מסיק זיתים ועשיית שמן בגינה פרטית

מסיק זיתים ועשיית שמן בגינה פרטית

אדם שיש לו שני עצי זית בגינתו, והזיתים הופקרו כדין פירות שביעית, ורוצה כעת למסוק את עצי הזית על מנת לכתוש אותם לשם עשיית שמן, האם מותר לעשות כן וכיצד?

הרב יהודה הלוי עמיחי | חשון-כסליו תשס"ב

 

 א. מעשה הקצירה

 

הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ד ה"א) הסביר את מהות איסור הקצירה בשביעית וכתב:

"זה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר… אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל ".

הרמב"ם כפל את הדברים בפרוט וכתב (פ"ד הכ"ב):

"הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה".

מדברי הרמב"ם אנו לומדים שיש לשנות בדרך הקצירה ולא לקצור כדרך הקוצרים, אך הרמב"ם לא הסביר מהי המשמעות של "קצירה כדרך הקוצרין".

בהקשר למלאכות הבאות לאחר הקצירה הסביר הרמב"ם שצריך לעשות שינוי בעצם המלאכות (שם פ"ד הכ"ג):

"וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה, ולא ידרוך ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה, ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה, וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה".

משמע מדברי הרמב"ם שרק בפעולות הבאות אחר הקצירה צריך לשנות בעצם המלאכות, ולכן פירט שאין עושים זיתים בבית הבד אלא בבד קטן וכו'. אך לגבי הקצירה הרמב"ם לא ציין שיש לשנות במעשה הקצירה. ואמנם  הרדב"ז (לרמב"ם שם פ"ד כ"ג) כתב גם בדעת הרמב"ם שיש לשנות בקצירה, וכפי שהרמב"ם סיים "כל שיכול לשנות משנה", וכן דעת כמה מהראשונים[1]. אך כאמור לדעת הרמב"ם נראה שאין צורך לשנות בקצירה אלא רק בפעולות עיבוד הפרי הבאות לאחר הקצירה, וכך פסקו  האחרונים[2].  

 

מסיקת הזיתים נעשית על ידי ניעור העץ והפלת פריו, אין כאן פעולת חיתוך אלא ניעור העץ ואין דרך לשנות בצורת הורדת הפרי; לכן ברור שלשיטת הרמב"ם שאין צורך בשינוי במעשה הקצירה אפשר לבצע את המסיק בדרך הרגילה. יתר ע"כ לשיטות הראשונים החולקות על הרמב"ם, בנד"ד שאין במה לשנות בפעולת המסיק, נראה שיודו  שמותר לבצע את המסיק כרגיל.

 

 ב. כמות הנקצרת

 

למרות שהרמב"ם לא הזקיק שינוי במעשה הקצירה, בכו"א  כתב (שם פ"ד ה"א) שיש  לקצור "מעט מעט", ונשאלת השאלה האם גם בנידון דידן יש צורך לקצור מעט מעט.

נראה שהחובה לקצור מעט מעט היא מדרבנן בלבד, שהרי הרמב"ם בתחילת דבריו (שם) כתב: "ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר" משמע שחיוב מלקות הוא רק כאשר קוצר את כל השדה ובפחות מכך אף אם קוצר כמות גדולה - אין חיוב מלקות. ע"כ שחיוב הקצירה מעט מעט הוא רק מדרבנן[3]. אלא שעדיין לא ברור מהו "כל שדהו" וכי מי שיש לו שדה גדולה וקצר רק חלק מהשדה כיוון שלא הספיק יהא פטור?!

לכן  נראה שמשמעות קצירת "כל השדה" היא שקוצר כדרכו כל שנה, וכאשר אינו קוצר את כל השדה ובפעולתו מראה שאינו בעל השדה הרי זה פטור. לפי"ז אם קוצר כדרך הבעלים אפילו על חצי שדה ג"כ חייב. דברי הרמב"ם מתבארים היטב בספר המצוות (ל"ת רכג):

"שהזהירנו מאסוף מה שיצמיחו האילנות מן הפירות גם כן בשנה השביעית כמו שנאסוף פירותיהם בכל שנה אבל נעשה אותו בשינוי להורות שהוא הפקר. והוא אמרו (שם) ואת ענבי נזירך לא תבצור".

גם בדבריו (שם פ"ד ה"א) מתברר שהאיסור בכל השדה הוא כאשר "מעמיד כרי ודש בבקר" שזאת היא דרכו של בעל השדה, ואין דרכו לקטוף מעט ולאכול מיד, אבל הלוקח מההפקר הרי זה "קוצר מעט מעט וחובט ואוכל". כלומר שהגדרת "מעט מעט" אינה הגדרה עצמית[4] התלויה בכמות מסוימת אלא כמות שבעל השדה קוטף ונוהג מנהגי בעלים.

לכן מובנים דברי  הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (מעדני ארץ סי' ג אות ג,ד) שהשיעור הוא בפחות מכדי שיעמיד בכרי וידוש בבקר, ועיין גם בדברי החזו"א  שהשיעור הוא כאדם המכין לשימוש בני ביתו לימים אחדים, ואין כאן הגדרות מדויקות, אלא שלא יהיו נוהגים מנהגי בעלות וסחורה. 

העולה שלדעת הרמב"ם הקוצר ענבים לאכילה או זיתים הנכבשים שאין עושים מהם גורן, כל זמן שלא יבצור כמות המוכיחה על בעלות הרי זה מותר לקצור.

כמו כן נראה שהכמות היא יחסית לכל פרי ופרי ואין ללמוד מאחד לשני, שהרי הדיון צריך להיות בכמה אדם מראה בעלות. 

 

ג. חמשה כדי שמן

 

לגבי שמן למדנו מהי כמות שאדם מביא מן ההפקר, וכן נאמר במשנה (פ"ה מ"ז):

"היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין שכן דרכו להביא מן ההפקר".

משנה זו הביאה הרמב"ם (שם פ"ד הכ"ד) וז"ל:

"מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכ"מ שנאמר ואכלו אביוני עמך, ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר".

האיסור לאסוף את הפירות הוא איסור שאחר הקצירה כאשר הפירות כבר תלושים, ונובע מכך שמונע מהאנשים לקחת את פירות ההפקר שמגיעים להם.

הרמב"ם משווה בין דין של איסוף הפירות  לבין דין איסור קצירה ובצירה,  שהרי כתב (פ"ד הכ"ב):

"הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאסוף אותן כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר את ענבי נזירך לא תבצור".

מדברי הרמב"ם נראה שאין איסור בצירה כאשר אין  בזה דרך של איסוף כל שנה.  וכאמור בכמות של חמשה כדי שמן אין איסור איסוף שהרי הדרך להביא כן מההפקר, מזה למדנו גם לעניין הקצירה שאין איסור לקצור כמות של חמשה כדי יין כי אין בכך דרך בעלות וקוצרים  כמות כזו גם מן ההפקר, וכל קציר שאינו דרך בעלות לא נאסר בשביעית. וכן כתב במעדני ארץ (סי' ג אות ד).

 

נראה שפירות וירקות שאין דרכם להישמר זמן רב הרי זה קוטף מעט מעט שהיא כמות רגילה לתקופה קצרה, כדרך שבע"ב מביא לתשמיש ביתו[5], אך אסור לקטוף על מנת למכור שזאת היא דרך בעלות. זיתים וענבים שעושים מהם שמן ויין ודרכם להישמר זמן רב, והרגילות היא להביא גם כמויות גדולות מן ההפקר, לכן התירו לקצור ולהביא הביתה כמות של חמשה כדי שמן וט"ו כדי יין.

 

ד. שדה של חמשה כדי שמן

 

 נשאלת השאלה מה הדין בגינה פרטית, כגון אדם שיש לו עץ זית או גפן אחת בלבד: מבחינת כמות היין והשמן, אזי בוודאי יקטוף כמות הפחותה מה' כדי יין וט"ו כדי שמן. מאידך הרי בוצר ומוסק את כל שדהו ואולי סותר בכך את ההפקר והרי זה עושה כדרך הבעלים.

מלשון החזו"א (סי' יב ס"ק ו) משמע שס"ל שחייב להשאיר כמות מסוימת של פרי בשדה, וז"ל:

"ונראה דלענין איסור דאורייתא של בעלים בעינן שיעשה כדרך שעושין בכל השנים וכל שהשאיר בשדה ושיורו מוכיח עליו שאינו נוהג בעלות אינו עובר בלאו, אבל לענין שבות שאסרו לאסוף הרבה שרב הכמות נראה כסחורה, לא מהני שיור שהרי שבות זה בין בבעלים בין באחרים". 

משמע מדבריו שצריך שיהא שיור המוכיח עליו, ויתכן שכוונתו אפילו לרוב או מיעוט הניכר, אבל בלא שיור משמע שיש לאסור את הקצירה. אולם אפשר לומר שצריך שיור המוכיח עליו במקרה שיש בשדה יותר מהכמות המותרת אולם במקרה שהשדה היא  כל הכמות המותרת יש להתיר אפילו בלא שיור.

ואמנם במעדני ארץ (סי' ז אות ג[6]) כתב במפורש שאם העצים שבשדה הם הנותנים את הכמות של כדי שמן ויין מותר לקצור ולאסוף את כל הפירות לאחר שהפקיר[7] אותם תחילה. והסביר את הדברים שהתורה רצתה להחשיב את הקרקע כאילו אין לה בעלים, וכמו שמותר לאחרים לאסוף כן מותר גם לבעל הפירות לאסוף, ומכיוון שנעשה הדין של נטישה כדין א"כ אין שום מקור לחיוב להשאיר מעט כהפקר,  וכיון שהפקיר דין בעל הקרקע כדין כל אדם.

 

ה. גודל הכדים

 

לעניין גודל הכדים של חמשה כדי שמן שהתירו להביא  כתב בעל המשנה ראשונה (פ"ה מ"ז) שהכוונה היא לחביות גדולות, שכן המשנה (פ"ה מ"ו) כתבה שאפשר למכור אפילו עגלות על מנת להביא בהם את הכדים, כלומר שיש היכי תימצי של שימוש בעגלות לצורך היתר; ואילו מדובר בכדים קטנים אין צורך בעגלות כדי להביאם. ויש מקום להקשות על דבריו כפי שהקשה בספר הלכות שביעית (לגרי"ב זילבר, סי' ט סעי' ה באו"ה ד"ה כדי) שחמש כדים ג"כ צריכים להביאם בעגלה בגלל כמות הכדים, ועיין במעדני ארץ (סי' ג אות ד ד"ה ועפ"י).

אפילו אם נאמר שגודל הכד אינו כחבית הרי שנינו במשנה תרומות (פ"ד מ"י) שבכד יש לפחות מאה ליטראות, הליטרה היא שתי רביעיות (כ - 150 סמ"ק/מיליליטר), א"כ גודל הכד הוא לפחות 15 ליטר. 

מה שקובע את הכמות המותרת הוא רגילות השימוש – ככל שרגילים להשתמש בכמות גדולה יותר מסתמא מביאים מאותו המין כמות גדולה יותר מן ההפקר. לכן חילקו  בין שמן ויין, והסברא היא שמשתמשים בכמות גדולה יותר של יין מאשר בשמן. ונראה שכמות של ט"ו כדי יין או ה' כדי שמן מספיקה לשימוש שנתי.

 

סיכום

 

1. נראה שאין צורך לשנות במעשה הקצירה, בפרט בנד"ד שאין דרך לשנות את אופן ביצוע המסיק.

2. אם כל הזיתים שיש לו בגינה אינם מספיקים לעשיית שמן בכמות של  חמש כדים השווה ל- 75 ליטר – מותר למסוק את כל הזיתים. עם זאת נראה שיש לשנות  בכל מה שאפשר לשנות במעשה הכתישה כגון שישתמש בכלים קטנים יותר, וכדו'.      

 


[1] . ריבמ"ץ, רא"ש (פ"ח מ"ו) , רמב"ן (ויקרא כה, ה).

[2] . חזו"א (סי' יב ס"ק ח), מעדני ארץ (סי' ג אות ד).

[3] . עיין מנחת חינוך (מצווה שכח).

[4] . עיין שבת הארץ (פ"ד ה"א אות ד).

[5]  חזו"א (סדר השביעית, סי' כו אות ב).

[6] . עיין גם במעדני ארץ (סי' ה אות ט, סי' ז אות ב ד"ה וכיון), ובתורת הארץ (פ"ח אות ד ד"ה וגם).

[7]. אסור לזכות בפירות במחובר אולם לאחר שנתלשו בהפקר יכול לזכות בכמות הרגילה לבוא מן ההפקר.