיה עובר את אותו המשמר היה מעטרן ומעלה אותן לירושלים".

הבאת הביכורים לירושלים בדרך זו, והעובדה שרק מי שהיה כשר וירא חטא באותו דור היה מביא, יכולה ללמד גם על הקושי ולאחר מכן הביטול המוחלט של קיום המצוות האחרות התלויות בארץ, שיש להם זיקה למקדש וירושלים. שמו של ירבעם נדרש בחז"ל (סנהדרין קא ע"ב) שעשה מריבה בעם ומריבה עם אביהם שבשמים, והפילוג הוא לא רק במובן השלטוני (=מריבה בעם), אלא גם במובן הרוחני, שלמות קיום המצוות ע"י עם ישראל (=מריבה עם אביהם שבשמים).

השומרים שהציב ירבעם, שלא יעלו לירושלים עמדו במקומותיהם עד סוף מלכות ישראל, עד ימי הושע בן אלה. מכאן שתקופה ארוכה, ולמעשה במשך רוב תקופת בית ראשון לא קוימו במלכות ישראל המצוות שקשורות למקדש ובכללם גם  המצוות שקשורות לארץ,  ומסתבר שגם לאחר שהושע בן אלה בטל את האיסור לעלות  לירושלים, בכל זאת לא עלו. כך נאמר בגמ' (גיטין פח ע"א):

 "אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע וביטלן, ואעפ"כ לא עלו ישראל לרגל, אמר הקב"ה: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי".

בשל אותם שנים שלא עלו לרגל, הם  הולכים לגלות למשך שבעים שנה, כנגד שבעים שמיטות שהם לא שמרו[2].

 

ה. במוצאי שביעית יצפה למשיח

 מאחר ובית ראשון נחרב במוצאי שביעית, וחשבון הגלות הוא למשך שבעים שנה, אזי תחילת שיבתם ארצה הוא במוצאי שביעית. כך נאמר פסיקתא רבתי (איש שלום, פרשה לז ד"ה דבר אחר וככלה):

"דבר אחר וככלה תעדה כליה מה כלה זו (אינה חסר') [טעונה חסד] בפני כל (רואים) [רואיה], כך כנסת ישראל בשעה שעלתה מבבל במוצאי שביעית חייתה טעונה חסד (מפני) [בפני] כל מלכיות, ואם נפשך לומר מה כלה זו כיון שכלו ימי שמחתה חוזרת למלאכתה אף כנסת ישראל (ישלח) [יש לה] שיעבוד אחר גאולתה, ת"ל ובאו לציון ברנה וגו' שמחת עולם על ראשם (ישעי' לה, י).

התיקון הוא להתחיל מחדש מסלול של שש שנות עבודה חקלאיות, בהם מפרישים תרומות ומעשרות, ובסיומן שנת שמיטה. אמנם, בימי הבית שני, ואף לאחר חורבנו, נהגו תרומות, מעשרות ושמיטה מדרבנן, מאחר שלא הכל עלו לארץ, ולא התקיים התנאי הנדרש "כי תבואו- ביאת כולכם" (כתובות כה ע"א; רמב"ם הל' תרומות פ"א הכ"ו), וכן לא נהג יובל, כי לא היו כל יושביה עליה- שבטי ישראל לא ישבו כל שבט בנחלתו (ערכין לב ע"ב; רמב"ם הל' שמטו"י פ"י ה"ח).

אך זו השאיפה והצפיה לעתיד לבא. ההתחדשות והרענון של עם ישראל בקיום מלא של התורה בגאולתו השלישית, גם הם יחלו במוצאי שביעית. "מוצאי שביעית יצפה למשיח". (אוצר המדרשים, אייזנשטיין עמוד שפו ד"ה דרך). בנוסח אחר מציגה זאת הגמ'  (מגילה  יז ע"ב):

"ומה ראו לומר גאולה בשביעית? - אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית, והאמר מר: בששית - קולות, בשביעית - מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. - מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא".

משיח בן דוד יבוא במוצאי שביעית. בואו, יחדש וירענן את שמירת המצוות בכל המערכות, האישיות והציבוריות, בשלמות הנעלה והגבוהה ביותר. המקדש בירושלים יתפוס מחדש את מקומו במרכז חיי האומה, יקריבו בו קרבנות, ויקשרו אליו מחדש גם את המצוות התלויות בארץ,  כמו ביכורים, שמיטה ויובל, וסך כל המצוות הכרוכות עימם. כך כותב הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"א, ה"ד):

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. …אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד".

עם קיבוץ הגלויות לארץ, יתקיים התנאי של "כי תבואו- ביאת כולכם", ואזי תרומות ומעשרות ושמיטה ישובו להיות חובה מהתורה. לאחר שמלך המשיח ייחס כל אחד לפי שבטו, כדברי  הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב ה"ג):

"בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו', ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ….ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני".

אזי יוכלו שבטי ישראל להתיישב בנחלותיהם, ויקויים התנאי ש"כל יושביה עליה" ותחזור ותתקיים מצוות יובל.

בואו של  מלך המשיח מבית דוד, במוצאי השביעית, זהו תיקון לפילוג ולפיצול שהיה בעם בימי ירבעם במוצאי שביעית, וזהו תיקון לחורבן הבית הראשון (ואולי אף השני) שחרב במוצאי שביעית.

 


[1]  ע"ע ברד"ק (ירמיה  כח, א; יחזקאל ד, ח), ובעוד מקומות בהם נרמז על אי שמירת שמיטה.

 

[2]  בעניין החישוב שבעים שנות שמיטה שהם לא שמרו, עין (יחזקאל ד,  ח), ברש"י רד"ק ומלבי"ם (שם).