שמן שביעית לנרות חנוכה

שמן שביעית לנרות חנוכה

דין שימוש בשמן המופק ממטע זיתים הקדושים בקדושת שביעית, הלכה למעשה.

הרב עזריאל אריאל | ח' בסיון תשנ"ב

לא מפני האקטואליות של הנושא, אנו מבררים את דין שימוש בשמן שביעית. למי מביננו יש מטע זיתים שגדלוהו ללא היתר מכירה ועשו מהזיתים שמן? קשה גם למצוא שמן זית של אוצר בי"ד! אעפ"כ הבירור בשאלה זו מענין, כי ממנו אפשר ללמוד הגדרות חשובות בשני המוקדים של השאלה: א. הל' חנוכה. ב. הל' שביעית. 

אמנם לאחרונה שמענו, שישנם כמה מושבים שמגדלים זיתים, ואף אצלנו בגן המצוות שבמכון "התורה והארץ" ישנו מטע זיתים הקדושים בקדושת שביעית (וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול), ואולי שאלה זו תהיה מעשית.

 

פרק א - הנאה מנרות חנוכה

ראשית, יש לדון אם כל הנאה אסורה מנרות חנוכה. הגמ' במסכת שבת מביאה שתי מימרות ביחס להנאה מנרות חנוכה:

א.  אמר רב ירמיה... כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה (שבת כא ע"ב).

ב.  אמר רב יהודה אמר רב אסי: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה... ה"נ שלא יהיו מצוות בזויות עליו (שבת כב ע"א).

ונחלקו הראשונים בהגדרתה של ההנאה האסורה מנרות חנוכה:

הרז"ה (המאור הקטן לרי"ף דף ט) סובר שאסרו רק תשמיש של חול, כגון: הרצאת מעות. ואסרו משום ביזוי מצוה. אבל תשמיש של מצוה - מותר.

אך לדעת רוב הראשונים, אף הנאת מצוה אסורה. כי אם היא מותרת, איך התירו שימוש בכל השמנים בשבת חנוכה, ולא חששו שמא יטה?

אלא שהראשונים נחלקו בטעם הגזרה לאסור את ההנאה:

הר"ן (לרי"ף שם ד"ה הלכות) סובר שכיון שתיקנו להדליק זכר לנס פך השמן - עשאוה כמנורת המקדש שאין משתמשין בה כלל.

הרמב"ן (מלחמות שם) כתב שהרצאת מעות אינה תשמיש אלא רק הנאה בעלמא ואעפ"כ אסרוה. וברא"ש (פרק ב סי' ו) כתב שהרצאת מעות היא

תשמיש ארעי, אך כיון שהוא מסתכל על מעותיו קרוב לנר - איכא ביזוי מצוה. לדעתו, תשמיש קבוע נאסר בגלל בעיה אחרת: "שמא יאמרו לצרכו הוא מדליק". ונראה שדעת הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ד ה"ו) היא כדעת רוב הראשונים שכתבו לאסור גם הנאת מצוה (עי' מג"מ ד"ה ואפי'). 

בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' תצו) מציין את הנפק"מ שבין הטעמים השונים של האוסרים הנאת מצוה:

הרמב"ן סובר שתשמיש קבוע של מצוה אסור משום ביזוי מצוה, וכן תשמיש ארעי של חול. ולפי"ז עיון של מצוה שאינו תשמיש קבוע - מותר.

הרא"ש סובר שיש ביזוי מצוה רק כאשר התשמיש הוא קרוב לנר, וכשמשתמש במרחק מהנר אסור משום היכר. ולפי"ז מותר בתשמיש ארעי במרחק מהנר.

הר"ן מחמיר ואוסר כל תשמיש, כי הוי כמנורה שאין להשתמש בה כלל.

השו"ע (סי' תרעג סעי' א) נוקט כדעת רוב הפוסקים, שאין להשתמש בנרות חנוכה אפי' לתשמיש של מצוה, והוסיף: "ויש מי שמתיר".

 

המסקנה העולה מהאמור היא, שאף לסוברים ששימוש של חול אסור בנרות חנוכה, ישנן הנאות מסוימות שמותרות.

 

פרק ב - נרות חנוכה משמן שיש בו קדושת שביעית

1. דעת האוסרים

בבית רידב"ז (סי' ה סוף סעי' ט) כתב בפשיטות שאסור להשתמש בפירות שביעית לנרות חנוכה, כי אסור להשתמש לאורם. ובשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' ק) מדמה נרות חנוכה לבהמת שביעית שפטורה מן הבכורה, וכן עיסת שביעית שפטורה מן החלה (בכורות יב ע"ב). בשניהם הפטור הוא, משום שפירות שביעית מיועדים לאכילה ולא לשריפה, והוא הדין לנרות חנוכה, שאין נהנים מאורם. בתורת הארץ (פ"ח אות מז) רצה בתחילה לומר, שאם לומדים היתר הדלקת הנר מ"לכם - כל שהנאתו וביעורו שוה" - פשיטא שאם אינו נהנה מן האור, אסור. לעומת זאת, אם לומדים היתר הדלקה מ"תהיה" - כי אז מותר גם בלא הנאה. לבסוף מסיק שלא יתכן שהדלקה תהיה עדיפה על אכילה, ולכן עכ"פ אסור.

 

2. היתר ההדלקה מצד הגדרת ההנאה האסורה מנ"ח

הגר"ע אלטשולר (כרם ציון שם, גידולי ציון אות ו) סובר שמותר להדליק בשמן שביעית, ומסביר זאת מצד הגדרת איסור ההנאה מנרות חנוכה. פירוש הדברים: השו"ע (או"ח סי' תרעג סעי' א) כותב, שנוהגים להדליק אור נוסף, כדי שאם ישתמש בנרות יהיה זה מהאור הנוסף. ומקשה הט"ז, מה הועילו חכמים בתקנתם? הרי פשיטא שיש אור יותר גדול מחמת נרות החנוכה! ומיישב, שהאיסור להנות מן הנרות הוא משום ביזוי מצוה או משום שיאמר "לצרכו הוא מדליק". ואילו כשמדליק נר נוסף - אין ביזוי מצוה ואין בעיית "לצרכו הוא מדליק". היוצא מדברי הט"ז, שלא אכפת לן שנהנה מכך שיש הרבה נרות ושהם מוסיפים אור גדול.  ויעויין לעיל בדברי האבני נזר, שלדעת רוב הראשונים (מלבד הר"ן והרשב"א) מותר להשתמש בנר חנוכה לעיון בעלמא או לתשמיש מצוה באופן ארעי.

לפי"ז, אומר הגר"ע אלטשולר, שכיום, שכולם מדליקים שמש - מותר להשתמש בשמן של שביעית. ועוד מוסיף שם, שכיום, שכולם משתמשים באור החשמל - אין מי שיחשוב שהוא מדליק לצרכו, וכיון שיש נר נוסף - מותר להנות מנרות חנוכה.

 

3. היתר ההדלקה מצד הגדרת השימוש המותר בפירות שביעית

הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' מב) מביא בשם האמרי יושר (ח"א סי' ק) שאסור להדליק בשמן של שביעית, אף שמותר ליהנות מהנרות מרחוק, כיון שההדלקה אינה לשם הנאה מהם אלא לשם חנוכה.

הגרשז"א מתיר להדליק מצד הגדרת הלכות שביעית. בדיני שביעית אין חשיבות למטרה שלצרכה האדם אוכל או משתמש באופן המותר בפירות שביעית. המתחייב מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - הוא שצריך להדליק כדרך ההדלקה ולאכול פירות שביעית כדרך אכילתן באופן כזה שאין הפסד לפירות. ולא חשוב לנו כלל מהי מטרת האכילה או ההדלקה. לעומת זאת, ביו"ט, חשובה גם המטרה של המלאכה, ולכן אסור להדליק נר כשאין בו צורך ביו"ט (עי' שו"ע או"ח סי' תקיד סעי' ה).

 

הגרש"ז אויערבך מוסיף, שכמו שמותר להדליק נרות של שביעית בחלון ראוה לשם פרסומת, כך מותר להדליק אותן לצורך פרסומי ניסא.

לענ"ד יש להביא ראיה לכך שלא אכפת לן במטרה שלצרכה האדם משתמש בפ"ש ובלבד שיהא זה כדרכו - מדין התוספתא (שביעית פ"ו ה"ג):

החושש בשיניו - לא יגמא חומץ ופולט, אבל מגמא ובולע...

(ועי' "שבת הארץ" פ"ה ה"ג אות ג). ואף שאין להשתמש בפ"ש למלוגמא, כיון שאוכל אותם כדרכם - לא אכפת לן, כל זמן שאינו פולטם. המגרגר חומץ כאשר כואבות לו השיניים - אינו נהנה משתיית החומץ. אעפ"כ מותר לעשות כן, כי הפעולה נעשית כדרכה. וכן משמע מהתוספתא (שם), שמותר לאדם לסוך שמן ע"ג מכתו, ובלבד שיסוך כדרכו. (ועי' "שבת הארץ" פ"ה ה"ו הערות 19-20, ה"ז אות ה).

ואמנם ע"י הדלקת נרות חנוכה אין אנו משתמשים בנרות שימוש מקסימאלי. וכן מצאנו ביחס למה שנאמר במשנה (תרומות פי"א מ"א):

אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו.

ובירושלמי ביארו בשני אופנים: י"א מפני שהוא ממעיטו ממידתו, וי"א מפני שהוא ממעיטו משותיו. אך בבית רידב"ז (סי' ה ס"ק ו ד"ה ולענין שפסק הפאה"ש) הבחין בין תרומה לשביעית: תרומה - יש מצוה באכילתה, ולכן יש להשתמש בה בצורה מושלמת, ואין להגביל את השימוש בה (מיעוט משותיו וכדו'). פירות שביעית, לעומת זאת - אין מצוה באכילתם, ולכן לא אכפת לן ש"ממעט משותיו", או שממעט את המקום או את זמן האכילה.

 

לסיכום

היוצא מהאמור, שיש מקום להתיר הדלקת נרות חנוכה משמן שביעית משתי סיבות:

א. מותר להנות מריבוי האור בנרות חנוכה, וכן הותר שימוש ארעי במרחק מהנר.

ב. אין צורך להנות מהנרות, ודי בכך שמדליק בדרך המקובלת.

 

ולמעשה, כתב הגרש"ז אויערבך שליט"א, שיתנה שהעודף על שיעור ההדלקה לא יהיה מוקצה לנר חנוכה, ואם כבה - ישתמש בשמן להדלקה נוספת (עי' שו"ע או"ח סי' תרעב סעי' ב ומ"ב ס"ק ז).