ביעור חמץ שביעית בערב פסח

ביעור חמץ שביעית בערב פסח

אדם שיש לו בביתו מאכל חמץ שמעורבים בו פירות או יין הקדושים בקדושת שביעית, האם יוכל בערב פסח לשרוף תערובת זו כדי לא לעבור איסור חמץ?

הרב נתנאל אוירבך | כ"ג אדר ב' תשע"ו

ביעור חמץ שביעית בערב פסח

הקדמה

אדם שיש לו בביתו מאכל חמץ שמעורבים בו פירות או יין הקדושים בקדושת שביעית,[1] האם יוכל בערב פסח לשרוף תערובת זו כדי לא לעבור איסור חמץ[2], כדברי ה'שלחן ערוך' (או"ח סי' תמב סעי' א): 'תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא',[3] או שמא אין לשרוף תערובת זו בגלל איסור 'לאכלה ולא להפסד'[4] הנאמר על פירות שביעית?

א. שרפת תרומת חמץ

נידון דומה מצאנו ביחס לתרומה שסופה לטומאה או לאיבוד. תרומה נקראת 'קודש',[5] ולכן אסור לטמאה ולהפסידה. מאידך גיסא קיימת חובת ביעור בתרומת חמץ, דבר הכרוך בהפסדה.

ארבעה עשר שחל להיות בשבת – מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות, כדי לאכול עד ארבע שעות, דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע.[6]

מדברי הגמרא עולה שגם לפני זמן הביעור, ביום שישי י"ג בניסן, מותר לשרוף את התרומה.

נשאלת השאלה מהו ההיתר לשרוף תרומת חמץ קודם זמן האיסור, ובכך להפסידה בידיים.

  1. דעת התוספות

התוספות (פסחים יג ע"א ד"ה ושורפין) לומדים שמקור האיסור לאבד ולטמא תרומה הוא מדברי הקב"ה לאהרון: 'הנה נתתי לך את משמרת תרומתי[7] – שמוזהרין אנו לשומרה בטהרה'.[8] מכאן מבררים התוספות מהי סיבת ההיתר לשרוף את תרומת החמץ בערב פסח ובכך להפסידה ולעבור על איסור תורה:

אפילו אם נאמר דאסור לשרוף טהורות משום דכתיב את משמרת תרומותי כמו שאסור לטמאם – הכא שרי. אע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ואין צריך לשורפה, מכל מקום כיון דסופה ליאסר ולילך לאיבוד שרי לשורפה כמו לטמאותה דשרי. 

לדבריהם, האיסור לטמא או להפסיד תרומה הינו איסור תורה המחייב את האדם לשמור את התרומה מהפסד וטומאה.[9] ברם, חובת השמירה על התרומה, 'משמרת תרומתי', פוקעת כאשר סוף התרומה עומדת לאיבוד והפסד בגין האיסור 'בל יראה ובל ימצא' המצריך את שרפתה.[10] אי-העמדת התוספות את דבריהם על דברי רבן גמליאל במשנה הקודמת (פסחים יא ע"ב), הטוען שיש לשרוף תרומה בתחילת שעה שישית: 'חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחילת שש', מלמדת על חידושם. לדבריהם, גם קודם הגעת זמן האיסור, כאשר 'ארבעה עשר חל להיות בשבת', ניתן לשרוף התרומה משום שסופה לאיבוד. האם נכון יהיה להשוות בין דין תרומת חמץ לדין חמץ שביעית, ונתיר לשרוף חמץ שביעית עוד קודם זמן האיסור, או שמא שונה דין שביעית מדין תרומה שבה יש דין מיוחד של 'משמרת'?

הרב איסר יהודה אונטרמן[11] נדרש לשאלה זו, והוא מחלק בין תרומה לדיני שביעית. לדבריו, האיסור להפסיד או לטמא תרומה נובע מהפסוק 'משמרת תרומתי', דבר שלא שייך בדיני שביעית שבהם הגדר הוא 'לאכלה ולא להפסד'; וזו לשונו:

לפי"ז יוצא, שחלוק דין הפסד של תרומה מזה דשביעית גם לחומרא וגם לקולא – לחומרא בתרומה שמחויב לשמור גם מהפסד או טומאה הבא מאליו, ולקולא דבתרומה אם הולך לאיבוד אין כאן דין שמירה כלל כי הרי אין בידו למנוע מזה, ולכן מותר גם לשרוף ולאבד בידיים. וכן קולא וחומרא בשביעית, דאינו חושש לכל נזק והפסד הבא מאליו אבל לאבדו בידיים אסור גם כשהולך לאבוד וזה בכלל הכתוב לכם דיש רשות רק לאכול אבל לא לאבד בידיים גם כשיכלה מאליו, וזה נראה לי ברור.[12]

הוא מסכם:

היוצא מדברינו, שאין לנו היתר לשרוף את החמץ של שביעית מפני שהולך לאיבוד, כי פעולת ההפסד אסרה תורה כנ"ל.[13]

ואולם כל דבריו הלוא המה לשיטת התוספות שהאיסור להפסיד תרומה הוא מדין 'משמרת תרומתי', שהוא ייחודי לתרומה ואינו קיים בשביעית. ברם, לשיטת הרמב"ם, שלא למד את איסור הפסד תרומה מדין 'משמרת תרומתי' כפי שיתבאר להלן, נשארת השאלה בעינה – האם ניתן לשרוף מאכל הקדוש בקדושת שביעית כדין תרומה, או לא?

  1. דעת הרמב"ם

לדעת הרמב"ם, מקור האיסור לטמא או לאבד תרומה הוא מהכתוב בדיני יולדת:[14] 'בכל קדש לא תגע'.[15] ברם, נראה בדעתו שיש להבחין בין תוקף האיסור לטמא תרומה לתוקף האיסור לאבדה, כפי שיתבאר. ביחס לאיסור לטמא ולהפסיד תרומה כותב הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב ה"א):

אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל כשאר הקדשים ולא יביא אותה לידי טומאה ולא יפסיד אותה.

ויש לדייק בשינוי לשונו – על איסור טומאה כתב: 'ולא יביא אותה לידי טומאה', דבר המורה שגם גרם טומאה אסור,[16] ואילו על איסור הפסד כתב: 'ולא יפסיד אותה', משמע שהאיסור הוא להפסיד בידיים, אך גרם הפסד לא נאסר.

נראה ששורש ההבדל בין איסור טומאה לאיסור הפסד נעוץ במקור הלימוד של הרמב"ם: 'בכל קדש לא תגע'. כוונת הכתוב היא באיסור נגיעה של טמא בקודשים ותרומה. כעת מרחיב הרמב"ם איסור זה גם לגרם טומאה בתרומה וקודשים, הרחבה שתוקפה אינו מדין תורה אלא מדברי חכמים.[17] ברם, אין במשמעות הפסוק לאסור הפסד קודשים ותרומה באיבוד בידיים, ולכן אין איסור מהתורה להפסיד תרומה וקודשים בידיים, אלא יש כאן איסור מדבריהם. ממילא, גרם הפסד ואיבוד לא ייאסר כלל.

ב. דעת הרמב"ם בשרפת תרומת חמץ

כאמור, בשונה מדעת התוספות המתירים להפסיד ולטמא תרומה שסופה לאיבוד או לטומאה, הרמב"ם סובר שגם באופן כזה לא יהיה ניתן לטמא או לאבד בידיים, דבר הנובע ממקור הלימוד השונה בינו לבין התוספות.[18] אם כן עלינו לבאר את דעתו באשר לשרפת תרומת חמץ בערב פסח.

כתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ט):

ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה, ומתחילת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה, כל שעה ששית מדברי סופרים ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה. שעה חמישית - אין אוכלין בה חמץ גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית לששית, ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית. לפיכך, תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קדש, לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית ושורפין הכל.

הרמב"ם מבחין בין שעה חמישית שבה ישנו איסור אכילה מדרבנן לבין שעה שישית שבה נוסף גם איסור הנאה. לדבריו, אין לשרוף תרומת חמץ בשעה חמישית 'משום דאסור לשרוף קדשים ולאבדם',[19] אך בשעה שישית, שבה נוסף גם איסור הנאה, מותר לשרוף.[20] על הבאת התרומה לידי טומאה כתב רבנו מנוח[21] שבשעה חמישית ושישית אין לטמא בידיים את תרומת החמץ כלל, 'אע"ג דאסורה מדרבנן'. לאור האמור בביאור דעת הרמב"ם יובן העניין בהקדמת תוכן ההבדל בין שעה חמישית לשעה שישית באיסור חמץ.

הגרי"ז סולובייצי'ק[22] ביאר שיש שני דינים באיסור חמץ שיסודם באיסור דרבנן – איסור גברא שעיקרו באיסור אכילה בשעה חמישית, ואיסור חפצא שמתחיל בשעה שישית, ובו אסרו חכמים את החמץ אף בהנאה כהרחבה לאיסור התורה הממשמש ובא. לפיכך, בשעה חמישית, שבה אין החמץ אסור באיסור עצמי, בעצם שייך איסור שרפה ואיבוד תרומה. לעומתה, בשעה שישית נאסר החמץ באיסור עצמי, וממילא אין בשרפתו איבוד תרומה. לאור האמור בדעת הרמב"ם, שתוקף האיסור לטמא תרומה הוא מהתורה לעומת תוקף האיסור לאבדה שהוא מדרבנן, אפשר להסביר את הדברים הנ"ל: בשעה חמישית אין היתר לשרוף תרומה, כי האיסור בשעה זו אינו איסור עצמי אלא איסור על האדם לאכול חמץ, שאין בכוחו להפקיע איסור עצמי של איבוד תרומה. וכן ברור הדבר שלא ניתן בשעה זו, שאיסור החמץ בה מדרבנן, לטמא בידיים תרומה ולעבור בקום ועשה על איסור תורה 'בכל קדש לא תגע'. ואולם בשעה שישית, שבה האיסור הוא איסור חפצא, ניתן לשרוף את התרומה,[23] אך מאידך גיסא לא ניתן לטמאה בידיים, מכיוון שאיסור טומאת תרומה הוא מהתורה ואינו פוקע בשעה זו שבה החמץ אסור רק מדרבנן.[24]

לאור דברים אלו נוכל להסביר את דברי הרמב"ם בדבר 'ארבעה עשר שחל להיות בשבת':

חל ארבעה עשר להיות בשבת... היו לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשרפה ערב שבת, לא יערב טהורה עם הטמאה וישרוף אלא שורף טהורה לעצמה וטמאה לעצמה ותלויה לעצמה.[25]

אמנם הרמב"ם מתיר לשרוף ולאבד בידיים את התרומה, אך אוסר לערב בשרפה תרומה טהורה עם הטמאה, כי בכך מטמא את התרומה הטהורה בידיים, 'שאע"פ שאנו מבערין את התרומה לפני הפסח, אין לנו לטמאה בידיים אף בשעת ביעורה'.[26] לאור דברינו אפשר להבין חלוקה זו בין איסור איבוד לאיסור טומאה. הרמב"ם מתייחס למקרה שבו 'חל ארבעה עשר להיות בשבת' ושרפת החמץ מתבצעת ביום שישי י"ג בניסן, זמן רב קודם זמן איסור אכילה והנאה. כיוון שלא ניתן לשרוף בשבת – מותר ביום שישי לשרוף, כי איסור האיבוד הוא מדרבנן; ואע"פ כן אסור לטמא, שאיסור טומאה הוא מן התורה.[27] ואמנם לדעת התוספות, שיסוד האיסור לטמא או לאבד תרומה נובע מ'משמרת תרומתי', אין להבחין לא בין אופני הפעולה ולא בין זמני האיסור השונים.

ג.  בין שביעית לתרומה: שרפת חמץ שביעית

לעיל הבאנו את דברי הרב אונטרמן המבחין בין דין איבוד תרומה לדיני שביעית, ומסקנתו היא שלא ניתן לאבד מאכל חמץ הקדוש בקדושת שביעית בערב פסח. הנחת היסוד המרכזית שעליה מושתתים דבריו היא בכך שדין 'לאכלה ולא להפסד' הוא איסור עצמי בפירות שביעית, שאסור להפסידם גם במקרה שסופם לאיבוד או שכעת אינם ניתנים לאכילה. ואולם נראה שכוונת חז"ל 'לאכלה ולא להפסד' היא לייעוד פירות שביעית למטרת אכילה, וכאשר נמנעת האפשרות לאכילה, אין איסור הפסד באיבודם. בכך הפסד הפירות ושרפתם אינם מהווים איסור עצמי, אלא מלמדים על שינוי הייעוד של פירות שביעית מזה שייעדה להם התורה 'לאכלה'.[28] אחת ההוכחות לכך היא מדין ביעור פירות שביעית, שם לדעת הרמב"ם[29] מדובר על אופן של כילוי הפירות ושריפתם בהגיע זמן הביעור. הקושי ברור: כיצד ייתכן לשרוף את פירות השביעית ובכך לעבור על איסור 'לאכלה ולא להפסד', 'לאכלה ולא לשריפה'?[30] הביאור הוא כנ"ל: איסור הפסד פירות שביעית קיים רק במקום שבו ישנה אפשרות 'לאכלה', אך בהגיע זמן הביעור, אז נאסרו הפירות לאכילה,[31] הרי שבשרפתם אין איסור הפסד.[32]

לאור זאת, בערב פסח מן השעה החמישית, שבה יש איסור אכילת חמץ, יהיה מותר לשרוף חמץ הקדוש בקדושת שביעית, ולא יהיה בכך איסור הפסד.[33] בכך שונה דין שביעית מדין תרומה – בעוד הרמב"ם אוסר שרפת תרומת חמץ בשעה חמישית שבה יש איסור אכילה על האדם, שאין בכוחו להפקיע את האיסור העצמי של איבוד תרומה, יהיה ניתן לשרוף בשעה זו חמץ הקדוש בקדושת שביעית מהטעם שאיסור האכילה בשעה זו מפקיע ממנו את ההפסד בשרפתו. יסוד זה יהיה נכון גם ביחס לשיטת התוספות הלומדים שיש דין מיוחד בתרומה האוסר להפסידה, אך מאידך גיסא מתיר להפסיד במקום שסופה לאיבוד. אמנם בדבריהם ישנה קולא גדולה ביחס לאיבוד תרומה שסופה לאיבוד, אך נראה שביחס לדין שביעית לא יהיה ניתן להרחיב הגדרה זו, ורק בזמן שבו אין יכולת אכילה, בשעה חמישית, יהיה מותר לשרוף ולא לפני כן, גם כשידוע שהחמץ סופו לאיבוד. יש להוסיף לכך את דעת הרש"ס[34] המשווה בין תרומה לבין שביעית בנושא איסור ההפסד: 'אסור לאבד אוכלי תרומה דכתיב בה אכילה וכדרך שאמרו בשביעית לאכלה ולא להפסד'. כוונתו היא כפי שהתבאר, במקרה שלא ניתן לממש את דין 'לאכלה', הן בתרומה והן בשביעית, הרי שאיבוד התרומה או פירות השביעית לא נחשב להפסד.

סיכום

אדם שיש לו בביתו מאכל שמעורבים בו פירות או יין הקדושים בקדושת שביעית, ישתדל לבער תערובת זו משעה חמישית ואילך, שעה שבה נאסר החמץ באכילה וממילא בשרפתו אין דין הפסד.

 ----------------------------------------------------------------------------

[1].   נקטנו כאן מקרה שכיח שבו האדם מערב פירות או יין הקדושים בקדושת שביעית במאכל חמץ, אף שיש לדון בדבר ביחס למש"כ הרמב"ם, הל' שמטו"י פ"ה ה"ד; פיהמ"ש שביעית פ"ח מ"ז, שיש איסור לבשל ירק של שביעית בשמן תרומה, שכן אם תיטמא התרומה יצטרך לשורפה, ובכך מביא את פירות השביעית לידי הפסד. אם כן מדוע מותר לערב פירות שביעית במאכל? הרי בהגיע זמן איסור חמץ יצטרך לשורפו ומפסיד בכך פירות שביעית! הביאור הוא שיש חילוק בין עירוב פירות שביעית במאכל בערב פסח, שכעת עדיין אינו מוגדר 'חמץ', לבין עירוב פירות שביעית בתרומה שכבר עתה מונחת בהגדרתה מצוות שרפה אם תטמא. בזאת יש לתמוה על האוסרים לערב סמוך לפסח פירות שביעית במאכלים שהביאו ראיה לכך מדברי הרמב"ם הללו, ראה: חוט השני, הל' שמיטה פ"ה ה"ד עמ' רכא. וכן יש לתמוה על האחרונים שחיפשו מציאות אפשרית של תבואת שביעית בערב פסח, ראה: הרב שאר ישוב הכהן, ביעור פירות שביעית של חמץ, כנס תורה שבעל-פה כח (תשמ"ז), עמ' ע-עא; שי כהן, ח"ג עמ' שעג-שפו.

[2].   נקטנו באופן של שרפת חמץ, כפי מנהג ההלכה, ראה: רמ"א, או"ח סי' תמה סעי' א; משנב"ר, שם ס"ק ו. היו שהציעו למכור חמץ של שביעית לגוי, ראה: הרב עקיבא יוסף שלזינגר, שנת שבתון, סי' יא עמ' נב-נד; שו"ת להורות נתן, ח"ב סי' כז; שו"ת משנת יוסף, ח"א סי' טו אות ד, שכתב שאמנם אין במכירה לגוי משום איסור, אך מ"מ אינו חייב למכור במקום שהתורה אמרה לבער בשרפה.

[3].   ראה גם: שו"ע, או"ח סי' תמז סעי' א.

[4].   בכורות, יב ע"ב; פסחים, נב ע"ב.

[5].   ויקרא כב, י; רש"י, שם; כתובות כה ע"א; רמב"ם, הל' מע"ש ונטע רבעי פ"ג ה"ג; ר"י קורקוס, שם.

[6].   פסחים, יג ע"א.

[7].   במדבר יח, ח.

[8].   רש"י, פסחים יד ע"א ד"ה מדבריהן. כדעה זו שאיסור הפסד ואיבוד תרומה הוא מהתורה, כן סובר רש"י, שם; רש"י, סוכה לה ע"ב ד"ה שמכשירה; ד"ה שמפסידה; ספר התרומה, הל' ארץ ישראל (תשע"ו) עמ' 173.

[9].   לדברי התוספות, אין להבחין בין מקרה שסוף התרומה הולכת לאיבוד למקרה שסופה לטומאה, ובשניהם פוקעת חובת 'משמרת תרומתי'. אף שהתוספות כתבו בלשונם 'אפילו אם נאמר' בנוגע לאיסור איבוד, אין כוונתם להסתפקות או לנטייה לומר שאיסור איבוד תרומה אינו איסור תורה, כפי שהוכיח הגרצ"פ פראנק, שו"ת הר צבי, זרעים ח"א סי' קג אות ג; קובץ שיעורים, פסחים אות נט. כל כוונתם היא לדחות דעת רבנו אפרים המובא בתוספות הרשב"א, פסחים יג ע"א, הסובר שלא שייך דין 'משמרת' באיבוד תרומה, וכפי שדחאו תוספות הרשב"א, שם. כדעת התוספות, שאין להבחין בין האיסור לאבד לבין האיסור לטמא, כן סובר הר"ש, תרומות פ"ח מי"א. ראה גם: שו"ת אבני מילואים, סי' יח, שאיסור איבוד תרומה נלמד מדין 'משמרת', ותוקפו מהתורה.

[10]. אולם ראה חידושי רבנו קרשקש, גיטין סא ע"א ד"ה אבל משתטיל, שהביא דעה: 'שאסור לטמא בידיים חלה או תרומה שכבר נטמאת דכתיב את משמרת תרומתי'. מבואר שדין 'משמרת' שייך גם לאחר שנטמאה.

[11]. שבט מיהודה ח"ב, הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' שיח-שכא; שבט מיהודה, ח"ג הוצאת אריאל, עמ' צח-צט; כרם ציון השלם, ח"א חלוקא דרבנן עמ' א-ו.

[12]. שבט מיהודה, ח"ג הוצאת אריאל, עמ' צח-צט.

[13]. אולם, ראה בדבריו בשבט מיהודה, ח"ב עמ' שכא, שהציע הצעות שונות לפתרון, ובכל אחת מהן ישנו דוחק ותלות במחלוקת ראשונים כפי שמציין שם. וכן בדבריו בכרם ציון הנ"ל, עמ' ו, הציע לגרום לשרוף. אך הצעה זו תלויה בשאלת גרם הפסד בשביעית, ראה: שבת הארץ, פ"ה ה"ג אות ו עמ' 479.

[14]. ויקרא יב, ד. על ההרחבה של דיני יולדת מדין פרטי באישה לדין כללי גם באיש, ראה: ספרי זוטא, פ"ה אות ב; מדרש הגדול, ויקרא יב, ד.

[15]. המקור לפסיקתו זו הוא מדברי הבבלי זבחים, לג ע"ב. שם נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם יש חיוב מלקות בטמא שנגע בקדשים: 'ריש לקיש אמר לוקה, בכל קודש לא תגע. ורבי יוחנן אמר אינו לוקה, ההוא בתרומה כתיב'. הרמב"ם, הל' פסולי המוקדשין פי"ב הי"ב, פסק כרבי יוחנן: 'המטמא את הקדשים אינו לוקה'. מכאן שהרמב"ם קיבל את פרשנותו של רבי יוחנן לפסוק שעוסק באיסור לטמא תרומה, כפי שהביא בספר המצוות, ל"ת קכט, וכפי שהשווה את איסור טומאת התרומה לאיסור לטמא קודשים, רמב"ם הל' תרומות פי"ב ה"א; שם הל' פסולי המוקדשין פי"ח הי"ג-הי"ד.

      על פסיקת הרמב"ם במחלוקת ר"י ור"ל, ראה: כסף משנה, הל' פסולי המוקדשין פי"ב הי"ב; משנה למלך, הל' סנהדרין פי"ט ה"א; ערוך לנר, מכות יד ע"ב ד"ה שם מדאפקי'.

      יש לציין שהרמב"ם מביא את הפסוק 'משמרת תרומתי' בהקשרים שונים שאינם מעניין איסור הפסד ואיבוד תרומה, כגון: יש להפריש טבל טמא כדי לשורפו, אין לכוהן רשות לקחת או לבקש את התרומות. ראה: רמב"ם, הל' תרומות פ"ב הי"ד; שם פי"ב הי"ט; הל' מעשר פ"ו ה"ב.

[16]. כ"כ ערוך השולחן, הל' תרומות סי' פד סעי' ג-ד. השווה לדברי הרמב"ם, הל' פסולי המוקדשין פי"ח הי"ב, ביחס לקודשים: 'אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן'.

[17]. ראה: ערוך השלחן, הל' תרומות סי' פד סעי' ד. בזה יש להעיר על דברי הגרא"י אונטרמן, שבט מיהודה, ח"ג עמ' עב, שביאר בדעת הרמב"ם שיש ב' דינים בתרומה – האיסור לטמא נלמד מדין 'בכל קדש לא תגע', והאיסור לאבד נלמד מ'משמרת תרומתי'. ודבריו אינם מובנים, שהרי אין הרמב"ם משתמש בפסוק 'משמרת תרומתי' בדברו על איבוד תרומה, ראה הערה 15.

[18]. ראיות לשיטת הרמב"ם הנובעת ממקור הלימוד השונה בינו לבין התוספות, ראה: רמב"ם, הל' תרומות פי"ב ה"ג; שו"ת אחיעזר, סי' מ.

[19]. כסף משנה, הל' חמץ ומצה פ"א ה"ט.

[20]. ראה: כסף משנה, הל' חמץ ומצה פ"א ה"ט, שכתב שהכוונה לשרוף ב'סוף חמישית קאמר וצריך להמתין עד קרוב לתחילת שעה שישית להורות ששורפו מפני זמן האיסור שבא'.

[21]. רבנו מנוח, הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ד.

[22]. חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, הל' חמץ ומצה פ"א ה"ט; חידושי הגר"ח על הש"ס (סטנסיל), סי' כ, בדין חמץ בשעה חמישית.

[23]. לאור יסוד זה המבחין בין שעה חמישית, שבה האיסור אינו בעצם הדבר, לשעה שישית, נוכל להבין את דברי הרמב"ם, הל' תרומות פי"ב הי"ג: 'יין תרומה שנתגלה הואיל ואסור בשתייה ישפך. וכן תאנים וענבים וקישואים ודילועין ואבטיחין ומלפפונות של תרומה שנמצאו מנוקרות הרי אלו אסורין באכילה מפני סכנת נפשות, מה יעשה בהן ישליך לים או יקברו'. וקשה, מה ההבדל בין איסור אכילת חמץ בשעה חמישית, שאין בכוחו להתיר איסור הפסד תרומה, לבין איסור אכילה ושתיית מאכלים מגולים? הביאור הוא בהבחנה בין איסור עצמי בחפצא, כאיסור אוכלים ומשקים מגולים שהחפצא נאסר באכילה ושתייה, כפי שיתבאר להלן, לבין שעה חמישית בערב פסח שבה אין החפצא נאסר בעצם. נראה שזו כוונת מהר"י קורקוס, שם, בביאור הטעם שאין באיבוד האוכלים והמשקים הללו איסור הפסד תרומה: 'שאין זה נקרא מאבד תרומה, כיוון שאף אם לא הייתה תרומה אסורה משום סכנת נפשות'. כלומר מכיוון שיש כאן איסור עצמי, נאסר הדבר בעצמותו גם אם היה חולין. נוכל להביא ראיה להבדל בין איסור אכילה בשעה חמישית לבין איסור משום סכנת נפשות מתוקף האיסור.

      כאמור מדברי הגרי"ז סולובייצי'ק, בשעה חמישית נאסר החמץ באכילה מדרבנן באיסור גברא שאינו איסור בעצם, אך איסור אכילה ושתייה משום סכנת נפשות הינו איסור עצמי, אף אם תוקפו הוא מדברי חכמים, כדברי הרמב"ם, הל' רוצח ושמירת נפש פי"א ה"ה, שהרי חכמים קבעו את פרטי איסור התורה 'ונשמרתם', ראה כן: קרית ספר, שם; שדי חמד, פאת השדה ח"א מע' א סי' כב ד"ה וכתבתי; שם סו"ס כב ד"ה גם. עוד יש להביא ראיה מדברי הרמב"ם, הל' תרומות פ"ה הכ"ב, הסובר שלא ניתן להפריש תרו"מ מיין מגולה כדין חומץ שאינו אוכל כלל. וראה בדברי שו"ת עין יצחק, ח"א או"ח סי' כד, הסובר שאתרוג האסור לאכילה משום סכנה אינו נחשב לאוכל כלל ופסול למצווה, והביא לכך ראיה מדין מים מגולים הפסולים למזבח. אך ראה: מרחשת, ח"א סי' כ, שחקר בכל ענייני סכנה אם האיסור הוא עניין תורני או מוסרי, והסיק שמאכל הנאסר משום סכנת משקים מגולים עדיין נחשב ראוי לאכילה.

[24]. ראה גם: חשוקי חמד, פסחים עמ' שכז-שכח.

[25]. רמב"ם, הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ד.

[26]. מגיד משנה, הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ד.

[27]. בכך מיושבת קושיית הכסף משנה, הל' חמץ מצה פ"ג ה"ד.

[28]. ראה: הרב יהושע העשיל ברים, כרם ציון השלם אוצר שביעית, עמ' קמו. לכן ישנה אפשרות לחז"ל ללמוד מאותה מילה, 'לאכלה', גם איסור סחורה וגם איסור שרפת פירות שביעית, הגם שבסחורה אין הפסד וכילוי הפרי. טעמו של דבר: התורה הגדירה את הייעוד של יבול שביעית במילה 'לאכלה', לאמור להגיע לידי שימוש וניצול הקדושה בפרי באופן של אכילה ולא באופנים המשילים ממנו את הקדושה משני צדדים: א) בשינוי הייעוד בהוראת הבעלות הבאה לידי ביטוי בסחורה, שבה האדם מבטא את בעלותו על הפרי. ב) בשרפה ואיבוד מוחלט של הפרי הקדוש. ראה: תוספות אנשי שם, שביעית פ"ח מ"א, שהביא קושיית השושנים לדוד, כיצד לומדים ממילת 'לאכלה' דינים רבים כאיסור סחורה, הפסד, שרפה וכו'. לפי המבואר, 'לאכלה' מבטא את השימוש הייעודי שהתורה הציבה למטרה, וכל שימוש שאינו מביא לידי מימוש הקדושה מהווה את איבודה.

[29]. רמב"ם, הל' שמטו"י פ"ז ה"ג; פיהמ"ש שביעית פ"ט מ"ב.

[30]. ראה: שו"ת משפט כהן, סי' פג; שבת הארץ, פ"ז ה"ג אות ב/3.

[31]. רש"י, יומא פג ע"א ד"ה טבל; שבת הארץ, פ"ז ה"ג אות ג. נחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם בדבר תוקף איסור אכילתם של פירות שלא התבערו – לדעת פני יהושע, פסחים נח ע"ב, עיקר הביעור הוא מדרבנן, ואילו לדעת מנחת חינוך, מצווה שכח, עיקרו מהתורה. ראה עוד, שבת הארץ, פ"ז ה"ג הערה 13. א"כ, גם לביאור הפני יהושע בדעת הרמב"ם, שאיסור אכילת פירות שלא התבערו הוא מדרבנן, מ"מ גם איסור אכילה מדרבנן מפקיע את דין 'לאכלה', ובשרפת הפירות לא יהיה איסור הפסד מהתורה. ראה להלן הערה 33.

[32]. קרית ספר, הל' שמטו"י פ"ז; הרב יצחק ירוחם דיסקין, ספר השמיטה פ"ט הערה 3; הגרצ"פ פראנק, הר המור עמ' סט; הגר"ש ישראלי, בצאת השנה, עמ' נג הערה 1; שו"ת משנת יוסף, ח"א סי' טו ס"ק א; שם סי' טז ס"ק א.

[33]. גם למ"ד ששמיטה בזה"ז היא מן התורה, שו"ת בית הלוי, ח"ג סי' א, יהיה ניתן לשרוף את החמץ הקדוש בקדושת שביעית בשעה חמישית, אף שאיסור האכילה בשעה זו הוא מדברי חכמים. הראיה לכך היא מגזירת ספיחין – הקשה ערוך השלחן, הל' שמטו"י סי' כב סעי' י, כיצד הותר להשאירם בשדה והרי יש בכך הפסד פירות שביעית. ויש ליישב תמיהתו לאור דברי החזו"א, שביעית סי' ט ס"ק ו: 'ואפשר, כיוון שאסרום חכמים מותר אף לאבדם ביד'. והביא ראיה מנידון של איסור גברא, עיי"ש. א"כ, גם אם אינו 'לאכלה' מדרבנן, לא יהיה בו הפסד. ראה גם: הגרצ"פ פראנק, הר המור עמ' סט; שו"ת משנת יוסף, ח"א סי' טו אות ג; חשוקי חמד, פסחים עמ' שכח-שכט.

[34]. רש"ס, תרומות פ"ט ה"א ד"ה ואם הביאה.