נתינת שאריות מזון לבהמות

נתינת שאריות מזון לבהמות

נקודת המוצא שבדיוננו ששאריות מזון מפירות שיש בהן קדושת שביעית – אין לזרוק אותם ישירות לפח האשפה. נשאלת השאלה האם מותר להשתמש באותן שאריות מזון ולתת אותן לבהמות?

הרב יואל פרידמן | תמוז-אב תשס"א גליון 42

 

הקדמה

 

נקודת המוצא שבדיוננו ששאריות מזון מפירות שיש בהן קדושת שביעית – אין לזרוק אותם ישירות לפח האשפה. זאת מפני שבדרך כלל לאחר שאנשים גומרים את הארוחה נותרות כמויות גדולות של אוכל שראויות למאכל אדם. אמנם בדרך כלל חלק גדול מהציבור שחיי ברמת חיים גבוהה נוהג לזרוק אוכל בכמויות גדולות אך אין בכך בכדי להפקיע קדושת שביעית מהפירות, וכן פסק הגרשז"א (מנחת שלמה ח"ג סי' קלב אות י) וכן נראה מדברי הרב קוק זצ"ל (שבת הארץ פ"ז הי"ג אות ג) והחזו"א (סי' יד ס"ק י), ועי' במאמרנו "התנהגות בשאריות אוכל שיש בהן קדושת שביעית" ס' התורה והארץ (ח"ו עמ' 228).

נשאלת השאלה האם מותר להשתמש באותן שאריות מזון ולתת אותן לבהמות.

 

א. איסור נתינת מאכל אדם לבהמה

 

לכאורה ישנה סתירה בין הפסוקים שבפ' משפטים לבין אלו שבפ' בהר. בפ' משפטים (שמות כג יא) נאמר:

"והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה…"

ומשתמע מפסוקים אלו שרק הנותר או מה שאינו ראוי לאכילת האדם מיועד לבהמה. לעומת זאת בפ' בהר (ויקרא כה ו-ז) נאמר:

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל".

כלומר שכל אוכל המיועד לאדם מישראל מיועד גם לעבד, לשכיר וכן לבהמה ולחיה.

הבדל זה שבין הפסוקים בא לידי ביטוי גם בשתי דרשות האחת בתורת כהנים והשניה בתוספתא. בתורת כהנים (בהר פ' א פ"א ה"ז) נאמר:

"דבר אחר ואכלו אביוני עמך (משפטים) הראוי לאדם לאדם, והראוי לבהמה לבהמה..."

ומכאן שמאכל אדם אינו מיועד לבהמה, ואסור לתת לה אלא מאכל בהמה (שיש בו קדושת שביעית). ובטעם הדבר כתב  הר"ש שיש בנתינת פירות שביעית לבהמה משום הפסד, אף שאפשר לומר שלומדים זאת מגזירת הכתוב, עי' יראים עי' יראים סי' (קנח [קפו]), וערוך השולחן (סי' כד סעי' יא).

בתוספתא (שביעית פ"ה הי"ג, ליברמן ה"כ עמ' 189) לעומת זאת, נראה שאין איסור שבהמה תאכל גם מאכל אדם:

"פירות שביעית אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולעופות אם הלכה בהמה מאיליה לתחת תאינה ואוכלת בתאנים לתחת חרוב ואוכלת בחרובין אין מחייבין אותו להחזירה משם שנ' בארצך תהיה כל תבואתה לאכל (בהר)".

והדין הזה שהבהמה יכולה לאכול מאכל אדם ואין למנוע ממנה מלעשות כן, נלמד מהפסוק "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" וכן פסק הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ה ה"ה). בהמשך יתבאר באיזו מידה יש איסור לבהמה לאכול מאכל אדם ובאלו מקרים אין למנוע זאת ממנה.

 

ב. הפקר לאדם או אף לבהמה

 

נאמר במשנה (שקלים פ"ד מ"א)[1]: "שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלישכה[2]".

התוס' (שם ד"ה לשמור) שואלים היאך מקריבים מזה את העומר הרי יש בספיחין הנ"ל איסור משומר? ומיישיבים התוס':

"וי"ל שלא היה מוחה לעולם מליקח רק שהיה מודיען שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעין מליקח".

כלומר ששמירה זו לא עקרה את חובת ההפקר, ובאמת מי שרצה יכול היה לקטוף את הספיחין. אך בתוס'[3] תירצו תירוץ אחר:

"ושומרי ספיחים בשביעית דפ' הבית והעלייה (ב"מ דף קיח.) לא שומרים מן האכילה דלא היו צריכין לשומרם מבני אדם דמאיליהם היו פורשים כשהיו יודעין שהן לצורך העומר ולא היו שומרין אותם אלא מבהמה חיה ועוף…"

כלומר שלא היו שומרים על התבואה ולא היו מונעים מבני אדם לקחתם, שכן הפירות הם הפקר ואם שומר עליהם יש בהם איסור משומר[4]. אך אותם שומרי ספיחין היו שומרים שבהמה, חיה ועוף לא יקחו מן התבואה. ומכאן, שהחובה להפקיר את הפירות שביעית אינה כוללת הפקר לבהמות וחיות, כי מה משמעותו של הפקר אם אנו יכולים למנוע מהם לגשת ולאכול מן ההפקר[5]?

לעומת זאת, בירושלמי (פאה פ"ו ה"א) מוכח שהמצווה "והשביעית תשמטנה ונטשתה" כוללת גם הפקר לבהמות ולחיות. בית שמאי ובית הלל נחלקו האם הפקר שמוגבל רק לעניים תקף ופוטר מחיוב תרו"מ או שהפקר חייב להיות מוחלט: "בית שמאי אומרים: הבקר לעניים – הבקר, ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה…". ר' יוחנן בירושלמי (שם) מפרש טעמו של בית שמאי: "לעני ולגר מה ת"ל תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנ' במקו' אחר לעניים ולא לעשירים". כלומר שהאב-טיפוס של ההפקר הוא ההפקר בפאה ובו מפקירים לעניים בלבד. ריש לקיש ביאר טעמו של בית הלל: "תשמטנה ומה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזו מה זו בין לעניים בין לעשירים". כלומר שלדעתו האב-טיפוס של ההפקר הוא ההפקר של השמיטה ובו יש להפקיר בין לעניים ובין לעשירים. הגמ' מסבירה שהמח' בין ר' יוחנן לריש לקיש אליבא דבית הלל היא האם די בכך שיפקיר לאדם או שצריך שיפיקיר אף לבהמות ולחיות. לדעת ר' יוחנן די בהפקר לאדם אך לדעת ריש לקיש הלומד מההפקר בשמיטה צריך ההפקר לכלול גם הפקר לחיות ולבהמות. אין וויכוח ביניהם על מהות ההפקר בשמיטה אלא האם אנו לומדים כל הפקר בתורה מההפקר בשמיטה. מוכח א"כ שחובת ההפקר כוללת גם בהמות וחיות[6].

 

במכילתא (משפטים פרשה כ ד"ה ויתרם תאכל) מובא שבשנה השביעית הפירות פטורים מתרו"מ:

"ויתרם תאכל חית השדה… הקיש אדם לבהמה, מה בהמה אוכלת מהראוי לה בשביעית שלא מעושר, אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שלא מעושר…"

וכן מביא רש"י (ר"ה טו ע"א). שואל על כך בטורי אבן (ר"ה טו ע"א ד"ה פטורה) מדוע יש צורך בלימוד מיוחד לפטור שביעית ממעשר, הרי בשביעית הפירות הם הפקר והפקר פטור מן המעשר שנא' ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עימך – יצא זה שיש לו חלק וכו' (ספרי דברים פיס' קט)? מיישב הטורי אבן שהחידוש ששביעית פטורה מן המעשר זהו אליבא דר"ל הסובר שהפקר שאינו לנכרי ולחיה אינו הפקר וכיוון שהפקר, דשביעית הוא רק לישראל אזי הו"א שחייב במעשר, קמ"ל "ויתרם תאכל חית השדה" שפטור.

נקודת המוצא של דבריו שהפקר בשביעית הוא רק לישראל, אך דבריו מוקשים שכן כאמור בירושלמי מוכח שההפקר בשמיטה הוא גם לחיות וגם לבהמות. וע"ע באבנ"ז (יו"ד סי' תמה אות ד-ו) שמתייחס לדברי הטו"א, אך מסקנתו ביחס להפקר בשביעית אינה ברורה. הוא מוכיח מדברי הרמב"ם (פ"ד ה"ל), שההפקר אינו כולל את הנכרים, וז"ל הרמב"ם (פ"ד ה"ל):

"עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבים עליהם נאמן כדי שלא יפוצו עכו"ם ויבוזו פירות שביעית". 

אלא שאפשר לדחות דבריו שהשמירה בעיירות ספר אינה סותרת את ההפקר אלא מיועדת לשמור על הגבולות כדברי הגמ' (עירובין מה ע"א) או משום שחששו שהגויים יקחו מעל הכמות המותרת לכל אחד כדברי התוספתא (שביעית פ"ח ה"א) בהקשר לאוצר בית דין.

 

בקהילות יעקב (בכורות סי' ב) מיישב את קושיית הטורי אבן; מחד ההפקר הוא לכולם כדברי הירושלמי ומאידך צריך פסוק כדי לפטור פירות שביעית מחיוב תרו"מ. הוא מסביר שיש שני דינים: (א) "והשביעית תשמטנה" – הפקר זה הוא אפקעתא דמלכא, ורחמנא אפקריה רק לישראל. (ב) ה"נטישה" היא פעולה אקטיבית שהאדם מתייחס לפירות כהפקר ומפקיע את בעלותו. "נטישה" זו חייבת להיות מוחלטת, גם מנכרים וגם מחיות ובזה נחלקו ריש לקיש ור' יוחנן בירושלמי האם מ"הנטישה" בשמיטה אנו לומדים מהותו של הפקר בכל התורה כולה. בקהילות יעקב (ר"ה סי' י) מוסיף שאמנם "הנטישה" כוללת גם נכרים וגם חיות אך בפועל אין "הנטישה" פועלת את ההפקר שכן בעת "הנטישה" כבר אפקריה רחמנא ולא היה ממון הבעלים. לכן אף ש"הנטישה" היא כללית ההפקר הוא רק לישראל וצריך פסוק כדי לפטור פירות שביעית מתרו"מ.

לסיכום, מצאנו שיש מחלוקת אם ההפקר כולל אף נכרים וחיות. מדברי התוס'[7] נראה שאין ההפקר כולל חיות ובהמות אך מהירושלמי מוכח שההפקר כולל גם אותם.

 

ג. אין מחייבין אותו להחזירה

 

כאמור נאמר בתוספתא (שם) שאין מאכילין בהמות וחיות אך אם הלכה מאליה "אין מחייבין אותו להחזירה משם שנ' בארצך תהיה כל תבואתה לאכל (בהר)".

אפשר להבין שאין חובה למנוע מן הבהמות לאכול מאכל אדם בשני אופנים:

1. באופן בסיסי פירות שביעית הם הפקר והם מיועדים גם לבהמות, לכן אם הבהמות אוכלות אין למנוע מהן.

2. אין חובה מצידנו למנוע שבהמות יאכלו פירות שביעית כי אמנם יש בנתינת פירות שביעית לבהמה משום הפסד פירות שביעית (כדברי הר"ש והראב"ד לעיל פרק א'), אך אם היא אוכלת מעצמה יש בכך רק גרם-הפסד וזה מותר.

 

1. אין מחייבין אותו להחזירה מפני חובת ההפקר

 

אם אנו נוקטים כדברי הירושלמי שההפקר כולל גם חיות ובהמות אפשר להסביר ש"אין מחייבין אותו להחזירה" מפני שהתורה גילתה שהפירות מיועדים גם לבהמות ולחיות. וכן המשמעות הפשוטה של התו"כ שמביאה מקור לדין "אין מחייבין" מהפסוק "בארצך תהיה וכו'". וכן נראים דברי הר"ש (לתו"כ שם, ועי' ראב"ד שם):

"דאין נותנין אוכלי אדם לבהמה בשביעית שזהו הפסד. ובתוספתא (שביעית פ"ה הי"ג) הלכה הבהמה תחת התאנה ואכלה מאליה – אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר ולבהמתך ולחיה…"

לאחר שהר"ש מסביר שאיסור האכלת בהמות הוא מפני הפסד פירות שביעית הוא לומד ש"אין מחייבין אותו להחזירה" מהפסוק: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" – משמע שהסברה היא מפני ההפקר, שכן אם גרם-הפסד מותר לשם מה צריך פסוק כדי ללמדנו זאת[8]?

ואם אכן "אין מחייבין אותו להחזירה" מפני שההפקר הוא אף לבהמות ולחיות, והתורה ייעדה את הפירות הגדלים בשמיטה גם עבורם, אולי אף אסור למנוע ממנה מלאכול אותם[9]. אך עי' בחזו"א (סי' יד ס"ק ד) שפשיטא לו שאין איסור למנוע מבהמה לאכול פ"ש כמו שאין איסור בשנה רגילה למנוע מבהמה לאכול פירות הפקר[10]. לפי זה יש להבין מה משמעותו של ההפקר לבהמות ולחיות אם בעה"ב יכול למנוע מהם לאכול את הפירות? לכן מוסיף החזו"א (שם):

"...משמע דשביעית הפקר אף לבהמה?! לעניין שאם אוכלת תחת התאנה שאין מחזירין אותה...".

כלומר משמעותו של ההפקר הוא  שאם אוכלת מעצמה אסור להחזירה, אך למנוע ממנה להגיע ליבול – מותר. לפי"ז אפשר להסביר את התוס' גם אליבא דהירושלמי כי אף שהיו שומרים ספיחי שביעית מפני בהמות וחיות אין זה בהכרח אומר שלא הפקירו את הפירות לחיות ולבהמות. 

 

 2. אין מחייבין אותו להחזירה מפני גרם-הפסד

 

לפי התוס' (לפי הבנתנו הראשונה, עי' הערה 5, 7) הסובר שההפקר הוא רק לישראל מדוע אין "מחיבין אותו להחזירה", הרי למדנו בתו"כ (שם) "הראוי לאדם – לאדם והראוי לבהמה לבהמה"? ויש לפרש שלא מוטלת עלינו החובה למנוע מן הבהמות לאכול פירות שביעית. ואף שיש באכילת פירות שביעית משום הפסדם, זהו רק גרם-הפסד ומותר[11]. גם אם נסבור שגרם-הפסד אסור ייתכן שלא מוטלת עלינו החובה לשמור על פירות שביעית מפני נזקים הבאים עליהם, וכן פירש החזו"א (שם) כאפשרות שניה.

 

בתוספתא מבואר ש"אין מחייבין אותו להחזירה" כאשר הבהמה הלכה "תחת התאנה" ואכלה מן התאנים שבעץ. מה הדין אם אדם כבר זכה בפירות – זאת לא התבאר בתוספתא, ובכך יש נפ"מ בין שני הטעמים: אם הטעם ש"אין מחיבין אותו" זהו מפני שהפירות הפקר גם לבהמות – אזי אם אדם זכה בהם הם כבר אינם הפקר; וכ"כ בבית רידב"ז (סי' ה סעי' ח בהגה) וכן חזו"א (שם). לעומת זאת, אם הטעם ש"אין מחייבין אותו להחזירה" הוא שגרם-הפסד מותר, ולא אכפת לן שהבהמה אוכלת מעצמה - בכה"ג ג"כ יהיה מותר (תורת הארץ (שם). על כן יש לתמוה גם על הרידב"ז וגם על החזו"א. שיטתו של הרידב"ז שגרם-הפסד מותר (עי' בית רידב"ז סי' ה סעי' א, סעי' יז), מדוע א"כ כתב שיש למנוע בהמות לאכול פ"ש לאחר שזכה בהם. ואמנם יש ליישב את דבריו שסובר כיראים או כערוה"ש (הובאו לעיל בפרק א') שנתינת מאכל אדם לבהמה אינו אסור מפני ההפסד אלא מגזירת הכתוב. כאמור, החזו"א בתחילה מבאר שהטעם ש"אין מחייבין" הוא מפני ההפקר, וז"ל:

"...משמע דשביעית הפקר אף לבהמה?! לעניין שאם אוכלת תחת התאנה שאין מחזירין אותה...".

אך בהמשך כותב ש"אין מחיבין אותו וכו'" משום שאין חובת שמירה על פ"ש:

"והא דקתני אין מחייבין אותו להחזירה משום דס"ד לחייבו כדי לשמור מאכל אדם מן ההפסד ולא יהיה בזה מצוות תשמטנה, ואמר שאינו כן וכיון שאין כאן משום חיוב שמירה – יש כאן משום מצות ונטשת…"

ולכן לא ימנע מן הבהמות לאכול וכדי שלא לסתור את חובת ההפקר. נראה שהחזו"א הוסיף ש"יש כאן משום מצוות ונטשת" כדי לבאר מדוע נצרך לימוד מהפסוק ללמדנו ש"אין מחיבין", אך זה אינו מובן, שאם כדבריו שפשיטא שמותר למנוע מבהמה לאכול פירות הפקר מחד ומאידך לא מוטלת עלינו החובה לשמור פ"ש[12], אזי די בטעם שאמר "שאין כאן משום חיוב שמירה". לכן גם לא מובנת מסקנתו (שם ד"ה ונראה) שלאחר שזכה האדם בפ"ש יש למנוע מבהמות לאכול אותם:

"ונראה דווקא באוכלת מן התאנה במחובר אין מחזירין אותה אבל בתלוש חייב להחזירה דבתלוש שכבר זכה הוא ממונו עד הביעור ואיכא משום איסור מאכל אדם לבהמה".

אם הטעם ש"אין מחייבין" הוא משום שאנו לא מחוייבים בשמירתה, מה בכך שכבר זכה בפירות, וצ"ע.

 

ד. נתינת שאריות מזון לבהמות

 

1. הפיכת מאכל אדם למאכל בהמה

 

שאריות המזון עליהם אנו דנים ראויים למאכל אדם ולכן כל עוד הם ראויים לכך אסור לתת אותם לבהמה, אך כאשר הם מתקלקלים קצת וראויים רק למאכל בהמה, כי אז מותר לתת אותם לבהמה. כך למדנו מדברי הירושלמי (פ"ז ה"א):

"והדא קניבתא דירקא, מסקין ליה לאיגרא והיא יבשה מן גרמא".

וכתב הרב קוק זצ"ל (שבת הארץ פ"ה הי"ב):

"ואם לקח קניבת ירק והעלהו על הגג ונתייבש, ואינו ראוי רק לבהמה - מותר להאכילו לבהמה ולעשות ממנו מלוגמא לאדם כדין מאכל בהמה".

הרב קוק זצ"ל למד מדברי הירושלמי שבדיעבד, אם מאכל אדם כבר אינו ראוי לאדם והוא ראוי למאכל בהמה – מותר להאכיל אותו לבהמה. אך בדברי המהרי"ט (ח"א סי' פג) נראה שלמד מן הירושלמי הנ"ל יותר מכך. המהרי"ט מוכיח מהירושלמי שגרם-הפסד מותר, ונלענ"ד שהוא מסביר שיש בירושלמי פתרון למי שרוצה להשתמש במאכל אדם עבור בהמותיו. הפתרון הוא שיעלה את קניבת הירק לגג במטרה לפוסלם ממאכל אדם. אם ההסבר הוא כדברי הרב קוק זצ"ל אין ללמוד מכאן היתר בגרם-הפסד כי אין מדובר בפעולה אקטיבית הנעשית בגרמא אלא בפעולה פסיבית הנעשית מאליה[13].

עכ"פ למדנו שכדי לתת שאריות מזון לבהמה צריך שייפסלו ממאכל אדם.

 

2. נתינת שאריות מזון בגרמא

 

ברצוננו להציע שמי שיש לו שאריות מזון  מפירות שיש בהם קדושת שביעית ייתן אותן לבהמות גם לפני שהן מתקלקלות (שכן גם הבהמות והחיות שברשותנו מפונקות), אך לא ייתן את האוכל לבהמות ולחיות ממש בפניהן אלא יניח להן את מזונן כשהן אינן במקום ולאחר מכן הן תבאנה ותאכלנה מעצמן.

כאמור יש מן הפוסקים שהסבירו ש"אין מחייבין" זהו משום שגרם-הפסד מותר, ולדעתם אין זה משנה אם כבר זכה בהם אדם אם לאו. גם אם אנו נוקטים שההפקר הוא הפקר גם לבהמות ו"אין מחייבין" מפני שהתורה הפקירה פירות שביעית גם לבהמות, מ"מ גם לדעתם ייתכן שאם מניח את האוכל כאשר הבהמות אינן במקום יודו שיש בכך משום גרמא (וכדלהלן) ומותר. אמנם יש מן הראשונים והפוסקים (יראים וערוה"ש הובאו בפרק א') הסוברים שנתינת אוכל אדם לבהמה אינו אסור משום הפסד ולדעתם ייתכן שאסור לתת לבהמות אוכל אפילו בדרך של גרמא, אך כדאי הם הר"ש והראב"ד שביארו את טעם איסור האכלת מאכל אדם לבהמה משום הפסד.

 

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א (ס' תרומת שמעון עמ' 204) דן אם מותר להעלות בהמות על מקשת אבטיחים של תרומה - אם יש בזה משום גרמא או משום מעשה בידים, ומביא מח' ראשונים בהקשר למעמיד בהמת חברו על קמת חברו - חייב (ב"ק נו ע"ב); לדעת התוס' חייב משום שן  ולדעת הרשב"א הוי מעשה בידים (וכ"פ הרמ"א חו"מ סי' רצד סעי' ג) ולכן חייב אף ברה"ר. וכתב (תרומת שמעון שם) שאם מקרב את הבהמות לשטח ואינו מעמידם ממש והם הולכות לשם מאליהם הוי גרמא. ועי' עוד בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קמח אות ב)  שדן על מקרה שמניח חלה לפני כלבו אם הוי גרמא אם לאו[14]. ובכרם ציון (אוצר התרומות הלכות פסוקות עמ' קצח) מסיק הגרצפ"פ שאין זה גרמא בפרט לדעת הרשב"א הנ"ל. ומ"מ נראה כאמור שאם מניח את האוכל כאשר הבהמה אינה בקרבת מקום ולאחר מכן הבהמה באה מאליה ואוכלת, ייתכן שבזה כו"ע יודו דהוי גרמא.

 

 

 



[1] ב"מ (קיח ע"א).

[2] ע"ע בגמ' בגמ' בבא מציעא (נח ע"א) וברש"י שם.

 

[3]  ר"ה (ט ע"א ד"ה וקציר), סוכה לט ע"ב, וכן מובא בשטמ"ק (ב"מ נח ע"א בשם הר"ש משאנץ), תוס' (יבמות קכב ע"א ד"ה של בשם ר"י).

[4]  ספרא (בהר פרשה א): מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור, ולדעת כמה מהראשונים יש איסור בפירות עי' שבת הארץ (פ"ד ה"א אות ב).

[5]  ועי' רש"ש (לתוס' ר"ה שם) שתמה על התוס' מדברי הירושלמי שמובא להלן, שבו אנו רואים שההפקר הוא גם לבהמות ולחיות, סימן שהבין ששיטת התוס' אינה כן.

[6] כן פירשו כל הפרשנים לירושלמי עי' ר"ש למשנה (פאה שם) וכן רש"ס, פנ"מ והגר"א לירושלמי. ולהלכה נקטו רוב הפוסקים כדעת ריש לקיש עי' נוב"י (אבה"ע מהד"ק סי' נט) כי סתמא דגמ' בב"מ כר"ל וכן משמע מדברי הרמב"ם (הל' נדרים פ"ב הט"ו): "המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה…". וכ"כ מהר"ם בן חביב בפירושו לירושלמי (פאה שם) וכתב שרק בבבלי קיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל אך בירושלמי אין הכרח לכלל הזה, וע"ע סמ"ע (חו"מ סי' רעג ס"ק ז). אך מדברי הטורי אבן (להלן) משמע שקיי"ל כר' יוחנן.

 

[7]  כך הבין דבריהם הרש"ש עי' הערה 5, אף שלדברי החזו"א עי' להלן פרק ג/2 אין הכרח לכך. אך מדברי טורי אבן לעיל ברור שההפק'ר הוא רק לישראל, ומסתפק בכך האב"נ (שם).

[8]  ועי' במק"ד (סי' נט אות ה סד"ה הנה) שהוכיח מכך שגרם-הפסד אסור.

[9] עי' במאמרנו (התורה והארץ ח"ו עמ' 230) שמצאנו בתוספתא שהמילים "אין מחייבין" מתפרשים לפעמים במובן שאסור לעשות כן, כגון "אין מחיבין אותו לוכל קניבתו של ירק". 

[10] עי' בדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל (התורה והמדינה ח"ג עמ' קיח בהערה) שמי שמונע מבהמה לאכול פ"ש תבוא עליו הברכה, שכן טעם איסור האכלת הבהמות הוא מפני ההפסד.

[11] כן פירש בס' תורת הארץ (פ"ח אות מד), עפ"י מהרי"ט (ח"א סי' פג); בעניין גרם-הפסד בפ"ש עי' במאמרנו (התורה והארץ ח"ו עמ' 201 ואילך).

[12] בניגוד לתרומה שנאמר בה "משמרת תרומותי" עי' במאמרנו (התורה והארץ ח"ג עמ' 229).

[13]  עי' הר צבי (זרעים ח"ב סי' נד).

[14]  הגרצפ"פ מביא מס' יהושע (לרב העשיל באב"ד סי' מא) שהנחת מאכל בפני בהמה היא גרמא עפ"י הגמ' ב"ק (מז ע"ב) מפני "שהוה לה שלא תאכל", ועי' במאירי (ב"ק שם) שהסביר שזהו גרמא וכן בדברי הרא"ש (ב"ב פ"ב סי' יז) ועי' בירור הלכה (הלכה ברורה לב"ק שם). ועי' בחידושי תורת חיים (ב"ק שם) שמבחין בין נותן סם המוות בפני הבהמה שהוה גרמא כי לא עבידא דאכלה לבין נותן פירות שהוא דינא דגרמי, ובמקרה זה פטור מפני שהוה לה שלא תאכל, ומביא שם משם הריצב"א שאם מצוי ורגיל הו"ל דינא דגרמי. ולפי"ז בנד"ד ייתכן שיהיה אסור. אך עי' רא"ש (ב"ב שם, וכן ב"ק פ"ט סי' יג) שמביא שלוש הבחנות בין גרמא לדינא דגרמי: "דכל היכא שהוא בעצמו עושה ההיזק לממון חבירו וברי היזיקא מיקרי דינא דגרמי וחייב… ועוד יש לחלק דכל היכא דההיזק נעשה מיד בשעת מעשה נקרא דינא דגרמי…". ומשמע שצריך שיהא גם הוא בעצמו עושה וגם ברי היזיקא, ובנד"ד אולי הוה כברי היזיקא, אך הוא עצמו אינו עושה ההיזק וההיזק לא נעשה מיד; ובמאירי שם כתב בפירוש גם לגבי פירות שהו"ל גרמא. וע"ע שבה"א (פ"ב ה"ד אות ב והערה 5 וע"ע הערה 14, 15) לגבי המדייר בשביעית שלרמב"ם הוה גרמא אף שבוודאי מצוי ורגיל. וע"ע חוות בנימין (ח"א סי' כז) "הדרכים להיתר מלאכות בשבת בשעות הדחק וסיווגן" שבשבת מלאכה בגרמא אינה מלאכה. וע"ע ס' המעשר והתרומה (עמ' קיג) אודות ההיתר של הגר"ש סלנט זצ"ל להניח תרו"מ במרחק מהבהמה, וע"ע  ס' תורת רבינו שמואל סלנט זצ"ל (סי' מד עמ' רל-רלח) וע"ע פסקים וכתבים לגרי"א הרצוג זצ"ל (כרך ג' סס"י לב). וע"ע בית רידב"ז (סי' ג סוף ס"ק ה).